אפולו 11
אם אתם מנפגעי "האדם הראשון", סרטו הכמעט בלתי ניתן לצפייה של דמיאן שאזל על ניל ארמסטרונג, הדוקו של טוד דגלאס מילר מציע חוויה מתקנת. "אפולו 11" לא עושה לכאורה שום דבר מיוחד, מדובר בסך הכל בקטעי ארכיון מחודשים-דיגיטלית של הנחיתה על הירח במלאות לה 50 שנה, אלא שהקטעים המדוברים מעולם לא נחשפו. זה אוצר שנשכח בארכיונים במשך חצי מאה, ולמרות שהסרט לא מחדש כלום בנוגע למשימה של אפולו 11 או לאסטרונאוטים ארמסטרונג, באז אולדרין ומייקל קולינס, הוא מרוויח בהפוך-על-הפוך מתקופת הצינון של חומרי הגלם שלו.
בטח יצא לכם לשמוע אמירות כמו "לסמארטפון שלכם יש יותר כוח חישוב משהיה לאפולו 11", ועדיין, אי אפזר להפריז ברושם - או שמא זה אי-רושם? - של הלואו-טק המדובר. הצפייה ב"אפולו 11" מרתקת גם מההיבט האנושי, בעיקר בכל הנוגע לרמות המתח בפיקוד נאס"א, אבל החוויה האמיתית כאן היא למצוא את עצמך כמו הנסיכה ליאה בשעתה, מתבונן בגרוטאת חלל ואומר באי-אמון: "באתם בדבר *הזה*? אתם אמיצים יותר משחשבתי".
הם לא יזקינו
כבר שנים שפיטר ג'קסון נראה כמי שלא הקשיב לאזהרה של ד"ר מלקולם מ"פארק היורה" בדבר הפער בין "יכול" ו"צריך" (זוכרים, "המדענים שלכם היו עסוקים כל כך בשאלה אם הם יכולים שהם לא עצרו לרגע כדי לשאול אם הם צריכים"?). כלומר כן, ניתן לעבד את הברושור שהוא "ההוביט" לשלושה סרטים באורך נצח כל אחד, אבל לא צריך. וכן, במאי יכול גם לקחת חומרי ארכיון ממלחמת העולם הראשונה, לצבוע אותם ולהאט אותם כך שמתקבל משהו שנראה כמו וידאו ארט ביזארי של סטודנט מבצלאל. אבל באמת שלא ברור למה צריך.
ייאמר מיד, אם מעולם לא צפיתם בסדרה הדוקומנטרית המאלפת "The First World War" ו/או לא למדתם על המלחמה ההיא בבית הספר, השחזור והצביעה ללא ספק מנגישים את העניין וממחישים יפה את כמויות החרא שאכלו החיילים בכל החזיתות אבל השטנץ החוזר של הסלואו-מושן הביזארי פשוט מציק בעיניים ומתקזז רק חלקית עם הערך המוסף האמיתי של "הם לא יזקינו" (באדיבות טוליפ אנטרטיימנט): ההקלטות האותנטיות של הלוחמים שמלוות את המראות.
פגישה עם גורבצ'וב
קשה להפריז בתיאור הפער בין הדימוי של מיכאיל גורבצ'וב ברוסיה והאופן שבו הוא נתפס בעולם המערבי ובמדינות שהיו בעבר חלק מברית המועצות. "רבים ברוסיה רואים בו בוגד", אומר הבמאי-מראיין-קריין ורנר הרצוג ב"פגישה עם גורבצ'וב", וזה די מסכם את זה; בנקודה אחרת אומר הרצוג הגרמני לגורבצ'וב ש"אנחנו אוהבים אותך", וזה מצדו מסכם היטב את יחסה של גרמניה למי שמדיניות החוץ הפייסנית שלו אפשר את איחודה ללא שפיכות דמים.
גורבצ'וב, המנהיג האחרון של ברית המועצות, מעולם לא התכוון לפרק אותה; מטרת הרפורמות שהנהיג בשנות ה-80 הייתה מתן מידה של עצמאות למדינות החברות, לא מפץ גדול. אבל דברים התגלגלו אל מחוץ לשליטתו, הן בבית (תשאלו ילידי רוסיה שהיו שם בזמן אמת על המחסור במזון שיצר הניסיון שלו לשנות את המבנה הכלכלי במדינה) והן מחוץ לו (תמיד תעמוד לזכותו העובדה שהניח לגוש הסובייטי להתפרק במקום לנהוג כמו קודמי ולתת לטנקים של הצבא האדום לטפל בזה).
זה דוקו מרתק על דמות טראגית, מנהיג שניסה לשנות והשתנה לו יותר מדי, גבר בן 87 שבתשובה לשאלה ישירה אומר שהכיתוב על המצבה שלו צריך להיות "ניסינו". עכשיו, הנה משחק מחשבה לצופה הישראלי: מנהיג שרבים במדינתו רואים בו בוגד ורבים אחרים רואים בו מושיע, שהלך למהלך היסטורי של שלום ולא ידע לחזות את תוצאותיו לטוב ולרע - לא היה נחמד יותר לשבת ולדבר איתו על זה מאשר לשיר לזכרו כל שנה?
מה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל
אוקיי עכברי סרטים, מזה אין שחרורים: יש לכם כאן דוקו על מבקרת הקולנוע האמריקאית החשובה ביותר שפעלה בשנים החשובות ביותר של הקולנוע האמריקאי, ככה 1967-1980, תקופת "ניו הוליווד" שנתנה לנו את ספילברג ואת סקורסזה ואת קופולה. תקופה שהייתה ונשארה הרגע היחיד בהיסטוריה של הוליווד שבו הבמאי היה מלך, עד שמנהלי האולפנים לקחו את המפתחות בחזרה.
סרטו של רוב גארבר לא מצטיין בעשייה דוקומנטרית יוצאת דופן, אבל הוא כן יוצר תמונה שלמה של האדם שהייתה קייל - בתם של יהודים יוצאי פולין ששנותיה הראשונות עברו עליה בחוות תרנגולות, ומאוחר יותר הייתה אם יחידנית בשנים שהביטוי עוד לא הומצא - ובעיקר של פועלה ושל חשיבותו. לצד מרואיינים מרתקים כמו קוונטין טרנטינו, קופולה ואלק בולדווין, שרה ג'סיקה פרקר מפליאה להקריא קטעים מיומניה האישיים של קייל.
הרוח של פיטר סלרס
אולי ההפתעה הכי גדולה במקבץ הסרטים שראינו. לכאורה זה סרט-על-סרט: פטר מאדק מביים דוקו על הסרט העלילתי הגנוז שהוא עצמו ביים ב-1973 בכיכובו של פיטר סלרס, קומדיה מטורפת על ספינה פיראטים. וכן, "הרוח של פיטר סלרס" מתאר בפירוט רב את הקטסטרופה שהייתה ההפקה ההיא, ברא ובראשונה בגלל האישיות הבלתי אפשרית של סלרס, אבל המהות האמיתית של הסרט (התיעודי, כן? כי לשנייה נראה שהלכתם לאיבוד) היא חקר דמות, ולאו דווקא דמותו של סלרס.
ייאמר מיד, מאחורי הערפול כאן לא מסתתרת איזו יצירת דוקו-פשע עם טוויסטים מטורללים. העניין הוא שצריך לצפות במלוא 93 הדקות הללו - לרבות כותרות הסיום, ושוב, לא כי סמואל ג'קסון מגיח פתאום עם הרטייה שלו אלא בגלל המידע שמאדק דוחה לשנייה האחרי-אחרונה - כדי להבין איך משפיע כישלון על אדם. וגם, כאילו בשוליים אבל תכלס לגמרי במרכז, כמה שנים אפשר לסחוב את התחושה שאכזבת אדם שהערצת ואת התחושה המקבילה שהוא אכזב אותך. זאת באמת-באמת פנינה.
ג'ון ויוקו: רק שמיים מעל
מה, מה כבר יכול להיות חדש בסרט על הזוגיות של ג'ון לנון ויוקו אונו? באופן מפתיע למדי, התשובה היא הזוגיות שלהם. הרי את הסיפור של השניים האלה שמענו כמעט תמיד מבחוץ, בדרך כלל דרך הפריזמה המעייפת של המכשפה שפירקה את הביטלס. כאן, בהתבסס בעיקר על צילומים מתקופת העבודה על האלבום "Imagine", מדובר בהצצת זבוב-על-הקיר באנשים עצמם.
"ג'ון ויוקו" הוא במובנים מסוימים גרסה מורחבת של הדוקו "דמיין" מ-1988 - יש כאן חלקים שלמים שזנבות שלהם נראו כבר בסרט ההוא - אבל הדגש הוא על "מורחבת", ומכל מקום, סרטו של מייקל אפסטיין לא מצטיין רק באיכות חומרי הארכיון. לצורך העניין, רק בשביל התובנה שהשנאה כלפי אונו הייתה גזענית בבסיסה מומלץ לביטלסאים (ואולי ביתר שאת ביטלסאים בהתהוות שטרם התקבעו על פרדיגמת "יוקו הרסה") להתארגן על כרטיסים. אלו שלא יתארגנו בזמן, יוכלו לצפות בו כשישודר בהמשך ב-HOT8.
צ'לסי XY
ממש השבוע נודע שצ'לסי מנינג, מי שהדליפה 750 אלף מסמכים מסווגים של צבא ארה"ב ל"וויקיליקס" ושילמה על זה בשבע שנות מאסר, תחזור לכלא בעקבות סירובה המתמשך להעיד בפרשה בפני חבר מושבעים. הדעת נותנת שאסירה לשעבר ששוחררה רק בזכות התערבות של הנשיא לשעבר אובמה תעשה הכל כדי לא לראות יותר לעולם את הבפנוכו של בית סוהר, אבל מנינג מצטיירת כמי שלא רצוי לנסות לנחש ממה היא עשויה ומה "גורם לה לתקתק", כמאמר האמריקאים. כלומר, מלבד אומץ לב ואינטגריטי ברמות כמעט רעילות.
גם אם לא שמעתם על מנינג בהקשר של וויקיליקס, סביר להניח שנתקלתם בשמה. ספציפית בשמה, מפני שהוא היה ברדלי מנינג כשהתפוצצה פרשת ההדלפה. מנינג נאבקה משפטית כדי שיתאפשר לה לשנות את זהותה המגדרית והחלה בתהליך בעודה בכלא - מתקן צבאי שהיא הוחזקה בו באגף הגברים במה שנראה כמו אקט נקמני של רשויות הצבא. ב-92 הדקות מסך בלבד מצליח הבמאי טים טרוורס הוקינס לגעת בשני ההיבטים האלה של חייה ולגרום לתחושה של תובנה אמיתית בנוגע לשניהם; מלבד סיפור חיים שאי אפשר להישאר אדיש כלפיו, יש כאן סטורי-טלינג דוקומנטרי ששווה צפייה בזכות עצמו.
כאן מייק וואלאס
מייק וואלאס היה המתאגרף של העיתונות האמריקאית. הוא היה עולה לזירה עם פוליטיקאים, שחקני קולנוע, עיתונאים ואנשי ציבור ומתחיל לחבוט בהם עד שקשה היה להבין מדוע הסכימו להתייצב לקרב. המוניטין של וואלאס הלך לפניו כמראיין הכי מפחיד בטלוויזיה, כזה שלא מגיש מיקרופון מְסוּכָּר אפילו לכוכבים הוליוודיים (עניין כמעט בלתי נתפס בימינו); אחד שלא מפחד לעלות על מטוס לאיראן בשיאו של משבר בני הערובה, להתיישב מול האייתולה ח'ומייני ולהתגרות בו עם ציטוט מעליב של אנואר סאדאת.
"כאן מייק וואלאס", שישודר בהמשך ב-yes דוקו וב-HOT8, הוא דיוקן אמריקאי שנוצר על ידי הבמאי הישראלי אבי בלקין ("פתלתל") ומורכב מקולאז' כפול של ראיונות: אלו שערך וואלאס ואלו שהעניק לאחרים. כך הוא מוצג לא רק בדמותו המוכרת כמראיין שנחשב לחסר רחמים בסטנדרט של זמנו (צריך להודות שהיום, ליד מטיפים-בתחפושת-מראיינים כמו ביל או'ריילי בפוקס ניוז או יעקב ברדוגו בגל"צ, וואלאס נראה עדין ומסביר פנים כמו רבקה מיכאלי), אלא גם כאישיות מורכבת: אב שכול, סובל מדיכאונות וממחשבות אובדניות, מואשם בהיותו בובה על חוט בידי מפיק "60 דקות" ומתכופף בפני CBS בתחקיר טבק מרעיש (פרשה שהיתה הבסיס לסרט "המקור"). זה לא תחקיר החושף אספקטים לא מוכרים בקריירה של וואלאס (שהלך לעולמו ב-2012), אלא הספד המשרטט את דמותו כאחד מנושאי האמת של הטלוויזיה האמריקאית במאה החולפת והפרה-טראמפית. הסרט הזה לא נעשה במורשת וואלאס החקרנית, הנוקבת וחסרת העכבות; אבל אולי זו דווקא המחווה הראויה לו.
העדים של פוטין
בניגוד לבלקין, שמתבונן בוואלאס מבחוץ ומבעד לעשרות ראיונות מצולמים, ויטלי מנסקי - במאי "העדים של פוטין" - מביט בגיבור סרטו מבפנים, בסמיכות פיזית ובמידת חשיפה כמעט בלתי נתפסת במונחים פוטיניים בני זמננו. מנסקי (שכבר תיעד חיים תחת רודנות בסרטו "תחת השמש" על צפון קוריאה) לא היה צריך לאסוף צילומים של פוטין מכיוון שהוא עצמו ייצר כאלה; כראש מחלקת התעודה בתאגיד השידור הרוסי בתחילת שנות ה-2000 הוא היה האיש שהתבקש לבנות את הפרופיל התקשורתי של הנשיא. מהחומרים שאסף הוא יצר - לאחר שכבר עזב את מולדתו, במרחק בטוח מרדיוס הזעם הרצחני של פוטין - את "העדים של פוטין", שמספק הצצה נדירה באמת לרגע שבו נולד נשיא רוסיה כצאר החדש.
אבל גיבור הסרט האמיתי אינו פוטין, אלא "העדים": האנשים שליוו את הנשיא בתחילת דרכו, שצפו בכוח מתעורר ואף לקחו חלק פעיל בתהליך. באחד הקטעים משרטט מנסקי, שקולו הלאה מלווה את הסרט כפסקול מדכא, את גורל אנשי צוות הקמפיין של פוטין: הוא מגלה שכמעט כולם נטשו, הודחו, ערקו לעברו האחר של המתרס הפוליטי, או מצאו את מותם בנסיבות מסתוריות. סרטו הוא מעין כתב התנצלות קולנועי: כלפי עצמו, כלפי משפחתו וכלפי רוסיה כולה. "העדים של פוטין" הוא מקבץ לא אחיד ברמתו ובמידת העניין שבו של הצצות בלעדיות לראשית עידן פוטין, אבל השלם שכורך מנסקי גדול מסך חלקיו: זהו חומר למחשבה - אקטואלי תמיד ואקטואלי מתמיד - על תוצאותיה ההרסניות של דורסנות פוליטית שלא נחסמת בעודה איבה. מנסקי קרא לסרטו "העדים של פוטין" רק כדי לטעון שעדות מהצד היא לא כתב הגנה; "הסכמה שבשתיקה", הוא אומר, "הופכת עדים לשותפים לדבר עבירה".
21 יום ולילה
סרטה החדש של היוצרת הדוקומנטרית המעניינת (והמוזיקאית) זהר וגנר. הפעם לשם שינוי, וגנר לא מפנה את המצלמה על עצמה, אלא יוצאת לבחון סיפור "פשע אמיתי" עם רקע פוליטי כבד - צעירה בדואית דיווחה על היעלמות בנה בן השנתיים, גופת הפעוט נמצאה בבאר מים סמוכה והאם נחשדה שזרקה אותו פנימה. אחרי 21 ימים ולילות במעצר וחקירה אינטנסיבית, כולל מדובבות מתחלפות בתא המעצר, איומים ומניפולציות רגשיות אגרסיביות של החוקרים, היא הודתה ברצח, הודאה לא אמינה במיוחד שהושגה באמצעים מפוקפקים.
הסרט משתמש בצילומים והקלטות מהחקירות, תא המעצר והשחזור כדי לספק לנו מבט ישיר ויוצא דופן לתהליך החקירה על כל הבעייתיות שבו. הסרט מתחמק במתכוון מהמבנה הרגיל של סרטי "פשע אמיתי", ומחליף אותו באילוסטרציות פיוטיות עם ציורים ובובות. סיפור החקירה נותר סתום ברובו כשאנחנו צריכים ללקט את פיסות המידע מקטעי החקירה שמוגשים כמעט ללא הסבר. התוצאה אכן נוגעת ללב, אבל הויתור על הפן העובדתי, העיתונאי והסנסציוני מותיר את הצופה מתוסכל ומבולבל. האילוסטרציות וקטעי המעבר לא תורמים מספיק כדי להחזיק את המבנה, וקטעי הארכיון החזקים מהחקירה מנותקים מסיפור מהודק ומאבדים מכוחם. למרות הבעיות, היצירה חזקה ומפנה מבט לאחת הפינות האפלות והמורכבות במציאות הישראלית – הנשים הבדואיות שכלואות בין הקהילה הדכאנית לבין הרשויות האטומות שלא מצליחות או מעוניינות לספק להן הגנה.
הצעדה של שרמן
החיים ברוסיה הפוטינית נראים כטיול בפארק גורקי לעומת מה שעבר על תושבי ג'ורג'יה בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית. הם נדרסו תחת מגפי "הצעדה של שרמן אל הים" - מסע אלים והרסני שהוביל גנרל הצפון וויליאם שרמן במהלך המלחמה במטרה לשבור את כוחו ואת רוחו של צבא הקונפדרציה. זהו פרק טראומטי בהיסטוריה של הדרום, ורוס מקאלווי - יליד צפון קרוליינה שסיפורים על שרמן ביעתו את ילדותו - יצא בתחילת שנות ה-80 לבדוק האם האדמה החרוכה שהותיר אחריו הגנרל הצליחה להחלים ב-120 השנים שחלפו מאז. אלא שימים אחדים לפני שהחל בצילומים, כשביקש להצטרף לבת זוגו בניו יורק, גילה מקאלווי שהיא זרקה אותו לטובת גבר אחר. מה שהיה אמור להתחקות אחר הצעדה של שרמן הפך למסע פרטי של מקאלווי בערש ילדותו במטרה למצוא אהבות חדשות (או להחזיר אהבות ישנות).
שרמן אמנם נדחק לפינת המסך, אבל מקאלווי מעלה מדי פעם את שמו (יימח שמו, אם תשאלו את תושבי הדרום הלבנים) ומוצא נקודות השקה בינו ובין הגנרל - ולא רק בזקן האדמוני. שרמן נכשל בעסקיו שוב ושוב, מספר מקאלווי, ואני נכשלתי בכל מערכות היחסים שלי. אבל המסע של מקאלווי שונה לחלוטין מזה של שרמן: בניגוד למסע הכיבושים הצבאי האגרסיבי והמוצלח (במבחן התוצאה), המסע הקולנועי של מקאלווי מהוסס וכושל. שרמן הותיר אחריו ארץ הרוסה; מקאלווי הוא ההריסות שמותירות בו הנשים בחייו.
לא ברור מה היה עולה בגורל הסרט אם היה נעשה כמתוכנן, אבל שינוי הכיוון הפתאומי והדרמטי שנכפה עליו הפך אותו לקלאסיקה קולנועית שזכתה ב-1987 בפסטיבל סאנדאנס ונכנסה לארכיון הסרטים הלאומי של ארה"ב. זו יצירה ארוכה (157 דקות) ויומרנית (במאי שמציב את עצמו ואת חייו הפרטיים במרכז הסרט ובאנלוגיה לגיבור מלחמה אגדי) - ובכל זאת היא עדינה, שקטה ונטולת שיאים רגשיים. גיבורה הסמוי מן העין איננו שרמן, אלא העבר שרודף את ההווה. מקאלווי לא היה צריך לחזור עד צפון קרוליינה כדי לדעת את זה; את בת הזוג שלו הוא איבד לטובת האקס שלה.
פסטיבל דוקאביב ייערך בתאריכים 23.5-1.6 בסינמטק תל אביב ובלוקיישנים נבחרים