עד סוף העולם, 76 דקות
סרטה המצוין, החשוב והמטריד של מאיה זינשטיין, זוכת פרס האמי על "טהורה לעד", חוקר את הרומן הדתי-פוליטי-כלכלי של האוונגליסטים האמריקאים עם מדינת ישראל, ספציפית עם הימין ועם מפעל ההתנחלויות. החל במיליונים של "הקרן לידידות", עבור בעיירה אומללה בקנטקי שתושביה מוכי האבטלה והגורל תורמים את הדולרים האחרונים שלהם לישראל וכלה באג'נדות של ממשלי טראמפ ונתניהו, הסרט הקצר למדי הזה (רק 76 דקות) מצליח לעשות סדר ושכל בכל ההיבטים של החיבור הזה באופן אינטליגנטי, נהיר ולא מתלהם.
עכשיו, הבה נתעכב רגע על הסירוב של זינשטיין להתלהם (או להציג תמונה חד צדדית; הפעילות הראשונה של האוונגליסטים שהצופה נחשף אליה היא העברת תרומה לאישה ישראלית, ניצולת אירוע טרור, שהגיעה לפת לחם). כי בגדול, האוונגליסטים מחוברים לימין הפוליטי בישראל - עד וכולל העומד בראשו - מתוך אמונה שזה מנציח ומחמיר את מצב המלחמה באזורנו, מה שלתפיסתם הדתית מקדם את יום הדין, ארמגדון בלשונם, אירוע שלתפיסתם יסתיים בהשמדת שני שלישים מהעם היהודי ובהמרתו לנצרות של השליש הנותר. הימין הישראלי מצדו לוקח את הכסף ואת הצ'ופרים הפוליטיים כדי לקדם אג'נדה שמקורה באמונה הדתית שלו, ומתעלם מהמטרה הסופית של האוונגליסטים - כנראה, רומז הסרט באחד מרגעיו המדויקים ביותר, מתוך איזו יוהרה בסיסית לאמור "יה רייט, נוצרים סתומים". במילים אחרות, יש כאן שני צדדים שבשמו של אלוהים, ומתוך ביטחון מלא שהם מייצגים את רצונו, עוסקים בניצול הדדי שמעצב בפועל את גורלם של שני עמים (ולא, השני אינו העם האמריקאי). לאור כל זה, העובדה שזינשטיין אינה מתלהמת - שאין רגע בסרט שבו מישהו צורח, פשוט צורח, "הולי שיט איזה טמטום" - ובכן, זה איפוק ששווה אפילו יותר מפרס אמי. ואם אתם רוצים לנהוג באיפוק כזינשטיין, הסרט ישודר בהמשך בכאן 11. (תומר קמרלינג)
אולמרט: האיש שרצה יותר מדי, 120 דקות
מנהיג מפלגה נבחר לראשות הממשלה. מחנה היריב, שלא הצליח לעצור אותו בקלפי, מחפש דרך אחרת להדיח אותו. הוא משתמש בתקשורת מגויסת, מממן מחאה עממית ותופר תיקים משפטיים, והכל כדי להפיל ראש ממשלה מכהן. זה אמנם נשמע כמו תקציר דף המסרים של בנימין נתניהו, אבל זה בכלל סיפורו של אהוד אולמרט.
אולמרט, ראש הממשלה שהדיח את עצמו ב-2009, הורשע בפלילים וריצה עונש מאסר, הוא גיבור סרטה של רוני אבולעפיה (שיוקרן בהמשך בהוט 8) שליוותה את אולמרט ואת סיפורו בהגינות עובדתית, אך גם לא פעם באמפתיה כמעט גלויה (היא מיודדת עם בתו של אולמרט, וכך קיבלה גישה בלעדית אליו). היא מציגה טרגדיה על אדם שהגיע לפסגה, הפך את עורו הפוליטי בדרכו אליה, חלם להותיר אחריו מורשת היסטורית בדמות שלום עם הפלסטינים (וייתכן מאוד שהיה מגיע לכך), ונפל בשל חטאיו. אולמרט הוא גיבור טרגי קלאסי, אדם רם מעלה שמידרדר עד תחתית בור האסורים, עיוור מהיבריס ומביא על עצמו את אסונו.
את תפקיד הנבל במחזה לא מגלם נתניהו, וגם לא שולה זקן המרתקת שהקליטה והפלילה את אולמרט, אלא אביעד ויסולי: עורך דין, יו"ר המטה למען ארץ ישראל וג'יי אדגר הובר של ההתנחלויות. ויסולי, שמחזיק קלסרים על כל אדם שנתפס כסכנה להתיישבות, מוצג כמי שהוביל את המהלך נגד אולמרט באמצעות פוליטיקאים, עיתונאים ופעילים. הוא משך כל קצה חוט סביב אולמרט וכרך אותם לפקעת שנועדה ללכוד את ראש הממשלה בלחץ משפטי, ציבורי ותקשורתי. הצלחתו היא נורת אזהרה בפני כל פוליטיקאי שיבקש בעתיד לבצע מהלכים מדיניים שיפגעו בהתנחלויות. אולי אין בכך רע; לפני שהמנהיגים שלנו מבצעים מהלכים היסטוריים, מוטב שיהיו אנשים ישרים. (ניב שטנדל)
"רצח בקולנוע צפון", 83 דקות
בדקות הראשונות שלו, "רצח בקולנוע צפון" עושה רושם של עוד דוקו-פשע שבאמצעות מניפולציה של הסתרת מידע ושחרורו המבוקר יוצר תחושה מלאכותית של מתח. הרי במה מדובר בסך הכל? שוד בקופות קולנוע שהשתבש והסתיים במותו של עובר אורח, מהנדס יהודי ממוצא איטלקי שבא לראות סרט בקולנוע צפון המנוח בתל אביב. אלא שבסיפור הזה, שהתרחש ב-1957, יש דמויות כל כך מרתקות ורבדים כל כך מפתיעים - חלקם תמוהים, אחרים פשוט מרגשים - שאין מה לדבר על עריכה מניפולטיבית. רק על מציאות מטורללת שבה גלי ההדף של השואה ממשיכים לגמור חיים של יהודים אחרי 12 שנים.
ללא פאתוס מיותר, הבמאי אבידע ליבני נכנס לתוך הראש והנפש של הרוצח רפאל "טומי" בליץ, מספר את סיפורו של הקורבן פידיה פיאטלי ומשאיר את מלוא המקום לשתי דמויות כאילו משניות אבל לגמרי בלתי נשכחות, אחיו למחצה של הרוצח ואלמנתו של הקורבן. נטפליקס היו עושים מזה 13 פרקים; ליבני והיוצר-שותף ירון לונדון עשו מזה 83 דקות פשוט מופלאות. הסרט ישודר בהמשך בכאן 11 אם לא יתלבש לכם בדוקאביב. (תומר קמרלינג)
"אמונה", 90 דקות
בחווה מבודדת אי שם באיטליה חיה ולא לגמרי עובדת קבוצת לוחמי האור בהנהגתו של המאסטר. יחד הם אוכלים ואוהבים, כועסים וסולחים, מתפללים ועושים מדיטציה, ובעיקר מתאמנים באיזה מיקס של זומבה, אגרוף ובודיבילדינג. למה? כי יום יבוא והם יגויסו למלחמה הסופית שבין האור והחושך, ועד שהיום הזה יבוא, חברי הכת חייבים להיות מוכנים. דרוכים. במצב תמידי של התפתחות, התחזקות ושינוי. שגרת החיים שלהם, שמנותקת כמעט לגמרי מהציביליזציה ומנוהלת כמו בית ספר יסודי שהוא גם מחנה לטירונים קרביים, נחשפת לאט ובסבלנות, בסרט לא ארוך שבכל זאת מרגיש כמו חוויה רגשית סוחטת כמעט.
"אמונה" הוא לא סרט קל לצפייה. הוא מצולם בשחור-לבן, אין בו קריינות שמבארת את פעולותיהם של חברי הכת (זה בסדר, הם יודעים שככה קוראים להם בעולם החיצון), אין בו ראיונות ישירים איתם, ואין בו באמת הרבה עלילה. זה נשמע מוריד אבל הצפיה ב"אמונה" היא מהפנטת. ולנטינה פדיצ'יני - שהכירה לראשונה את לוחמי האור לפני עשור, וקיבלה מהם אישור מיוחד לחזור ולצלם כל חלק וחלק מחייהם, כולל ביקורים בשירותים - שואבת את הצופה אל תוך עולם זר ומוזר, אבל עושה את זה בסקרנות ובסבלנות, בלי להתערב ובלי לבקר. הבחירות האלה מעניקות לסרט נימה מדיטטיבית כמעט, ובסופו אתה לא לגמרי בטוח שלוחמי האור לא הצליחו לסחוף, לשכנע ולהמיר גם אותך. (עדן יואל)
סטיבנסון: אבידות ומציאות, 76 דקות
ג'יימס סטיבנסון הוא מאייר, קריקטוריסט ומחבר ספרי ילדים אמריקאי (ספרו "יש משהו מתחת למיטה שלי" תורגם לעברית) עטור שבחים ופרסים. הוא פרסם ב"ניו יורקר" וב"ניו יורק טיימס". הוא לא היה רק יוצר פורה (עשרות ספרים ואינספור קריקטורות), אלא גם גבר פורה - אב לתשעה ילדים. הוא היה בן לאב נעדר שארז יום אחד את רוב חפציו ונבלע בשורות הצבא, והיה בעצמו אב נעדר שנע בין העבודה בניו יורק לעבודה בסטודיו הסגור. הוא סבל מאלכוהוליזם, ובערוב ימיו גם מדמנציה, ובתווך איבד את אשתו הראשונה שסבלה מהפרעה דו-קוטבית - ואולי לא רק ממנה.
ישנם קווים רבים שבהם אפשר לשרטט את דמותו של סטיבנסון, ונראה שהבמאית סאלי ג'ין וויליאמס לא פספסה אף אחד מהם; אבל היא גם לא התעכבה על רובם, ודאי שלא על המעניינים והפרובלמטיים שבהם. התוצאה, "סטיבנסון: אבידות ומציאות", היא סרט נוגע ללב לפרקים (בפרט בקטעי האנימציה המלווים אותו מתוך ספריו וחייו של סטיבנסון) אך מוחמץ, שמתחקה אחר הביוגרפיה של סטיבנסון ואחר עבודתו, אבל לא מצליח לצייר דיוקן מורכב וראוי יותר של האיש, ואפילו לא לחלץ ממנו - קריקטוריסט בחזית העיתונות האמריקאית במשך כמעט 50 שנה ועד מותו לפני שלוש שנים - אמירה אקטואלית צולפת. הסרט של וויליאמס גדוש בחיבה ובהערצה, אבל לא היה מזיק לו המגע החד של גיבורו. (ניב שטנדל)
"סיבוב אחרון" , 98 דקות
זה היום האחרון של ה-"Roaring 20’s", בר חף מפוזה - וגם מסגנון - בפאתי וגאס. הבמאים-צלמים-אחים ביל וטרנר רוס מסתובבים שם ב-24 השעות של הסגירה המאוד לא חגיגית, ואנחנו מתוודעים ללקוחות הקבועים שפוקדים את המקום, רובם גברים, כולם נראים כמו הארי דין סטנטון. חלק מהאנשים האלה הם אלכוהוליסטים גמורים, אחרים תפקודיים, אבל התמונה הכללית היא של צווארון כחול דהוי מאוד. נשמע מאוד מציאותי, נכון? אז זהו, שהבר המצולם הוא בכלל בניו אורלינס והטיפוסים אינם באמת קבועים אלא מלוהקים.
_AD
מלבד יצירה של סרט כאילו-דוקומנטרי - לחלוטין לא מתוסרט, אבל לגמרי מבוים, סוג חדש לגמרי של מוקומנטרי - נראה שאין לאחים רוס שום מסר להעביר, שום אג'נדה מלבד להיות זבובים על הקירות הפיקטיביים, וזה משרת נהדר את הסיפור האנושי הקטן הזה שיש בתוכו הרבה חמלה לא צפויה והרבה הומור. אם כבר מדברים, אז הנה משפט לחיים באדיבות השחקן מייקל מרטין (שאולי ייראה לכם מוכר, למשל מ"נראה אותך אסיר"): "אני מתגאה בזה שהפכתי לאלכוהוליסט רק אחרי שכבר הייתי כישלון". תנו לזה רגע. (תומר קמרלינג)
"חייו של אוליבר סאקס", 110 דקות
ממש בתחילתן של 110 הדקות מספר אוליבר סאקס, בן 82 בעת הצילומים, שאנשים לא מצליחים להחליט אם הוא יותר סופר ("האיש שחשב שאשתו היא כובע", "התעוררות") או יותר רופא - כי בכל זאת, מדובר לא רק בנוירולוג מחונן אלא גם בכוכב הרוק היחיד שיצא מתחום ההתמחות הספציפי הזה. נדמה שזה איכשהו מסכם את העניין כולו, כי סאקס מתגלה בסרט גם כבודי-בילדר והומו ואופנוען ואדם שעשה בחייו כמות של סמים שקצת מוזר שלא הרגה אותו, ונדמה שכל אחד מהנ"ל היה מה שהכי הגדיר אותו לפחות לתקופה מסוימת.
זה סרט מרתק, אין אפס. זה גם קצת סרט-מטעם - סאקס יזם את הפקתו כשנודע לו שהוא חולה בסרטן סופני - וככזה הוא נוטה רק לרפרף על ההיבטים הבעייתיים של האיש, למשל הנטייה שלו להפוך מקרי מטופלים לרבי מכר, מה שיש הרואים כניצול; באותה נשימה, קטעי הארכיון של החולים האמיתיים שמאחורי הספר והסרט "התעוררות" אינם קלים לצפייה ושוב פותחים דיון בשאלות של תיעוד מול ניצול. אז מומלץ, נגיד עם כוכבית, ולו כדי להבין בדיעבד עד כמה רובין וויליאמס היה באמת השחקן הכי נכון בעולם לגילום הדמות הזאת. ביים ביעילות ריק ברנס, ישודר בהמשך ב"יס דוקו". (תומר קמרלינג)
"המערה", 95 דקות
אחרי חצי שנה של הבהלות בנוגע לקריסה אפשרית של מערכת הבריאות, הסרט הזה הוא הצצה פשוט מבעיתה למערכת כזאת לאחר קריסה מוחלטת. "המערה" הוא הכינוי שניתן לבית חולים שהוקם באזור ע'וטה במהלך מלחמת האזרחים בסוריה; זה לא יותר מקומפלקס של מחילות ומרתפים עם ציוד רפואי מינימלי ואספקה כמעט לא קיימת של תרופות, אלא שזה גם המפלט והמזור היחיד לפצועים מכל האזור, לרבות במקרים של התקפות כימיות.
את השיט שואו הנורא הזה מנהלת ד"ר אמאני באלור, אישה שהמילה "מרשימה" מתגמדת מולה, והבמאי פארס פייאד - שהסרט הביא לו מועמדות שנייה לאוסקר אחרי "האיש האחרון בחאלב" - עשה נכון כשהפך את באלור לציר המרכזי של הסיפור. פחות נכון עשה פייאד כשהתעקש שוב ושוב להשתמש במוזיקה מעצימת-דרמה, לרבות דקות של שימוש כמעט נלעג ברקוויאם של מוצרט; המציאות שמתאר "המערה" לא זקוקה להעצמה הזאת והדרמות שמתחוללות בו בוודאי לא צריכות תוספי תזונה. הסרט הזה, הפקה של "נשיונל ג'יאוגרפיק", עדיין ראוי מאוד לצפייה; חבל רק שהוא לא סומך על האינטליגנציה הרגשית של הקהל שלו. (תומר קמרלינג)
שתי אזהרות:
"הלוויה ממלכתית", 132 דקות
מותו של יוסיף סטלין, האירוע שתואר בישראל של 1953 במילים "שמש העמים כבתה", נגע אישית לכל מי שחי אז בעולם הקומוניסטי ובשלוחותיו. בהתאמה, ההלוויה האקסטרווגנטית של סטלין היא ללא ספק נושא ראוי לסרט תיעודי, מה גם שחומרים לא חסר, לרבות בצבע. הבמאי סרגיי לוזניצה ניגש לעניין בגישת "תן לארכיון לדבר" - בלי מרואיינים, בלי קריינות, בלי כלום מלבד חומרים מצולמים מהאירוע ומהאווירה סביבו בברית המועצות - ותשמעו, זה פשוט לא מספיק בשביל 132 דקות.
כן יש משהו מהפנט ב"הלוויה ממלכתית", בהצצה שלו לעולם קומוניסטי שבאמת מבכה את מנהיגו (כלומר, בניגוד למדגמן אבלות כי מצלמים. הרי יעברו שלוש שנים עד שחרושצ'וב יחשוף את פשעי סטלין). אבל אחרי הפעם העשירית שאנחנו רואים עובר אורח קורא בהבעה של צער עמוק את הידיעה על המוות בעיתון של היום, אי אפשר להימנע מתחושת "איפה העורך". ראוי לצפייה, אבל רצוי בנגן מדיה עם פיצ'ר של מהירות מואצת. (תומר קמרלינג)
"להיות מים", 105 דקות
איזה פספוס טרחני, שאלוהים תעזור. 105 דקות נמשך "להיות מים", הדוקו השאפתני על ברוס לי, וראו זה פלא מתמטי: החלק העוסק בדעות הקדומות ובגזענות שבהן נתקל לי בהוליווד נמשך לבדו שלוש שעות.
ייאמר מיד, הדיון בגזענות בוודאי רלוונטי למי שנאלץ לפרוץ בבעיטה מסובבת חתיכת תקרת זכוכית; כפי ש"להיות מים" מדגים עד לזרא, בהוליווד של שנות ה-60 וה-70 היה טבעי יותר ללהק מערבי לתפקיד של אסיאתי מאשר להעסיק שחקן יליד הונג קונג. אבל דחיל ואינעל רבאק, זה רק *חלק* מהסיפור. הבמאי באו נגויין נותן לזה להשתלט לו לגמרי על הסרט, וכשאנחנו רואים את מיקי רוני מגלם סיני בסרטי המפקח קלוזו (!) או צופים בחומרי ארכיון של מחנות הריכוז שהקימה ארה"ב לאזרחיה היפנים (!!), ברור שמישהו כאן איבד את העלילה בתוך תמונה גדולה יותר שמשום מה היה לו דחוף להידרש אליה דווקא כאן - וזה אקסטרה מבאס כי מדובר בחלק מסדרת "30 עבור 30" המצוינת בדרך כלל של ESPN. לבחירתכם אם לוותר עכשיו או בקרוב בהוט 8. (תומר קמרלינג)