אמן תחת השפעה: נעמי לבוב

פנטזיה

בימי שבת ראיתי את "פנטזיה" של וולט דיסני – יצירות קלאסיות יפהפיות עם אנימציות מהפנטות. ראיתי את הקלטת הזאת שוב ושוב, ועד היום אני זוכרת את כל המוסיקה הקלאסית משם בעל פה. לפעמים, כשיוצא לי לשמוע יצירה קלאסית ברדיו, אני ממש מצליחה לראות בדמיוני חלקים מהסרט. איזה היפופוטם רוקד בלט או שדון מעופף.

גן הפסלים במוזיאון ישראל

אמא שלי עובדת שנים רבות במוזיאון ישראל, ואני זוכרת שבתור ילדה גן הפסלים הילך עלי קסם. הייתי מתיישבת בתוך הפסלים הענקיים ומדמיינת שאני על ספינה ששטה ברחבי העולם, שרה שירים ומדברת עם הציפורים.

אי.טי.

בכיתה ב' או ג' הלכתי עם אבא שלי לסינמטק לראות את ״אי.טי.״ של ספילברג. לפני שהסרט התחיל שאלתי את אבא שלי אם הסוף יהיה טוב והוא הבטיח שכן. לקראת סוף הסרט יש קטע שבו אי.טי. מת (אחר כך הוא חוזר לחיים, אבל אבא שלי ואני לא ידענו את זה). אני זוכרת שבכיתי וצעקתי בקולנוע ״אבל אתה הבטחת לי שהסוף יהיה טוב! הבטחת!״.
אחר כך, כשהסרט נגמר והסוף היה טוב, הבנתי כמה נשאבתי פנימה. כשחושבים על זה, זה בעצם הסרט שהכי הושפעתי ממנו רגשית.

האופרה הישראלית

כשהייתי בת 10 אבא שלי עשה לנו מנוי לאופרה בתל אביב. פעם בחודש היינו נוסעים מירושלים עד לתל אביב כדי לשמוע קונצרטים. לא הייתה פעם אחת שנשארתי ערה. תמיד נרדמתי כמה דקות אחרי שהתחיל. בקונצרט של דודו פישר סבלנו נורא, וחשבנו לצאת באמצע. החלטנו להישאר כי אנחנו תרבותיים, וכשיצאנו בסוף הקונצרט גילינו שגנבו לנו את האוטו. אולי אם היינו יוצאים בהפסקה זה לא היה קורה.

הנסיך הקטן

הפעם הראשונה שהבנתי שאני אהיה שחקנית הייתה בהצגת סוף השנה בכיתה ו', כששיחקתי את הנסיך ב"הנסיך הקטן". לפני שעליתי לבמה, לא הצלחתי לשמוע כלום מרוב שהלב דפק לי. היה לי חם וקר ובקושי הבנתי איפה אני נמצאת. ברגע שעליתי, הרגשתי כאילו האור שוטף אותי ואני ממש נולדת מחדש. זה היה רגע חזק מאוד.

השיר הראשון

למדתי פסנתר רק שנתיים (מכיתה א׳ עד ג׳) ומאוד התקשיתי ללמוד תווים. המורה הציעה שאכתוב שיר שיעזור לי לזכור מה הוא כל תו. אז כתבתי שיר מטופש מאוד וניגנתי אותו כל הזמן. המורה התייאשה ממני, כי לא הצלחתי ללמוד תווים, ועזבה - אבל הפסנתר נשאר. אני זוכרת שבאמת הייתי גאה בעצמי שיש משהו בעולם שאני יצרתי.

האודישן בסטודיו למשחק של ניסן נתיב

מגיל 16 (אחרי ששמעתי על ״ציפורלה״) חלמתי ללמוד בסטודיו של ניסן נתיב בתל אביב. שמעתי על האיש הזה כל כך הרבה, כמה הוא השפיע על דורות של שחקנים ואיזה מורה נפלא הוא. הגעתי לאודישן אצלו אחרי חודשים של הכנות. הייתי מוכנה רק לקבל ״כן״ או ״לא״, כי ניסן היה נותן תשובות על המקום.
הגעתי לאודישן בידיעה שאתקבל, או לפחות אעבור את השלב הראשון. אבל אחרי שעה (!) של עבודה מורטת עצבים ניסן אמר ״נראה לי שאת מוכשרת, אבל את כל כך לחוצה שאני לא יכול להגיד. תתקשרי עוד שלושה ימים ותקבלי תשובה״. הייתי המומה. אחרי שהוא יצא מהאולם, אזרתי אומץ, נכנסתי אליו למשרד ואמרתי שאני אקים אוהל מחוץ לסטודיו ואשב שם עד שהוא יקבל אותי. הוא חייך, אמר ״שמעתי״ ושלח אותי הביתה. אחרי שלושה ימים הודיעו לי שעברתי את השלב הראשון. שלושה ימים לאחר מכן ניסן נפטר. אני בטוחה שהפסדתי מורה גדול.

שמונה וחצי

לפני חצי שנה חבר הכריח אותי לשבת ולראות את ״שמונה וחצי״ של פליני. זאת הייתה חוויה מרעישה. דימויים מהסרט צרובים לי חזק מאוד בתודעה וחוזרים אליי בחלומות. הם נכנסו לי לתת ההכרה... שנפתחה כמו מניפה.

• יונה
• יונה וולך
• נעמי לבוב