כוכב "האח הגדול" מפתיע לטובה ב"בן זקן", נפתלי בנט ישמח לגלות גנב רכב פלסטיני ב"אהבה, שוד וסיבוכים אחרים", ומה עושה קולנוען איראני שאסרו עליו לביים במשך 20 שנה. רשמים מפסטיבל הסרטים בברלין
אב חד הורי לילדה עם בעיות משמעת. שיכוני רכבת. משפחה מזרחית. סיגריות וכיפה גדולה, עבודה כשומר באתר בנייה ושיחות עם "קמילה מהרווחה". אלה החומרים שמרכיבים את "בן זקן", סרטה הארוך הראשון של אפרת כורם, שהוצג אתמול בפסטיבל ברלין. לכאורה, כבר ראינו את הדבר הזה, או דומים לו. אפילו כוכב הסרט, אלירז שדה, הסביר אחרי הסרט שיש "בניינים כאלה, על עמודים, בכל מקום בישראל, גם בצפון וגם בדרום, ובעצם, בכל עיר גדולה בעולם יש את 'המקומות האלה'".
אבל זו תהיה טעות להסתכל על "בן זקן" כעל "עוד סרט עם אנשים קשי יום". נכון, בשנים האחרונות ראינו סרטים דומים בז'אנר שמוביליו הם האחים דארדן הבלגים, שמתעדים יפה כל כך את תלאותיו של האדם הקטן. אבל סרטה הצנוע של כורם נהנה משני אלמנטים עיקריים שהופכים אותו לחוויה ייחודית. הראשון: עבודת המשחק המצוינת של כל השחקנים, ובראשם שדה, המגלם את גיבור הסרט, שלומי. שדה מציג הופעה מאוד עצורה, מהוססת ומאופקת, נטולת אקסטרווגנטיות. הוא עצמו מספר שזה "בניגוד לאיך שאני באמת מדבר ומתנהל. אני כמו אחד העמודים האלה שעליהם בנויים הבניינים שרואים בסרט". לצדו בולטת רום שושן בת ה-12, המגלמת את בתו רוחי בתפקיד בלתי נשכח. גם רונן עמר (בתפקיד אחיו של שלומי) וחני אלימלך (כאמו) מפגינים משחק טבעי ולא מתאמץ.
נקודת החוזק השנייה של "בן זקן" היא מה שקורה מתחת לפני השטח. מדובר בסרט יהודי וישראלי מאוד. כשכורם, שגם כתבה את התסריט לסרט, נשאלת על תפקיד הדת בו, היא מצביעה על סצנה במהלכה הרב מספר לשלומי ולאחיו על מסכת עירובין והשאלה "האם נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא?". התשובה, מסביר הרב, היא כי "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, אך עכשיו משנברא, יפשפש במעשיו". כורם מסבירה שבסרט אין נחמה, כמו שביהדות אין נחמה. אין מאבק אחד גדול, כי אם שורה של מאבקים יומיומיים. אלה מאבקים שכולנו מכירים, ולכן כולנו יכולים להזדהות ולהתחבר עם גיבורי "בן זקן". גם אם פגשנו אותן בסרטים אחרים, וגם אם לא פגשנו דמויות כמוהן מעולם.
בן זקן | צילום:
רומן שומונוב
גנבי רכב במזרח ירושלים: עכשיו הקומדיה
לעיניים ישראליות, סרטו של הבמאי הפלסטיני מואיד עלאיאן, "אהבה, שוד וסיבוכים אחרים" (נקרא לו מעתה אשס"א בקיצור), יהיה מצחיק מאוד. המצב הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית עומד אמנם ברקע הסרט המתרחש במזרח ירושלים, אך מדובר במהתלה קומית שבמרכזה עומד מוסא ושאיפותיו לבחורה, לכסף ולחיים טובים יותר – דברים שכל אחד, בין אם בתל אביב, בעזה או בברלין, יכול להתחבר אליהם.
מוסא גונב פולקסווגן פסאט. אך כשיותר מדי אנשים מתחילים לחפש את הרכב, מבין מוסא שהוא גנב את הפסאט הלא נכונה: מסתבר שבתא המטען מסתתר חייל ישראלי – ג'ובניק שנכשל בבחינות לגל"צ – וכל ירושלים, משני צדיה, מחפשים אחריו. התקלה הזו מתניעה רצף של אירועים משעשעים, שלא מותירים אף אחד מהצדדים בסכסוך או באזור – הישראלי, הפלסטיני והאירופי - נקי.
אחת הבחירות המעניינות של עלאיאן הייתה ליהוקם של שחקנים ערבים לתפקיד הדמויות הישראליות – בחירה שאולי נראית טבעית לצופה הזר, אך מצחיקה עבור זה הישראלי. מעניין יהיה לראות אם "אהבה, שוד וסיבוכים אחרים" יוקרן בישראל. אם כן, שווה לתת לו צ'אנס. גם בברלין, על רקע הסרטים הכבדים, הוא הציע משב רוח מרענן.
עבודת נמלים מושקעת לעילא. הכלה הסרבית
בלתי ניתן לעצירה
ב"טקסי", סרטו החדש של ג'אפר פנאהי, מגלם הבמאי האיראני גם את דמות הגיבור – נהג מונית הנוסע ברחובות טהראן. הסרט מצולם ברובו המוחלט על ידי מצלמה שממוקמת על לוח המחוונים של הרכב, ומציגה את הנהג ונוסעיו.
בערך באמצע הסרט, אחד משכניו של הנהג מציג בפניו סרטון של תקיפה שעבר. השכן מספר לפנאהי שהצליח לזהות את התוקפים – זוג נשוי – אבל הוא אינו יכול לדווח עליהם מכיוון שהדבר יגרור עונש כבד עבורם. מאז נתקל השכן מפעם לפעם בגבר התוקף ומרגיש תחושת מחנק קשה. באותו רגע מתקרב אליהם אדם עם מיץ התפוזים אותו הזמין השכן. כשהאיש מתרחק, מספר השכן שזה התוקף. פנאהי המופתע מתנצל שלא ראה את פני התוקף, ועל כך עונה השכן: "הוא נראה כמו כל אדם".
לכמה ישראלים כבר יוצא לפגוש אדם איראני? ולכמה אנשים בכלל זה קורה? גם במה שמכונה "הכפר הגלובלי" יש מקומות שרובנו לא נגיע אליהם לעולם. ומצד שני, כשאחייניתו של הנהג מספרת לו – במה שנראה כהצלפה סרקסטית של פנאהי בממסד האיראני – מהו סרט "ראוי להפצה" על פי החוק, היא מסבירה שאין מקום ל"ריאליזם אמיתי מדי".
האמת היא דבר חמקמק מאוד, והסרט הזה, שאינו דוקומנטרי (למרות שאין לו רשימת שחקנים, ולמרות שעל פנאהי נאסר לעשות סרטים במשך 20 שנה), מוציא אמת חשובה אחת תחת ידיו. האמת הזאת חשובה יותר מכל מבע קולנועי, זווית צילום או מיזנסצנה. זו האמת האמנותית והאישית של הבמאי: אי אפשר להפסיק לעשות סרטים.
ואם נחטא לרגע בשמאלציות, נוסיף שאי אפשר גם לעצור את האמת מלגלוש החוצה. והאמת היא שהאיראנים הם ככל האנשים. הם הגנב ברחוב, הם הנשים המבוגרות שמאמינות ששני דגי זהב אחראים על המשך החיים שלהם, הם השכן שמצד אחד רוצה צדק ומצד שני רוצה חמלה, והם האחיינית של נהג המונית, שמגלה במהלך שני מפגשים מהי אותה אמת שאסור לצלם, אפילו שהיא נמצאת מסביבה בכל אינטראקציה יומיומית
"אני קולנוען. אינני יכול לעשות שום דבר חוץ מסרטים. הקולנוע הוא הדרך בה אני מביע את עצמי, והמשמעות של חיי. שום דבר לא יכול למנוע ממני לעשות סרטים, בגלל שכשדוחפים אותי לפינות הרחוקות ביותר, אני מתחבר לעצמי העמוק ביותר. ובמקומות הפרטיים האלה, הצורך ליצור הופך אפילו לדחף".
כך מתאר פנאהי את התשוקה שלו לקולנוע, וככה באמת נראה סרט כשאי אפשר לעשות סרט. כשאסור. יותר מסרט על איראן, ויותר מסרט על זכויות אדם, על פשע ועל חוקי האיסלאם, "טקסי" הוא סרט על מה שבנאדם אחד מוכן לעשות בשביל להתמסר לקריאה שלו.
אדם מתעשיית הקולנוע האיראנית אתו שוחחתי סיפר שהצנזורה על סרטיו של פנאהי הם עניין של מה בכך, וכל מי שרוצה, יכול לצפות בהם. עוד הוא סיפר כי במאים איראנים רבים יודעים שכדי להתקבל לפסטיבלים באירופה, הם נדרשים לסוג מסוים של יצירה – "ריאליסטית, עצובה, שמדגישה צדדים פחות חיוביים של המדינה. זה מה שמושך את הלקטורים ביבשת הישנה".
