בעידן בו כל סרטון חתולים הופך לקאלט ביוטיוב, זה כבר די ברור: אין דבר יותר חמוד מסרטים על חיות. לווייתנים קטלניים, למרות השם המאיים שלהם, לא באמת יוצאים מן הכלל. בשנות ה-90 כולנו רצנו לראות את "לשחרר את ווילי" וסונוורנו מהאנושיות והרגישות של היצורים הענקיים האלה. אי אפשר להשאר אדישים כשנתקלים בחיה רצחנית במשקל כמה טונות נותנת את האף העצום שלה למאמן כדי שינשק אותה או מנופפת לשלום לצופים באצטדיון.
במרכז הסרט הדוקומנטרי "בלאקפיש" עומד לוויתן כזה. קוראים לו "טיליקום", ועל פניו אין שום הבדל בינו לבין הלוויתן שכבש את ליבנו בניינטיז. להפך, יש מצב שטיליקום יכול ללמד את ווילי כמה טריקים. אבל בזמן ש"לשחרר את ווילי" נותן תמונה קצרה ורגשנית של מערכת יחסים בין ילד ללוויתן, מערכות היחסים שמנהל טיליקום עם השובים שלו הן קצת יותר מורכבות. טיליקום הוא רוצח. הוא הרג 3 אנשים, 2 מהם היו מדריכות שלו, נשים בהן נתקל על בסיס יומיומי. אבל לפני הכל, טיליקום הוא יצור מסכן, לוויתן ענקי שנלקח מאמו אי שם ליד איסלנד ועבר בין פארקים שונים תוך כדי שהוא מוחזק בכלובים קטנטנים רוב היום, סופג התעללות מהלוויתנים האחרים ונענש בכל פעם שהוא עושה נפנוף סנפיר מיותר לקהל המריע. פארק המים הפופולארי Seaworld שבאורלנדו. דרך סיפורו של טיליקום נותן לנו בלאקפיש הצצה לעולם המורכב של פארקי המים שעושים כסף מאילוף חיות לצרכי בידור.
רובו של הסרט מתרכז בעדויות של עובדים בפארק, לצד תמונות וסרטונים שמראים את הדינמיקה בין הקטלנים למאלפים ולקהל. באחד הקטעים מופיעה מומחית ל"קטלנים" ומספרת על סריקות מוח שמוכיחות שהצד הרגשי שלהם מפותח כמו אצל בני האדם ואפילו יותר. ואכן, לצופה מהצד, הקשר שנוצר בין המדריכים ללוויתנים שחיים בשבי נראה הרמוני. גם במבט לאחור, המאלפים מדברים בחמלה על אותם לווייתנים שרצחו את חבריהם, הם מבינים שמשהו שם ממש לא בסדר. זה מה שבלאקפיש עושה: הוא מנפץ חלומות. הילדים שרצו לשחות עם הלוויתנים וחשבו שהם החברים הכי טובים שלהם, מבינים שלקחו חלק בתעשיית הניצול. ואם יש משהו שמבינים מהסרט, זה שקטלנים הם קצת כמו בני אדם. וכמו בני אדם, שבי הוא דבר שיכול לשבש את דעתך די בקלות.
דגיגון של זהב
עוד לפני שהמועמדויות לאוסקר בכלל נחשפו, מסומן בלאקפיש כמועמד מוביל לזכייה בקטגוריית הדוקומנטרית. סיפורו של טיליקום לא רק משמש דוגמא לסיפורה של תעשייה שלמה שמנצלת חיות כדי לעשות כסף, מדובר באחד המקרים הנדירים שבהם צפייה בסרט גורמת לשינוי מוחלט של תפיסה ולחשבון נפש של הצופה עם עצמו. קשה שלא להצטמרר כאשר רואים את הניגוד בין הדרך בה הלווייתנים הקטלנים מוחזקים בשבי, לבין מחיאות הכפיים של הקהל הנלהב בפארק שמורכב רובו ככולו מילדים והורים נלהבים.
ההצלחה של בלאקפיש לא מפתיעה. נדמה שאין נושא חם יותר בשנים האחרונות מזכויות בעלי החיים. אבל בזמן שאייטם על גארי יורופסקי או תחקיר על זוגלובק הופכים לשיחת היום בכל משרד, כאן עובר המסר בצורה אחרת. מלבד קטע הכליאה, אין כאן התעללות מוחשית - אם כבר להיפך. באחד הקטעים בסרט נראה אחד הקטלנים אוחז ברגלו של המדריך ולא משחרר. כשהאחרון מצליח סוף סוף להימלט, הרגל שלו פצועה מכדי שיצליח לעמוד עליה. אבל הפחד שאוחז בצופה רק מהמחשבה על הסבל שעובר על המדריך, לא שונה מהמחשבות על הסבל שעוברים הלווייתנים: מבכי קורע לב של אמא לוויתן שהופרדה מבנה או מלאכת המחשבת בה נעשה ציד הלווייתנים, קרב שהוא אבוד מראש עבורם.
הסיפור על פארקי המים הוא סיפור בו כולם מפסידים. אין כאן התעללות מוחשית כי עצם הכליאה והניסיון לשלוט בטבע מספיקים. זהו סרט על שיגעון הגדלות של המין האנושי שמנסה לביית את הבלתי ניתן לביות. בלאקפיש לא מביא סיפור חדשני או כזה שלא יכולנו לנחש אם היינו משקיעים בכך מספיק מחשבה, אבל האמת שרובנו לא ממש רוצים לחשוב על הדברים האלו. ורק בגלל זה אין כנראה סרט חשוב יותר שכדאי לראות השנה.
"בלאקפיש" ישודר הערב (שלישי) בשעה 22:00 ב-yes דוקו