_i.jpg "כוכב נולד, ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)")
אחת האגדות האורבניות ההוליוודיות החביבות עלי גורסת שהזכויות לשיר "Sk8er Boi" של אבריל לאבין נמכרו לאחד האולפנים הגדולים, שביקשו לעבד את פזמון הפופ המושלם הזה - כן, אמרתי מושלם - לסרט באורך מלא. איך בדיוק זה היה אמור לעבוד? שאלה מצוינת, הרי מדובר בשיר ששורותיו הראשונות מוסרות כבר את כל העלילה כולה - היא היתה נערה, הוא היה נער, איך אפשר שזה יהיה ברור יותר? הוא היה פרחח, היא למדה בלט, מה עוד אפשר לומר? סיפור אהבתם של הסקייטר והבלרינה מעולם לא עובד לקולנוע בצורה רשמית, אבל "כוכב נולד" עושה את כל המאמצים לעבד את הבסיס הדליל והיעיל הזה - היא אישה מרקע אחד, הוא גבר מרקע אחר, האם הם אהבתם תספיק? - והופך אותו לסרט של שעתיים.
אתם אולי מכירים את סיפור הרקע של "כוכב נולד": צביקה הדר וחבר מרעיו תרים את הארץ לאורכה ולרוחבה בניסיון למצוא מישהו עם סיפור חיים מרגש מספיק שיידע גם לשיר את "נוצה ברוח". סתם, לא, זהו מחזמר רומנטי שהועלה כבר בקולנוע בשלוש גרסאות - אחת משנות ה-30, השניה מהפיפטיז והשלישית בסוף שנות השבעים. בשתי האחרונות כיכבו גם שתי שחקניות/זמרות אייקוניות, שתי דיוות בעלות חשיבות תרבותית בהיסטוריית הקולנוע ובהיסטוריית הקהילה הגאה - ג'ודי גארלנד בתפקיד אסתר, הכוכבת הנולדת בסרטו של ג'ורג' קורור מ-1954 וברברה סטרייסנד בעיבוד משנת 1976. אל השורה המכובדת הזו מצטרפת ליידי גאגא - זמרת שזהו תפקידה הקולנועי הראשי הראשון - שמככבת בעיבוד החדש ל"כוכב נולד", שביים השחקן שלצידה: בראדלי קופר. וכשם שזהו התפקיד הראשי הראשון שלה, זו עבודת הבימוי הראשונה שלו. ושניהם, היא כזמרת המתחילה אלי והוא כבמאי בראדלי קופר, עושים עבודה טובה בסך הכל, הבעיה היא פחות או יותר בכל מה שקורה סביבם.
עלילת הסרט יעילה ושרירית: קופר הוא ג'קסון מיין, כוכב קאנטרי-רוק ענקי ואלכוהוליסט בתפקוד גבוה. רוב הזמן. גאגא היא אלי, מלצרית שמחלטרת מדי פעם כזמרת במועדון דראג. ערב אחד הוא נכנס למועדון הנ"ל, ומגלה בו כוכבת. לנגד עינינו פורחות שתי עלילות: סיפור האהבה של השניים והזינוק בקריירה של אלי אל מול דעיכת הקריירה של ג'קסון. אם ראיתם אחת מהגרסאות הקודמות, אתם יודעים איך זה עומד להסתיים ואם לא - אתם עדיין יודעים כי הסרט של קופר מציב בפניכם יותר תמרורים מחוברת לימוד לתאוריה. וסליחה על הבדיחה בת המאתיים הזו, אני פשוט עדיין תחת השפעת הסרט הזה, שבאמת נראה ומתנהג כאילו כתבו את התסריט שלו ב-1991.
נתחיל דווקא במעלותיו של "כוכב נולד": השמועות נכונות, וגאגא מצוינת. איי נואו, רייט? מי ידע? אבל התפקיד של אלי, בין אם נתפר למידותיה ובין אם היא עצמה הצליחה לגלף אותו מתוך תסריט פרובלמטי, כאמור, מה שבטוח הוא שהיא נקודת האור בסרט. יותר מנקודת אור, היא פאקינג זרקור עצום שמצליח להאיר את המסך בכריזמה וחן. זו לא הופעה אחידה, ולעתים גאגא מתפזרת בסצנות שמבהירות שהיא עוד לא לגמרי מרגישה בנוח כשחקנית, אבל באופן כללי מדובר בהופעה טובה, ובהפתעה משמחת במיוחד עבור כל מי - ולא ננקוב פה בשמות, אבל מדובר בי - שחשש שזו עומדת להיות התרסקות.
נוסף על ההופעה של גאגא, הסרט מתהדר בכמה סצנות מצוינות, בעיקר סצנות מוזיקליות שמועמדות ומצולמות היטב, ומצליחות להעביר הן את ההתרגשות שבעמידה על במה והן את ההתרגשות המקבילה, זו שרוחשת בקרב קהל גדול שזוכה לטעום לראשונה איזהשהו כישרון גולמי. אני לא מציין פה סתם את האסתטיקה של הסרט כי כמצופה משואו של ליידי גאגא, ובעצם מכל האופן בו תעשיית הפופ מתנהלת ואולי תמיד התנהלה - "כוכב נולד" נראה אחלה. הרבה יותר מדי הבזקי עדשה (Lens Flare - עיגולים או קווים של אור בוהק שנוצרים משבירת קרני אור בעדשות צילום בזוויות מסוימות), אבל בגדול: אחלה. עבודה מרשימה טובה של הצלם מתיו ליבטיק (שמצלם את סרטיו של דארן ארונובסקי) והמעצבת קארן מרפי.
_i.jpg "כוכב נולד, ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)")
תגידו שזה שטחי לשבח את האסתטיקה של הסרט ואגיד לכם "אולי, אבל מדובר בסרט ששיר הנושא שלו מתגאה בכמה גיבוריו אינם שטחיים". כי כן, שיר הנושא של "כוכב נולד" הוא מטאפורה מושלמת לסרט כולו, ורוב מה שגאגא וקופר עושים בו הוא לפרגן האחד לשנייה על כמה הם עמוקים, כמה הם רחוקים מאותם מים רדודים של חיי היום-יום. ועל אף שהשיר מעולה - מעולה, אמרתי. וכנראה גם הסיכוי הכי גדול של "כוכב נולד" לגנוב איזה אוסקר בעונת הפרסים הקרובה - הוא גם שטוח כמו קרש. ולצערי, גם "כוכב נולד" שטוח כמו קרש. העלילה בו פשוטה, ניחא, אבל הוא רווי מסרים סופר בעייתיים וסופר מיושנים על רומנטיקה, מוזיקה וביזנס. ככל שכוכבה של אלי - רק אלי, בלי שם משפחה. בסרט של קופר נשים אינן ראויות לשם משפחה - דורך, כך הסרט מציג אותה, את תעשיית המוזיקה המודרנית ואת כל הקונספט של מוזיקת פופ כשטחיים. נשבע שיש שם דיאלוגים שלמים על צבעי השיער של אלי, ואיך זה לא מכובד ולא אותנטי לצבוע את השיער. וזה עוד לפני שדיברנו על ההתעלמות הכמעט מוחלטת של הסרט מכל פיסת טכנולוגיה שפותחה מאז הניינטיז. והחלק המתסכל בכל הסיפור הוא שנראה שקופר, כבמאי, תומך ברגרסיה הזאת. שהוא חושב שהיתרון הגדול של ג'קסון על אלי הוא בסיפור הרקע המופרך והמלודרמטי שלו, שמעניק לו איזושהי אותנטיות שורשית בעוד היא סתם בחורה רגילה. אה, לא, סליחה, יש לה אף גדול, אמאל'ה. הרגילות שלה והרצון שלה למרוד בכל אלה מוצגים בסרט כאיזה חטא, כאיזו התמסחרות נוראית. כשאלי מגיעה לשיא ההצלחה שלה, השיא הזה מוצג כנבוב והרסני ולא, חלילה, כתוצאה של עבודה קשה (שמוצגת בסרט, אז כאילו מה?). עבודה קשה זה לא קול, טוען "כוכב נולד", את צריכה להיות פצצת כישרון עצובה ומצולקת שנכונה להרוס את חייך ואת חיי סובביך רק בשביל שירחמו לוכסן יאהבו אותך, כאילו שבמציאות של הסרט יש בכלל הבדל בין שני הרגשות האלה.
המאמץ הנואש הזה לשימור האותנטיות - ומדובר כאמור באותנטיות מיושנת שאין בה שום רעננות, חידוש, חיבור בסיסי למתרחש ב-2018 או חדוות חיים בסיסית - נוטף גם מההופעה של קופר, כשחקן. אין לי דרך לתאר את קול הדיבור שלו בסרט בלי להשתמש בדימויים מעולם "החבובות", אבל תאמינו לי שזה מגוחך. קול השירה של קופר דווקא נעים ואף מרגש לפרקים, אבל הוא מדבר לאורך כל הסרט במבטא בלתי נסלח שנע על התפר בין כרובי לניסיון לגרגר חצץ כמו שמגרגרים מי פה.
ברורה לי ההתעלפות הקולקטיבית על "כוכב נולד", בעיקר בקרב מבקרים אמריקאים. אנחנו אוהבים לראות כוכבים מוכרים עושים דברים לא צפויים ואף מצטיינים בהם, ואנחנו אוהבים גם סיפורי אהבה בייסיקיים בעלי עלילות מזוהות, שלא גורמות לנו ליותר מדי מאמץ אינטלקטואלי. גם שלושת הגלגולים הקודמים של הסרט הציעו בדיוק את זה - נחמה קולנועית. אישור מוחלט ובלתי מסתייג של ערכים רומנטיים אודות מוזיקה וזוגיות. הבעיה היא שעכשיו, ולא רק עכשיו אלא באמת שב-15 השנים האחרונות, זה לא מספיק. זה מתסכל להציג זוגיות אלימה כמודל; זה מבאס ללעוג למוזיקת פופ בלי להבין את החשיבות התרבותית שלה; זה רעיל לבנות סרט שלם שיש בו רק אישה אחת שמדברת ומסביבה אינספור גברים שמסבירים לה דברים - והם תמיד צודקים, אלוהים. גם הדמויות הכי מטופשות בסרט מצליחות איכשהו לתמרן את אלי, וזה תמיד לטובתה. תמיד מתגלה בדיעבד שהם ידעו מה טוב בשבילה כמו אבות בוכיים במעשיית מוסר - וזה בעיקר משעמם. סוריז, בסרט שאורכו יותר משעתיים וכזה שמכיל אולי שני שירים טובים, אי אפשר להסתפק בהתרפקות נעימה על ערכי העבר. צריך יותר. למרות שמדובר באמת בסרט אפקטיבי ובעל יתרונות רבים, לא ככה היתה אמורה להיראות גרסה מעודכנת לארכיטיפ הזה של "כוכב נולד".