הקומיקאי הבריטי ראסל ברנד לווה על ידי מצלמות זמן מה לפני שאונדי טימונר, מהדמויות החשובות בקולנוע הדוקומנטרי כיום, נכנסה לחייו. רגע אחרי הפריצה הגדולה שלו לתודעה כקומיקאי פרוע, סלב עמוס שערוריות ובן הזוג של קייטי פרי, ברנד חיפש את הדרך אל האושר. בדרך לשם הוא ראיין מגוון של אנשים, מפורסמים ואלמונים, ויצא למסעות חוויתיים ומשעשעים. אבל טימונר לא התעניינה בחיפוש אחר האושר ולא בברנד עצמו, עד שזיהתה בו את הטיפוס שהיא אוהבת כל כך לתעד - אנשי חזון מוזרים ושנויים במחלוקת, כאלה שקשה לחבב בשל יחסם לאחרים אבל אפשר בהחלט לאהוב בזכות מעשיהם ונחישותם. כזה הוא גם אנטון ניוקומב, סולן הלהקה "Brian Jonestown Massacre" שעמד במרכז הלהיט הרוקומנטרי של טימונר, "דיג!" מ-2004, וגם גיבור סרטה "We Live in Public", יזם האינטרנט החדשן והאקסצנטרי ג'וש האריס (שניהם זכו בפרס לסרט התיעודי בפסטיבל סאנדנס, שטימונר היא הראשונה שזכתה בו פעמיים). אז טימונר הבינה שברנד מעניין אותה. התוצאה היא "ראסל ברנד: הנה הוא בא" - שהוקרן השבוע בתל אביב במסגרת פסטיבל דוקאביב, שאף אירח את היוצרת לכיתת אמן מיוחדת בשיתוף המחלקה לקולנוע של מכללת בית ברל.
טימונר ליוותה את ברנד במהלך סיבוב ההופעות שלו שזכה לשם "תסביך משיח", שבמקביל לו התקרב הקומיקאי יותר ויותר אל האקטיביזם, כתב ספר בשם "מהפכה" והתראיין בכל חור על רצונו להפיל את הממשלה ולשנות את העולם. ברנד הפך בשנים האחרונות לדמות שמופיעה גם במהדורות החדשות ולא רק בצהובונים. התקשורת הבריטית עסקה באיש בצורה כמעט אובססיבית, וצעירים רבים (גם בארה"ב, אך בעיקר באירופה) בלעו בשקיקה כל וידאו שהעלה ליוטיוב והפכו אותו למוביל דעת קהל.
אך רבים מזלזלים בשאיפה היומרנית שלו להפוך למוביל מהפכה, וברנד עצמו מציג את עצמו באופן נלעג בקטעי סטנד-אפ, חלקם מופיעים בסרט. למשל כשהוא מקביל בין התנהלותו של מלקולם אקס בהפגנות ובין הפעם שבה זינק על רכב משטרה בעירום. טימונר הכניסה לסרט גם את התיעוד האמיתי מאותה הפגנה, אך את איבר המין של מושא הסיקור השאירה על רצפת חדר העריכה.
"זה לא סרט על קומדיה או על אקטיביזם. זה סרט על רעיון 'החיים מלאי המשמעות', איך אפשר לחיות כך ומה זה אומר בכלל", מנסה טימונר להגדיר את עבודתה האחרונה. "תהילה? כסף? סקס? כל הדברים שברנד חשב שיעשו אותו מאושר, והצליח בסופו של דבר להשיג, לא הספיקו לו. הוא היה חייב להסתכל לתוכו, להבין מה הוא רוצה להשיג באמת, מעבר לשאיפת הילדות שלו לצאת מהחור שהוא גדל בו באנגליה ומהילדות העגומה שלו. המטרה שלי הייתה לספר סיפור מעורר מחשבה, וכדי לעשות את זה צריך דמות שהיא קצת אניגמטית, גדולה מהחיים".
כיפי, קצבי, מסתורי
הפרויקט הדוקומנטרי הראשון של טימונר נוצר, אי אז בראשית שנות ה-90, בלי תקציב, בלי תכנון ובלי יומרה אמנותית של ממש. היא הייתה אז סטודנטית צעירה באוניברסיטת ייל שיצאה לרואד-טריפ עם אחיה, שותפה לדירה ומצלמת וידאו ביתית. היא ניגשה לאנשים זרים בחנויות נוחות לאורך הדרך ובפיה שלוש שאלות: מה עושה אותך מאושר/ת, מה מפחיד אותך יותר מכל ומה דעתך על הומואים בצבא. "לא יודעת מה משך אותי לעיסוק בצילום מלכתחילה, אבל מהר מאוד התברר לי שיותר כיף לקנות שקית צ'יפס וסודה עם מצלמה ביד", היא נזכרת. "את השאלה השלישית הוספתי כי הרגשתי צורך לעשות משהו פוליטי. זה היה נושא מאוד שערורייתי שעסקו בו הרבה באותו זמן, אחותי בדיוק יצאה מהארון ואני התחלתי ללמוד באוניברסיטה, להבין מיניות ולחפש דרכים לחבר מחדש בין אחותי ואמא שלי. אחד האנשים שראיינתי אמר שמה שהוא הכי מפחד ממנו הוא נשים עם מצלמות. בהשראתו קראתי לסרט שיצרתי בסופו של דבר '3000 מייל ואישה עם מצלמת וידאו'".
עוד ב-mako תרבות:
- הסרטים הכי מסקרנים בפסטיבל דוקאביב
- הדבר הגדול הבא בקולנוע הישראלי: מילי עשת, נעים להכיר
- דברים טובים בלי הפסקה בפייסבוק של mako תרבות
בשנתה האחרונה בלימודים טימונר כבר לקחה רק קורסים שאישרו לה להגיש סרט כמטלה מסכמת במקום עבודה כתובה. במסגרת אחד מהם שוחחה עם אסירות בכלא נשים והתאהבה בכוחו של הקולנוע התיעודי. "פגשתי רעיות ואמהות, נשים שהגיעו לשם כי היו נהגות מילוט או שפשוט היו צריכות זוג נעליים" היא משחזרת. "ראיתי הרבה יותר מהסטריאוטיפים שאנחנו שומעים בדרך כלל, והבנתי שבעזרת המצלמה אני יכולה לשחרר משהו בהן. אני יכולה להקשיב להן, לתת להן קול". בעקבות אותו סרט קצר הצליחה טימונר להשיג מעט מימון כדי לתעד את סיפורה של אסירה מיוחדת אחת - בוני ג'ין פורשואו, שאסירות רבות אחרות ואפילו הסוהרים דיברו בחום על אישיותה המיוחדת והלבבית. "The Nature of the Beast" הפך לסרטה הארוך הראשון, וגולל במשך שעה את סיפורה של האישה שהואשמה ברצח כפול כי ירתה למוות באישה בהריון, בניסיון להתגונן מפני גבר שתקף אותה והשתמש באותה אישה כמגן אנושי. "אבל ב-94 אף אחד לא רצה לראות דוקו", היא מציינת. "הסרט ההוא לא עורר הרבה תגובות, וחשבתי להפוך אותו לסרט עלילתי מתוסרט כדי להביא את הסיפור לכמה שיותר אנשים. זה לא קרה, עד היום. אבל לפני שלוש שנים בוני ג'ין שוחררה, בין היתר בזכות הסרט".
טימונר ממשיכה לעסוק באסירים ואסירות בסרט מיוחד ל-Wired:
טימונר מתארת את הסרטים התיעודיים של שנות התשעים כ"שיעור היסטוריה", דבר שהיא עצמה ניסתה ליצור את ההפך הגמור ממנו ב"דיג!". "דוקו צריך להיות כיפי, קצבי, מסתורי. לקחת אותך למסע", היא אומרת. "לא רציתי לעשות סרט למעריצים, רציתי, כמו תמיד, לספר סיפור. ובאמת לא יצרתי סרט למעריצים, אלא סרט שהופך את הצופים למעריצים של הלהקות שהם רואים". הסרט, שהושלם לבסוף ב-2004 אחרי שנים של איסוף חומרים סזיפי, ליווה שתי להקות צעירות במערכת יחסים מורכבת של הערצה, אהבה, בוז וקנאה: The Dandy Warhols, הקלילה והמצליחה מבין השתיים והסולן המחובר לקרקע שלה שרק רוצה לעשות מוזיקה ולהשיג חוזה הקלטות, ו-Brian Jonestown Massacre עם הסולן הדומיננטי והפורה להחריד שלא מפסיק להקליט, ללכת מכות ולהבריח את כל מי שאוהב אותו.
הסולן של הדנדי'ז קורטני טיילור-טיילור שיתף פעולה עם ההפקה ואף הקליט קריינות לסרט הסופי, אך עם היציאה שלו שתי הלהקות התנערו מהסרט. "אני מצפה לקבל מהם מכתב תודה מתישהו", מכריזה הבמאית, שיכולה לקחת לעצמה לפחות חלק מהקרדיט על ההצלחה המסוימת שהביא הסרט שהפך להיט למצולמים בו. "אני לא חושבת ש'אימפריית הטיילת' היו לוקחים שיר של אנטון ניוקומב כשיר פתיחה אם הסרט שלי לא היה נעשה, הם גם לא היו ממשיכים להופיע ולצבור עוד ועוד מעריצים. ביימתי את הסרט כמספרת סיפורים ולא כמעריצה, למרות שאהבתי והערצתי אותם. אני לא מאמינה שהם באמת מתחרטים על כל זה, אבל ברור שקשה להם עם התדמית שנוצרה עבורם בגלל הרגע בחיים שלהם שתועד".
כל מה שאני אוהבת
הפרויקט הבא של טימונר מסקרן במיוחד, כיוון שמדובר בסרט עלילתי ראשון עבורה - ביוגרפיה לצלם רוברט מייפלת'ורפ. טימונר, שגם כתבה את התסריט, נרגשת מההזדמנות, כהגדרתה, לפרוש עוד קצת את הכנפיים: "אנחנו מתחילים לצלם השנה, עם מאט סמית', הדוקטור, בתפקיד הראשי, וזושייה מאמט מ'בנות' בתור פטי סמית'. אני מתה על זה שיהיה לי תסריט לעבוד איתו ואשכרה אדע כל הזמן מה עוד יש לי לעשות, בדוקו הכל מאוד דינמי ומשתנה תדיר. גם העריכה תהיה קלילה הרבה יותר, ואני בטוחה שהיכולת שפיתחתי עם השנים לזהות את הטייק הכי אותנטי תשתלם גם בהפקה מתוסרטת".
למה דווקא מייפלת'ורפ?
"את יודעת. עוד איש חזון, טיפוס בלתי אפשרי ולא מובן, שעושה מה שהוא רוצה נגד כל הסיכויים. כל מה שאני אוהבת. הסיפור שלו מאוד עוצמתי - הוא מת מאיידס בשנות השמונים, וכמו רבים אחרים, המחלה השיגה אותו בדיוק כשכבר הייתה לו מידה של חופש שהוא נלחם להשיג במשך שנים. מה גם שהתקופה הזו, שנות השישים, השבעים והשמונים בניו יורק, מרתקת אותי. תמיד אני מרגישה שנולדתי מאוחר מדי".
"ראסל ברנד: הנה הוא בא" יוקרן שוב במסגרת פסטיבל דוקאביב ביום ו' (27.5) בשעה 19:30 בסינמטק ת"א.
הבמאית אונדי טימונר היא אורחת משותפת של פסטיבל דוקאביב ושל מחלקת הקולנוע של המדרשה לאמנות - מכללת בית ברל.