אומרים שאמנים לא יודעים לפרגן לאמנים אחרים. אומרים גם שבשואו ביזנס אין דבר כזה - חברים. אבל אם מסתכלים על רשימת הטקסים שבהם התעשייה חולקת כבוד וכיבודים לחבריה נראה שאין סביבה יותר חמה, אוהדת ותומכת מזירת עסקי השעשועים. אוסקר, גראמי, אמי, גלובוס הזהב, פרסי אם־טי־וי, בילבורד, מוזיקת קאנטרי (שני אירועים נפרדים), פרסי חביבי הקהל, פרסי המוזיקה האמריקאית. אין חודש בשנה שבו לא מחלקים פרסים למוזיקאים, לשחקני טלוויזיה או לשחקני קולנוע. כולם מוכשרים, כולם ראויים ולכל אחד יש הזדמנות להיות "איש השעה".
תעשיית הטלוויזיה האמריקאית, שעוברת בשנים האחרונות משבר לא קטן בעקבות התחרות מצד ערוצי הצפייה האלטרנטיוויים באינטרנט ובערוצים מבוססי וי־או־די, מנסה להציע לצופים חוויות טלוויזיוניות שהמתחרים לא יכולים (בינתיים) לספק. אחת החוויות הללו היא מופעים ספקטקולריים, המתחנפים ומעניקים פרסים שנתיים לחברים המובילים בתעשייה. ברשת סי־בי־אס, למשל, משודרים שמונה טקסים. רשת אן־בי־סי חולקת כבוד לאמנים בשישה אירועים שונים, אי־בי־סי מארחת את טקס האוסקר ועוד ארבעה טקסים נוספים ופוקס מסתפקת בשניים. בין לבין יש גם טקסים בערוצי מוזיקה כמו אם־טי־וי, VH1 וערוצי ילדים. כך יוצא שבממוצע (החודשים נובממבר עד מארס נחשבים עמוסים יותר) מפיקה התעשייה לחבריה כמעט שני טקסים בחודש.
זה לא שכל אחת מהחגיגות הללו מביאה לצופים איזו בשורה ייחודית או מפתיעה. להיפך, רשימות המועמדים לפרסים הן "שיבוט, של שיבוט, של שיבוט, של שיבוט", כפי שנוהג רמי פורטיס לכנות זמרים וביצועים לא מקוריים בתוכנית "אקס פקטור". הסרטים הם אותם סרטים בכל הטקסים שמתמקדים בתעשיית הקולנוע, האלבומים הם אותם האלבומים שיצאו בחודשים האחרונים, ותוכניות הטלוויזיה הן אותן סדרות (בקיזוז אלה של הערוצים המתחרים).
על השטיח האדום בתחילת כל משדר צועדים בדיוק אותם שחקנים, שחקניות, זמרים וזמרות. הנשים מגוונות פעם עם שמלה של דיור קוטור ופעם עם שמלה של פראדה, כשלרגליהן פעם מנולו בלניק ופעם כריסטיאן לובוטאן. והגברים? נו…מה הם כבר יכולים לחדש עם טוקסידו, או חליפה שחורה וחולצה לבנה? מקסימום יפתיעו אותנו עם זקנקן מטופח או משקפיים מסוגננים. כולם מתרגשים עם הקראת שמות המועמדים וכולם מפרגנים לזוכה, שמפרגן בתורו לכל הפירמידה שהוא עומד בקצה שלה - עוזרים, סוכנים, מפיקים וכמובן בני המשפחה שבלעדיהם לא היה מגיע למעמד המרגש. אחר כך, מאחורי הקלעים, כל הזוכים המאושרים מצטלמים באותה פוזה עם הפסלון על רקע הלוגו של הטקס, בשילוב הלוגואים של הספונסורים הנדיבים.
למחרת מדורי הלייף־סטייל והבידור ואתרי הרכילות מפרשנים כל פיסת אינפורמציה ומנתחים כל פריים ופריים. מי לבש מה, מי הגיע בלוויית מי, מי עשה הכי הרבה בושות, עד כמה המנחים היו מביכים/מצחיקים. במהדורות החדשות מוקדשת דקה וחצי לסיקור הרגעים המרגשים, הבדיחות והשערורייה התורנית וזהו. 48 שעות אחרי - האירוע נשכח כלא היה וכולם כבר מצפים לטקס הבא. היחידים שמושכים את הזיכרון המתוק הם הזוכים הספורים (אותם אמנים שעוברים מטקס לטקס כקרקס נודד) וכמובן מנהלי ערוצי השידור שסופרים את הכסף שהזרימו המפרסמים לקופת הערוץ. ובכך מסתכם למעשה הסיפור כולו: הכנסות משידור. זאת בעצם המוטיבציה העיקרית לשיבוץ עוד ועוד טקסים בלוחות המשדרים - כסף.
טקס האוסקר, שיתקיים ב-2 במארס, הוא כמובן הגביע הקדוש של כל הטקסים. זאת הסיבה שרשת אי־בי־סי היתה מוכנה לשלם לפני שנתיים כחצי מיליארד דולר תמורת הזכות לשדר את האירוע עד שנת 2020 ואילו סי־בי־אס נעלה את הזכויות לשידור טקס הגראמי עד לשנת 2021 תמורת כ-50 מיליון דולר לשנה. בהתאם, הוצאות המפרסמים עולות משנה לשנה עד שהגיעו ב-2013 לסכום של 1.7 מיליון דולר לספוט פרסומת של 30 שניות במהלך שידור הטקס והכנסות של כ-80 מיליון דולר מפרסומות. המשדרים האחרים אמנם לא מניבים הכנסות דומות, אבל במקביל גם עלות ההפקה שלהם לא מתקרבת לעלויות ההפקה של האוסקר. ההכנסות מפרסומות במהלך טקס גלובוס הזהב ששודר השבוע מוערכות בכ-30 מיליון דולר מעשרות פרסומות במחירי של כ-400 אלף דולר ל-30 שניות.
הטקסים עצמם הם אמנם המנה העיקרית של השידור, אבל הארוחה הדשנה הזאת מתפרסת על פני ערב שידורים שלם וכוללת כמנה ראשונה מגוון סלטים בסיקור אירועי השטיח האדום ולסיום קינוח מתקתק בתוכנית האירוח המובילה של הרשת. ימי ראשון בערב הם הימים המועדפים על הרשתות לשדר את האירועים הללו בשידור חי, מאחר שזהו היום עם הרייטינג הגבוה ביותר והן נאבקות על כל זוג עיניים מקרב 120 מיליון הצופים בימי ראשון. לשידור מתמשך וארוך כל כך יש יתרון כלכלי נוסף מלבד התשלום על דקות פרסום והוא החשיפה הגבוהה לקדימונים של תוכניות אחרות באותה הרשת בהמשך השבוע והחודש. הרייטינג הגבוה שמייצרים משדרי הענקת הפרסים השונים הוא התמריץ העיקרי של הרשתות בפריסת האירועים הללו על פני לוח המשדרים השנתי שלהן. במשך השעות הארוכות של השידור נחשפים הצופים שוב ושוב לפרומואים של תוכניות הרשת בניסיון עיקש לתרגם את החשיפה לרייטינג גם בהמשך לוח המשדרים השבועי והחודשי.
למרות האיום המוחשי המרחף מעל שידורים חיים בדמות "צפייה נדחית" במכשירי הקלטה דיגיטליים שמסלקים בין היתר את הפרסומות, הרייטינג של טקסי הענקת פרסים חווה בשנים האחרונות פריחה מרשימה. הרשתות מכלילות בנתוני הצפייה גם צופים שראו את התוכנית המוקלטת בתוך 24 שעות מהשידור החי. כך ריתק טקס האוסקר של 2013 יותר מ-40 מיליון צופים אמריקאים, בטקס הגראמי האחרון צפו 28 מיליון, גלובוס הזהב הגיע לבתיהם של 20.9 מיליון אמריקאים ושני טקסים לחלוקת פרסים בתעשיית מוזיקת הקאנטרי (בסי־בי־אס ובאי־בי־סי הניבו השנה 15-16 מיליון צופים. טקס פרסי המוזיקה של אם־טי־וי (הזכור מ-2013 בזכות הופעתה הפרובוקטיבית של מיילי סיירוס) משך 10 מיליון צופים וכמוהו טקס נבחרי הקהל.
מערכת האינטרסים הכלכליים סביב מפעלי חלוקת הפרסים לא מצטמצמת רק לרשתות השידור והיא חובקת את התעשיה כולה. גם אם סכומי כסף לא עוברים מצד לצד ורוב המשתתפים לא זוכים לראות מהם ולו סנט אחד (למעט המנחים, השדרנים וכמה מהזמרים שמופיעים במשך הטקס) - עדיין סכומים גדולים מונחים על הכף.
שוב, מלת המפתח היא: חשיפה. כל התהליך שבו מכריזים על המועמדים כמה שבועות לפני האירוע, השמועות וההשערות שמתגלגלות באותם שבועות בנוגע לזוכים ובקצה התהליך כמובן ההכרזה על הזוכים המאושרים, רק מזינים את החשיפה למוצר - בין שזהו אלבום ובין שזהו סרט קולנוע. כל אזכור, כל ראיון מקדים, כל פרומו שמשודר לקראת הטקס מחזיקים את זמרים והשחקנים בתודעת הצרכנים ומניבים הכנסה מעוד כרטיס קולנוע, או עוד רכישת אלבום.
הפרסים השונים מהטקסים הרבים נוחתים לרוב בחיקה של קבוצה מצומצמת של אמנים. שוב ושוב יקבלו אותם שחקנים, מאותם שניים־שלושה סרטים מובילים, את הפרסים באמי, בגלובוס הזהב ובאוסקר ושוב ושוב הזמרים הפופולרים יגרפו את הפרסים העיקריים בטקסי המוזיקה.
אמנם כל המועמדים לפרסים זוכים לכמה שבועות של יחס חם וגם לעיטור על ההישג שבהתברגות לרשימה הסופית, אבל הסוף די ידוע מראש. ולכן, מצאו המארגנים שיטה מתוחכמת לפרגן לכמה שיותר אמנים - הוספת עוד ועוד קטגוריות זכייה, גם אם הן נשמעות מאולצות עד מוזרות. כך למשל בפרס חביבי הקהל אפשר למצוא לצד הקטגוריות הרגילות של שחקן או שחקנית השנה, גם נישות צרות יותר של "הסדרה שהכי חסרה לנו", "הצמד הקולנועי האהוב ביותר", "הבנים החברים האהובים ביותר", או "האנטי־גיבור האהוב ביותר" ובטקס פרסי אם־טי־וי מוענק פרס לנשיקה הלוהטת, או לקליפ עם המסר החברתי ראוי ביותר.
הכתבה פורסמה במקור באתר "The Marker"
אימה מאחורי הקלעים של פארק המים סי וורלד
שמש, ים וג'וינט // האם גם פלורידה בדרכה לאשר מריחואנה רפואית?
