מועדון הלקוחות של דאלאס תופס בטבעיות את משבצת הסרט הקטן והחתרני של אוסקר 2014. הוא כולל הופעות נפלאות של מת'יו מקונוהיי וסיפור אנושי נוגע ללב, אבל סובל מהעובדה שאין בו מספיק ערך מוסף כדי להפוך אותו ליצירה טובה באמת
כל עונת אוסקרים מביאה אותה, ביחד עם רוחות החורף, סרט כמו מועדון הלקוחות של דאלאס. סרט שנוטה יותר לצד העצמאי, קצת חתרני יותר מהאחרים, אבל עדיין שומר על קו מחשבה הוליוודי למופת. סרט שהוא יותר של שחקנים מאשר של יוצרים. סרט על נושא חשוב שמרמז בקריצה על מוסר השכל חבוי נוסף. "מועדון הלקוחות של דאלאס" הוא הסנסציה התורנית והוא יביא לשני הכוכבים הגדולים שלו אוסקר. רק חבל שאין בו קצת יותר מאשר מה שמצפים לו.
לא מחזיר לך את המסקרה עד שאת לא מדברת איתי
פתיחת הסרט מבריקה: סצנת רכיבת השוורים כה מיוזעת ומטרידה שהסרט שמגיע אחריה הוא כמעט הפתעה. מת׳יו מקונוהיי נכנס לנעליו של רון וודרוף, טקסני כמו שטקסנים צריכים להיות בשנות השמונים. הוא חי חיים מופקרים הכוללים סמים, סקס, ובריחה מאנשים שהוא חייב להם כסף. אחרי שהוא עובר תאונה במקום עבודתו ומובל לבית החולים, רון מגלה כי הוא חולה באיידס. הרופאים נותנים לו שלושים יום לחיות, אבל רון מסרב להאמין כי אדם הטרוסקסואל כמוהו מסוגל לחלות באיידס. בחיפוש אחרי התרופה שתאפשר לו לאחוז בחיים עוד כמה ימים, מגלה וודרוף עולם שלם של סחר תרופות שאינו קיים בארצות הברית. ביחד עם ריון, אותו הכיר בחדר בו שהה בבית החולים, הוא פותח את מועדון הלקוחות של דאלאס לצריכת תרופות איידס.
מועדון הלקוחות של דאלאס, שמבוסס על סיפור אמיתי, הוא אמנם סרט איידס, אבל מאוד חשוב לו להתחמק מההגדרה הזאת. הוא תזזיתי לרגעים, מלא בהומור, ובמקום סיפור הישרדות מול הסביבה, משדר תחושה של ניצחון כמעט לכל אורכו. זה ראוי להערכה ומדהים לראות שלקח כל כך הרבה זמן לקבל סרט שלמרות המעטפת החיצונית, לא כולל עיסוק במגפה או בדחייה החברתית, אלא במערכות והאנשים שמנסים לשחק בהם. רון עוסק בלתחמן את המערכת האמריקאית, ובאותו הזמן מגלה את מערכות היחסים של חייו מחדש. השימוש באיידס ככלי להסרת חומות, תרבותיות וחברתיות, עוזר למועדון הלקוחות לתפוס הרבה מאוד רוח למעלה.
תביא לי אספירין ואני אספר לך על אחלה דיאטה
כל זה נופל בעיקר על כתפיו של מקונהיי, שממשיך להיות אחד האנשים הכי כובשים בהוליווד. הסרט, שהגיע למסכים הרבה בזכות תמיכתו, הוא בהחלט הזדמנות מצוינת לראות את מקונוהיי כובש דמות מהיסוד. עוזרת העובדה שחבריו לסט הרבה פחות מוצלחים ממנו. ג׳ארד לטו מנצל את העובדה שהוא משחק דמות של טרנסווסטייט על מנת לשחק גבר נשי, והצורה שבה הוא מתרגם את זה החוצה קצת מאכזבת. כנראה שחברי האקדמיה יתנו לו נקודות זכות על הטרנספורנציה שעבר בשביל התפקיד (הרבה מאוד שעווה, כפי שהעיד בנאום הניצחון הדבילי שלו בגלובוס הזהב) ויעניקו לו את הפרס. ג׳ניפר גראנר משחקת בסרט על תקן פרצוף הברווז, שאפילו הוא כבר נהיה בלתי אמין אצלה.
פני ברווז, מי מבין אותי חוץ ממך?
מועדון הלקוחות סובל מתזזיות יתר ויכולות הסיפור שלו הן לא מרשימות. ההתחלה והסוף שלו מעניינים הרבה יותר מהאמצע הנמתח שלו. האמת היא שמדובר בסרט של שחקנים הרבה יותר מאשר בסרט מונחה תסריט, והעובדה שהסיפור שעומד בבסיסו יכול לעורר השראה, עוזרת לו להפוך לאחד הסרטים הקטנים האהודים בטקס האוסקר, כזה שיעניק לא פרס אחד אלא שניים לכוכביו. הישג בהחלט מרשים בשביל סרט לא כל כך מרשים.
