תאומים

בקומדיית האייטיז הדלוחה אך אהובה הזאת, בכיכובם של דני דה ויטו וארנולד שוורצנגר, השניים מגלמים תאומים לא זהים. אחד קיבל את כל הגנים הטובים והפך לגבר נאה, גבוה (כפי הנראה ככה שוורצי נתפס בעבר) וטוב לב, בעוד אחיו קיבל את השאריות ויצא נוכל גמדי וערמומי שמזכיר בעיקר ג'יפה בתחתית של כיור. השניים כמובן לומדים להסתדר זה עם זה, כמו שכל אחד מאתנו צריך ללמוד להסתדר עם החלקים השונים באישיותו או משהו מטאפורי מופרך שכזה.

מועדון קרב

אם אדוארד נורטון היה מחפש מישהו לשים על הוול שלו בפייסבוק בחג הדופלגנגר הבינלאומי, בראד פיט כנראה היה האדם האחרון ברשימה הזאת. אין שום דבר דומה בחיצוניות של שתי הדמויות הראשיות בסרט הקאלט של דייויד פינצ'ר (המבוסס על רב מכר בעל אותו שם של צ'אק פלאניוק). אחד עובד משרד מתוסכל, השני מייצר סבונים מטורף, אחד מארגן את חייו לפי הקטלוג של איקאה והשני מבלה אותם בלראות את העולם נשרף. טיילר דרדן הוא האלטר אגו המושלם, הנוסע האפל שמחכה לנו בפינה כשחלום מעמד הביניים מתנפץ. והחלק הגרוע? מרגע שהוא משתלט אי אפשר לעצור אותו.

ברבור שחור

האם מילה קוניס בכלל הייתה קיימת או שהיא רק פרגמנט של נפשה המשוסעת של נטלי פורטמן? התשובה טמונה בסיום הטראגי של "ברבור שחור", סרטו המבריק של דארן ארונובסקי, שאולי לא לקח את תמת הדופלגנגר למקומות חדשים, אבל הביא אותה למסך בצורה קריפית, אפלה ומבעיתה במיוחד.

אדפטיישן

מתחת למורכבות הגדולה בסרטו של ספייק ג'ונז מסתתרת אמת אולטימטיבית אחת שמדברת לכולנו: כל דבר שעולה לנו בדם יזע ודמעות, יהיה תמיד מי שיידע לבצע בחמש שניות. ניקולס קייג' מגלם את האחים צ'רלי ודונאלד קאופמן. הראשון שמן, אכול שנאה עצמית ומוערך, השני רזה, מאוהב בעצמו ולא כתב דבר מימיו. כל זה לא משנה כשצ'רלי נאבק בכל כוחו בניסיון להוציא תסריט מרומן מחריד על פרחים, בעוד דונאלד משלב את האוסף הכי נורא של קלישאות קולנוע לשובר קופות מגניב בלי להזיע. תולדות התסכול ב-114 דקות.

שישי הפוך

בסרט הזה הדופלגנגר בא לידי ביטוי אצל לינדזי לוהן וג'יימי לי קרטיס. כן. השתיים מגלמות אם ובת שבעקבות עוגיית מזל מקוללת מתעוררות יום אחת זו בגופה של זו, תחת ההנחה שכל אחד מאיתנו צריך להיזכר מדי פעם באיך זה להיות צעיר, אבל גם איך לוקחים אחריות. השתיים, כצפוי, מגלות שמעבר לפדיחות הצפויות, נקודת המבט השונה והרעננה יכולה רק להועיל. אפרופו דולפגנגריות, גם הקריירה של שתיהן נראית בערך אותו הדבר מאז. מילא.

לופר

אחת הפנטזיות שהכי רצינו להגשים היא היכולת להביט קדימה ולראות את עצמנו בעוד 30 שנה. האם עדיין נרבוץ לבדנו על הספה תוך זפזופ עצבני בין שידורים חוזרים של "חברים" או שסוף סוף נמצא את עצמנו בחיק מישהי או מישהו שיסכימו מרצונם החופשי להקים איתנו משפחה? הדופלגנגריות של לופר מתקיימת כולה על המתח הזה בין ה"קפצו לי אני חי את היום" של חיי הצעירים לבין ה"יש לי כל כך הרבה מה להפסיד" של חיי הבגרות. ברוס וויליס וג'וזף גורדון לוויט מנהלים את הקרב המרתק הזה בעולם עתידני עד לקליימקס הגדול, שבו אחד מהצדדים בוחר לראות גם טובתו של האחר.