אין תמונה
הסרט האיראני טקסי

1. הכל מסביב בינוני

זו הפעם הראשונה שבה חוויתי פסטיבל קולנוע בסדר גודל כזה, והרגשות מעורבים. מצד אחד, מדובר בחוויה אינטנסיבית להפליא, שכל חובב קולנוע היה שמח לחוות ולו פעם אחת. זו חוויה שעושה חשק לראות איך זה קורה במקומות כמו קאן, ונציה, סאנדנס או טורונטו.

מצד שני, יותר מדי סרטים שראיתי בפסטיבל לא היו ברמה הצפויה ממעמד כזה. עיתונאים ומבקרי קולנוע מרחבי העולם שביקרו בפסטיבלים נוספים, הביעו באוזני תחושות דומות.

2. הנקודה הישראלית

"שיח לוחמים", סרטם התיעודי של מור לושי ודניאל סיון, הוא חובת צפייה לכל ישראלי. הסרט מספר על חבורה של קיבוצניקים שנפגשו מיד אחרי מלחמת ששת הימים והקליטו את מה שהרגישו במלחמה. לכאורה מדובר במסמך היסטורי, אבל במציאות הישראלית של 2015, מסמך מהסוג הזה מתעד כל דבר חוץ מהאמת.

התקווה של לושי, כפי שהיא סיפרה בהקרנה, היא שאנשים לא רק ישמעו את העדויות, אלא גם יקשיבו להן. זאת תקווה הגיונית, אבל לא באמת אפשרית. כשבחור צעיר מספר על מה שקרה לו במלחמה, האינסטינקט הראשוני הוא להאמין לו. איזה אינטרס יש לו לשקר, ועוד בהקלטה לילית עם חברים? ועדיין, התגובה הפבלובית שמתרחשת בישראל בכל פעם שמישהו מרומז שהצבא הישראלי עשה משהו לא בסדר, גורמת לי לחשוש שהאוזניים ייאטמו.

"שיח לוחמים" נוצר אחרי שהצנזורה הצבאית אסרה בזמנו על 70% מהחומרים להתפרסם. נקווה שהחומרים האלה לא יסבלו צנזורה נוספת - זו של חוסר הסובלנות של הקהל הישראלי. ראוי שהקול הזה יישמע.

3. ג'יימס הגדול מכולם

ג'יימס פרנקו כיכב בפסטיבל עם לא פחות משלושה סרטים. התפקיד הטוב מכולם, במה שהיה בעיני הסרט הטוב בפסטיבל, הוא מייקל גלייטיס, הומוסקסואל מוצהר שהפך פעיל נוצרי המטיף נגד הומסקסואליות, בסרט "I Am Michael".

בניגוד לדרכו, פרנקו מפגין תצוגת משחק עדינה מאוד, בלי מחוות מוגזמות. חוזקו האמיתי של הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי, הוא בכך שאינו שופט את העמדה שנוקט גיבורו, לא משנה כמה היא קיצונית. עד לרגע האחרון, וגם אחריו, אנחנו נשארים עם מחשבות מעט מבולבלות. זה סרט שגורם לצופיו לחשוב ולהרהר.

אין תמונה
תצוגת משחק עדינה

עוד בפסטיבל ברלין:

4. במערב אין כל חדש

הסרט האחרון שצפיתי בו בפסטיבל היה "סינדרלה", בבימויו של קנת בראנה - עיבוד של דיסני לאגדת הילדים המפורסמת, שמלבד בדיחות מודעות לעצמן ("סנדל מזכוכית?!") לא שינה כמעט דבר מסיפור האגדה המקורי. במהלך הצפייה בסרט - יפה, כיפי ואפילו לא נורא שוביניסטי - עלתה בי שאלה חשובה אחת: מה הערך של הסרט, אם אין בו כמעט שום דבר חדש.

המון פעמים הוליווד מרעננת מחדש את אחד הזיכיונות שלה, או משחררת איזה המשכון, או סתם עושה גרסה מחודשת לסיפור שכבר נעשה. "סינדרלה" הוא דוגמא מצוינת - מדובר בסיפור על-זמני שכל ילד יודע, אז למה שלא יעשו משהו חדש? כל כך הרבה כסף מתגלגל בתעשיית הקולנוע העולמית - שישקיעו אותו במשהו מקורי.

5. סיכומים? סיכומים!

הטוב: דיין דה-האן כג'יימס דין ב"Life" של אנטון קורביין. תפקיד משובח של השחקן הצעיר, שנראה על המסך בדיוק כמו האייקון המיתולוגי.

הרע: "Knight Of Cups" של טרנס מאליק. כריסטיאן בייל ובחורות יפות, בלי טיפה של עלילה מעניינת או היגיון. פשוט סרט גרוע.

המפתיע: סדרות הטלוויזיה. נרשמה השנה הסכמה בין המבקרים שהסדרות שהוקרנו במסגרת הפסטיבל הייתה גבוהה בהרבה מרמת הסרטים. נקווה שהמגמה הזו תלך ותגדל - לראות סדרות על מסך גדול זה תענוג עצום.

נקווה שיגיע לארץ: "I Am Michael". לסרט עדיין אין מפיץ, וצריך לקוות שיימצא לו בקרוב. מדובר ביצירה מכוננת.

הכי חסר: סרט אחד גדול באמת. שנה שעברה הוקרנו בפסטיבל "התבגרות" ו"גרנד בודפשט הוטל". השנה לא נראה שיצא סרט כזה מהפסטיבל. 

עוד ב-mako תרבות: