הסרט, בבעלות אולפני "פוקס", נהנה מתקציב של עשרות מיליונים (לא כולל שיווק) וכלל מסע קידום מיוחד שלא פסח גם על ישראל, עם מסיבת עיתונאים מיוחדת בהשתתפותן של כוכבת הסרט והבמאית. זה לא סוד שהשואה הפכה ברבות השנים לכלי כלכלי משמעותי עבור האולפנים הגדולים. הנושא, שבעבר נחשב לטאבו מוחלט, הפך כלי לגיטימי לקידום של סרטים רבים, שגרפו מיליונים בדרך להצלחה קופתית אדירות.
מנקים את המצפון עם אמנות
הסרטים הראשונים שהופקו אי פעם בנושא היו "תכנית הנאצים" ו-"מחנות הריכוז" של האחים שולברג. הם הוקרנו במשפט נירנברג ואז ברחבי גרמניה של שנות הארבעים, אבל הסרט שיצרו השניים בהתבסס על זוג הסרטים האמורים, שמו "נירנברג ולקחיו", נאסר להקרנה בארה"ב. למעשה, הוא הוקרן שם לראשונה רק לפני שלוש שנים – כשמערכת היחסים בין סרטי שואה והקהל האמריקני כבר הייתה, בלשון המעטה, במקום אחר לגמרי. נושא השואה היה מושתק מחשש לתיבת הפנדורה שתיפתח עם העדויות, ולא רק בארץ ישראל; רוב העולם, במהלך שנות החמישים והשישים, לא שש לשמוע אודות ההתרחשויות הקשות, בטח שלא לנצל את שעות הפנאי ולשלם בקופת הקולנוע כדי להתמודד עם הנושא.
בשנות השבעים והשמונים החלה עלייתם של סיפורי השואה הקטנים והפרטיים, שנראים לנו כל כך טריוויאליים היום. הטלוויזיה האמריקאית שידרה לראשונה מיני סדרה שעסקה בקורותיה של משפחת וייס היהודית באיזורי אירופה הנתונים לכיבוש הנאצי. הסדרה נשאה את השם "הולוקוסט" ועוררה הדים שיצאו מחוץ לגבולות ארה"ב. אבל המפץ הגדול היה ככל הנראה הפרויקט התיעודי של קלוד לנצמן, "שואה", סרט באורך של כמעט 10 שעות שבזכותו מכונה השואה בגרמניה ובצרפת בשם זה עד היום, ולא בשם הלועזי "הולוקוסט". עם פתיחת התיבה האסורה, ביקורות הוטחו מימין ומשמאל לגבי ניצול הנושא, טענות לפורנוגרפיה, והשאלה הניצחת – היכן עובר הגבול המוסרי? האם מותר למי שלא היה שם לספר את הסיפור? עבור הוליווד המשמעות החדשה הייתה אחת: מותר לעסוק במלחמת העולם השנייה ובפרט בשואת העם היהודי – ויש מי שיהיה מוכן לשלם. אולי כדי להקל על האשמה של העיסוק הגואה עד חטטני בשואה, זכה עד מהרה התחום הקשה לתו תקן של "אמנות איכותית", וככזה, הכרת הממסד לא איחרה לבוא.
הדרך הפשוטה להסביר את תהליך הלגיטימציה של העיסוק בשואה הוא להקשיב לקייט וינסלט, ששיחקה את עצמה בסדרה המופרעת של ריקי ג'רוויס, 'ניצבים': "אף אחד כבר לא עושה סרט שואה בשביל לזכור את השואה. הייתי מועמדת ארבע פעמים ולא זכיתי... אבל רשימת שינדלר – אוסקרים כבר יוצאים להם מהתחת!" (וכן, היא קיבלה בסוף את האוסקר שלה בתפקיד נאצית לשעבר בסרט "נער קריאה").
570 מיליון דולר - והספירה נמשכת
אז איך קרה שזוועות הרדיפה הנאצית הפכו לחובת צפייה? ובכן, בהדרגה. הסיפור הראשון שהתחבב על קולנועני הוליווד היה כמובן יומנה של אנה פרנק. זה היה אחד ממסמכי המקור הראשונים שעובדו לסרט, ואז לעוד אחד, ואז לעוד אחד. בתקופה בה הקהל הרחב עוד לא היה מוכן לסטים של מחנות השמדה, מדובר היה במועמד הראשון לאוסקר שעסק במובהק בקורות היהודים במלחה"ע השניה, אבל באופן שהיום נראה כבר מרוכך בהחלט.
למעשה, גם בשנות השישים, לפני שהקולנוע האמריקאי אזר עוז להפיק בעצמו קורפוס סרטים בנושא, האקדמיה כבר העניקה אוסקרים לסרטי שואה זרים כמו "החנות ברחוב הראשי" בכיכובה של אידה קמינסקה או "הגן של פינזי קונטיני" של ויטוריו דה-סיקה. גם אלו היו סרטים שעסקו בשואה באופן שהיום אפשר לכנותו עקיף – בלי גטו, בלי אקציות, בלי רכבות. ועדיין, הם משכו מספר תקדימי של צופים. ממש באותו עשור, מוקדם מאוד יחסית לגל סרטי השואה של סוף המאה הקודמת, מל ברוקס היהודי כבר הבין את הפוטנציאל האירוני של שימוש בשואה במדיום פרמורמטיבי ויצר את "המפיקים" האלמותי, אודות שני מפיקים שמנסים להכין מופע-שואה כל כך מזעזע שהוא מוכרח להיכשל בקופות, ולמזלם הרע דווקא מצליח. הקהל לא זרם לבתי הקולנוע, ככל הנראה בשל הקושי לצחוק על הנושא בפומבי, אבל בשקט בשקט הפך הסרט ללהיט בחנויות השכרת הווידאו, וטיפס עד לרווחים של מיליון דולר (7 מיליון בחישוב אינפלציה ופי 7 מתקציב העלות).
החיזיון של ברוקס התגשם. בעשורים שחלפו מאז נדמה היה שקשה לעשות סרט שואה לא רווחי, ובניגוד לקונבנציה, הצלחה קופתית של סרט כזה לא גרמה לכך שקרנו תרד בעיני האקדמיה – נהפוך הוא. "בחירתה של סופי" (30 מיליון במקור, 72 מיליון בחישוב אינפלציה), "רשימת שינדלר" (321 מיליון, 571 בחישוב אינפלציה), "החיים יפים" (229 מיליון, 327 בחישוב אינפלציה), "הפסנתרן" (40 מיליון, 64 בחישוב אינפלציה), ו"נער קריאה" (108 מיליון, 116 בחישוב אינפלציה) היו מהסרטים המצליחים ביותר בעשורים האחרונים, וגרפו לא רק רווחים אלא גם מספר לא ייאמן של פרסים.
"רשימת שינדלר", שהיה מועמד לבדו ל-12 פרסי אוסקר, סימן מפנה באופיים של סרטי השואה. את הסגנון העדין ששלט באופן הצגת בסיפורים מהגטו, התחלף בעיסוק גרפי ורצון לזעזע את הצופה. גם הבחירה האמנותית הזאת לא הורידה את תו האיכות שהוצמד לסרטי שואה, ויותר מכך, לא נראה היה שמתרחשת שחיקה בז'אנר. אפילו ב-2012 הסרט הפולני "באפלה", אודות יהודיה האחרונים של העיר לבוב שמסתתרים מהנאצים בתעלות ביוב, היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, למרות שלא היה בו שום דבר שחמשת הסרטים מהפיסקה הקודמת לא סיפקו.
האסון הבא
דווקא על הרקע הזה נראה שמשהו ברעב של התעשייה לתחום השואה נסדק עם "גנבת הספרים". הסרט שיצא בארה"ב בנובמבר האחרון זכה למועמדות אחת ויחידה לאוסקר , וגם היא על הפסקול (על אף שסומן מוקדם יותר בעונת הפרסים כמי שעשוי להיות הסרט המפתיע של השנה), אבל המכה האמיתית הגיעה כשהניו יורק טיימס השתלח בו קשות: "יצירה שכולה חתירה חסרת בושה לאוסקר", ומגזין "אטלנטיק" טרח לפרט: "הנה באה עוד עונת פרסים ואיתה עוד סרט בעל לקחים שנויים במחלוקת כמו – קריאה זה טוב, נאצים זה רע". אאוץ'.
זה לא נגמר שם. גם באתר Rotten Tomatoes זכה הסרט לדירוג מאכזב של כ-5.8 מתוך 10, והמסקנה העיקרית הייתה כי הוא "משחק קצת בטוח מדי בהתמודדות עם גרמניה הנאצית". הסרט אמנם לא נקטל, אך גם לא זכה לשבחים שנדמה שיוצריו ציפו להם. האם יכול להיות שאנו נמצאים בנקודה בה הציבור והמבקרים מאסו בשימוש סוחט רגשית ומשטיח לקחים של השואה?
בעיני ארט שפיגלמן, יוצר "מאוס", קומיקס השואה הראשון והמדובר ביותר, השלב הזה היה צריך להגיע מזמן. שפיגלמן סיפר שאחרי יציאת ספרו כל כך הרבה מפיקים ביקשו לקנות את הזכויות לסרט, עד שמספר הבקשות עבר "כל מספר אמיתי והגיוני". הוא אפילו נאלץ לפטר את הסוכן שלו, אחרי שזה "לא עזב אותי עם הצעות שאמרתי לו בפירוש שאני לא מעוניין בהן. הייתי חוזר ואומר לו שאני לא רוצה לעשות מ'מאוס' סרט, והוא היה עונה – 'בסדר, אבל אם כן היית מעוניין, איזה מן סרט זה היה?'".
גם אם מדובר בדעיכה – וסביר להניח שהיא תהיה איטית – השאלה הגדולה היא מה, אם בכלל, יכול להחליף את הנפח והייחוס שזכו לו סרטי השואה בקולנוע האמריקני? אולי סרטי עבדות גרפיים, כמו "12 שנים" שכבר זכה לכינוי "רשימת שינדלר של אמריקה השחורה", או דווקא המגמה הגוברת של סרטים מ"מטען הכאב" ועד "ארגו", אודות חבית הנפץ המזרח תיכונית? התשובה טמונה ככל הנראה בראיון שנתן לאחרונה הבמאי שהביא לכם את 'רשימת שינדלר': "לעולם לא אעשה סרט על אירועי ה-11 בספטבר", הבטיח שפילברג. נו, עכשיו יותר ברור לאן אנחנו הולכים.