בראשית היו הניינטיז, ונדמה שבני 20 פלוס לא שנאו את עצמם כל כך ביעילות לפני כן. "סינגלס", "אמפייר רקורדס" ו"לפני הזריחה", ביחד עם ספרים כמו "דור הפרוזק" ו"דור האיקס" – כולם  הביאו לנו את מה שלינה דנהאם תקרא לו 20 שנה אחרי "הקול של הדור". והדור היה מדוכא, מיואש ועייף. במבט לאחור, נראה שהצעירים של תחילת הניינטיז היו הדור האחרון שעוד אפשר היה לאפיין: הם שמעו את אותה מוזיקה (כי אי אפשר היה להוריד מהאינטרנט להקות איזוטריות מאיסלנד), הם לבשו את אותם בגדים (כי זה מה שראו ב-MTV על קורט קוביין) והם עשו סרטים שתפסו בצורה נפלאה את רוח התקופה, או את מה שאנשים 20 שנה יזכרו כרוח התקופה.

לליינה (וינונה ריידר) מסיימת קולג' ואין לה מושג מה לעשות עכשיו. תוך כדי התלבטויות, היא מתחזקת מתח מיני עם טרוי (איתן הוק בתפקיד הדוש האולטימטיבי) ויוצאת עם מייקל (בן סטילר, שגם ביים את הסרט). בין לבין יש גם חבר בארון (סטיב זאן) ואת ג'נין גרופלו הנהדרת כחברה עם חיי המין הכי פעילים בחבורה. בכל זאת, ניינטיז. אפילו רנה זוולגר קופצת לביקור. חלק מהקסם של הסרט הוא באותו קאסט צעיר שהצליח להיות רענן ומבטיח, בתקופה שבן סטילר היה פחות דוד מעיק עם בדיחות קרש ויותר בחור צעיר שיש לו מה לומר על החיים.

ריידר והוק הם בדיעבד הליהוק המושלם לסרט. הדמות של ללינה היא בבואה לקריירה של ריידר – צעירה מבטיחה עם רעיונות טובים שלא עובדים כל כך במבחן המציאות, מישהי שמנסה לעשות הכל נכון אבל בסוף נכנעת ליצרים שקצת מתסבכים אותה. הוק, כמו הוק, מושלם בתפקיד הבחור הרע. כלומר, זה שמתאהב בחברה הכי טובה שלו דווקא כשהיא מוצאת גבר אחר, מבלה איתה לילה ונעלם רק כדי להצהיר על אהבתו ברגע הכי פחות צפוי – "כשהארי פגש את סאלי" גרסת הפלאנל והלוויות.

מעבר לכל הרומנים והכיף (ובשורה התחתונה "מציאות נושכת" הוא קודם כל סרט כיפי), לליינה מנסה להגשים את השאיפות האמנותיות שלה ולצלם דוקו ריאליטי על חיי החברים שלה. זה קצת נדוש לציין את זה, אבל לליינה עושה את מה שכל סטודנט שני לקולנוע יעשה 20 שנה אחרי – יאמין שחברים שלו והוא מספיק מעניינים כדי להשתתף ב"אח הגדול", להסתובב עם מצלמה ב"מחוברים" או סתם להריץ דחקות עם קושניר ב"כלוב הזהב". "מציאות נושכת" מוכיחה לנו שני דברים: הראשון, גם אם אתה בטוח שעשית את סרט חייך, בסוף הכל ייערך מחדש, וגם הסרט של לליינה הפך לקליפ מעצבן ב-MTV ומוכיח ששום דבר לא השתנה ב-20 שנה האחרונות. שנית, כבר בניינטיז הז'אנר היה מעיק, יהיר ומעצבן. לפחות אז היה לזה חן.

באחת מהסצנות הכי בלתי נשכחות של הסרט איתן הוק מבצע את Add it Up של הויולנט פמס, כשהוא יודע שלליינה צופה. הביצוע מתמצת את הסרט בצורה הטובה ביותר: תסכול מיני, בחורה מבולבלת ורוקנרול – הכל מתערבב ביחד לעיסה שמסריחה מתסכול, אלכוהול וסיגריות. הוק שר ללליינה "Why can't I get just one screw?" ומצליח להיות בו זמנית הבחור הכי מעצבן והכי לוהט בסביבה עם מחווה ספק רומנטית ספק סליזית, שהופכת חסמים ריגשיים בבחורים, לאטרקטיבים בצורה לא הוגנת. Add it Up מצטרף לקלאסיקות כמו My Sharona של הקנאק ו-Stay האגדי שגילה את ליסה לואב לעולם, רק כדי להחזיר אותה שוב למקום ממנו היא הגיעה. "מציאות נושכת" לא רק שיקף לנו תקופה של רוקנרול, אלא גם יצר עולם רוקנרולי משל עצמו.

"מציאות נושכת" הוא סרט מצוין כי הוא מצליח לעשות שני דברים במקביל: להיות אותנטי לתקופה אותה בה הוא מתקיים, תקופה שהיא דמות משנה לא פחות חשובה משאר הדמויות, ובו זמנית להשאר רלוונטי גם לצופים שנתקלים בו פעם ראשונה. 20 שנה מאז ובני 20 פלוס עדיין גרים בדירות מעופשות, לא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם ומחכים לפריצה הגדולה. 20 שנה אחרי וצעירות עדיין מתלבטות בין הבחור הנחמד לדוש ומחכות להתאהב. יש קלישאות שישארו קלישאות לנצח, כי הן פשוט נכונות. במיוחד כשהן מלוות בפסקול הנכון.