השמות הנוצצים כבר לא מככבים בפוסטרים ואף אחד לא יקום מהספה רק כדי לראות את הסרט הבא של כוכב גדול. לאן נעלמו השמות הגדולים של התעשייה, איך זה שהדור החדש מתקשה כל כך לייצר מחליפים שייכנסו לנעליהם ולמה הכל קשור לחוסר היכולת שלנו להחליט מה אנחנו רוצים?
כבר לא מצדיקים את המשכורות הגבוהות | צילום:
Andreas Rentz, GettyImages IL
אף אחד לא רוצה להרוס את ים השטיחים האדומים, השמלות והשמפניה של עונת האוסקר. אשליית הגלאם הזאת גורמת לנו להאמין שהוליווד היא עדיין מושא החלומות של כולנו, אבל ברגע שבו האפטר פרטי האחרון יסתיים, מבינים לפתע שהכל הוא תעתוע, אפקט זוהר שנועד להשכיח מאיתנו את נפילת האימפריה. הכוכבים ההוליוודיים כבר מזמן לא מרגשים אף אחד.
נתחיל מהבסיס: ההגדרה המסורתית לכוכב או כוכבת קולנוע הוענקה לאורך השנים לשחקנים שהיוו הבטחה עבור האולפנים, הבטחה לפיה הסרט בו הם מככבים יגיע לשיאי מכירות רק בשל פרצופם האהוד על פוסטר הקידום. ההבטחה הזו הייתה גם מה שהצדיק, לפחות עד כה, את משכורות העתק עבור עבודה של שלושה חודשים און לוקיישן. רוב השמות הגדולים היו של גברים: טום קרוז, בראד פיט, וויל סמית וג'וני דפ, אך היו גם כמה נשים שלא טמנו ידן בצלחת, למשל אנג'לינה ג'ולי,סנדרה בולוק, קמרון דיאז ואפילו סקרלט ג'והנסון.
למי אכפת מסנדרה בולוק כשיש את החלל? | צילום:
גלובוס גרופ
שחקניות כמו מריל סטריפ ונטלי פורטמן אינן חלק מהרשימה הזו, שכן למרות שהן שחקניות אהודות ומוערכות המהוות תו איכות מובטח לסרט, הן לא מהוות מגנט להכנסות. הצרה של ההפקות היא שבשנים האחרונות הקהל כבר לא רץ לכל סרט שבראד פיט מפציע בו לחמש דקות. קולות מסוימים בארה"ב כבר משווים את האכזבה הציבורית מדמות הכוכב ההוליוודי לאכזבה מפוליטיקאים או גיבורי ספורט שסרחו (מישהו אמר טייגר וודס?), אלא שכאן, שחקני הוליווד לא היו חייבים לאכזב אקטיבית, הם פשוט הפסיקו, לאט לאט, להלהיב.
מעדיפים אפקטים על שמות גדולים
הנה מבחן פשוט, נסו לזהות את השם הגדול בתוך הלהיט. מיהו הכוכב של "רובוטריקים" (קחו שלוש שניות. נו? נכנעתם? שיה לה בוף) או של "אווטאר" (כן, יש לכם את זה על קצה הלשון...סאם וורת'ינגטון), מי הייתה אליס בארץ הפלאות בגרסה החדשה (מיה ווסיקובסקה). בקיצור, הבנתם. בעידן שבו יציאה לקולנוע הפכה בילוי יקר להחריד ורובנו משיגים את התכנים שלנו בחינם באינטרנט, התעשייה ההוליוודית מקצינה למקום היחיד שייחודי אך ורק לה – שוברי קופות עתירי תקציב. הבשורה הזאת רע מאד לשחקנים בגלל המשוואה שבנו באנטרנטיינמנט וויקלי: ככל שהסטרים גדלים, השחקנים קטנים. בעולם שבו השואו הטכנולוגי הוא הכל, הכוכבים נדחקים הצידה.
למרות שנראה שהם קובעי הטרנד החדש, דווקא בכירים באולפנים צוטטו מתלוננים על היעדר סטארים אמיתיים בדור החדש. לדבריהם, אלה לא האולפנים שחוסמים את השחקנים, אלא פשוט השחקנים הצעירים שלא מספקים את הסחורה כמו נפילי הדור שלפניהם. הפער שנוצר כששמות ותיקים כמו אנג'לינה ג'ולי מושכים פחות ופחות את הקהל, מתרחב בהיעדר שמות שיחליפו אותם. לפני שנתיים מיהרו להכתיר את צ'יינינג טייטום כאיט גאי החדש בהוליווד, מה שהתברר כהימור פחות מבטוח. זה קרה רגע אחרי שהאיט גאי הקודם, ראיין ריינולדס, התגלה כפלופ קולוסאלי. אחר כך הגיע תורו של טום הארדי להפוך "המרלון ברנדו הבא", גם זה עדיין רחוק מאד מהמציאות.
לא מצליח להכניס כסף
זה נהיה חמור עוד יותר כשמבינים שגם ראיין גוסלינג, אחד השמות הלוהטים ביותר בתעשייה, לא הצליח למשוך הכנסות של יותר מ-85 מיליון דולר באף אחד מהפרויקטים שלו. בגזרת הנשים המצב, כרגיל, חמור עוד יותר, היות וגם כך תפקידים ראשיים כמעט אף פעם לא נכתבים לשחקניות. אבל דווקא מכאן צמח סמל הדור החדש, וזו ג'ניפר לורנס. "לא בנינו עליה שתביא שום קהל ב'משחקי הרעב'", הודה בכיר באולפני קולור פורס, "סמכנו בעיקר על הפופולריות של סדרת הספרים בעניין הזה. היא בהחלט הפתיעה. ונכון להיום, אין אף אחת שהייתי מעדיף לעשות איתה עסקים".
אז אולי אנחנו צריכים לרדת מעץ הכוכבים ולהסתפק בשחקנים ושחקניות שיודעים לעשות את העבודה שלהם? ואם כן, למה כל כך קשה לנו לעשות זאת? התשובה גלומה בקשר בין משבר השחקנים הראשיים לבין משבר הזהות העולמי של בני דור גלובלי להפליא, שלא בטוחים כמו מי הם רוצים להיות. אי אפשר להכחיש שרובנו הולכים לקולנוע ומתחפרים במושב המרופד בחשיכת האולם כדי לשכוח מעצמנו ולתת דרור לפנטזיות שלנו. גיבורי הסרטים, מוקדי ההזדהות בעלילה, מסמלים את מי שאנחנו קצת מפנטזים להיות. לעומת הטלוויזיה, שלרוב מציגה אנטי-גיבורים קטנוניים שעסוקים בעיקר בנפילות אפיות, הקולנוע אמור לייצר עבורנו גיבורים וגיבורות גדולים מהחיים. חוסר העניין של הקהל בבראד פיט, ג'וני דפ, אנג'לינה ג'ולי או ג'וליה רוברטס, מעיד על כך שאנחנו כבר לא מאמינים שכל כך כיף להיות הם.
אמריקה שוקעת ולוקחת איתה את הכוכבים | צילום:
מתוך "מת לחיות"
לא סתם "אנחנו" ולא "הם" – לפי נתונים שמביא מגזין Vulture, משבר האמון בין הקהל לכוכביו איננו מתקיים בלעדית באולמות האמריקאיים, רחוק מכך. למעשה, מתברר ש-70% מהכנסותיהם של האולפנים הגדולים בהוליווד מגיעות מהשוק העולמי, ובראשו יפן, גרמניה ורוסיה. הגיבורים והגיבורות ההוליוודיים עסקו עד כה, מתברר, לא רק בלהוות אידיליה פנים-לאומית, אלא בלימוד העולם כולו למה הכי טוב, הכי מוסרי וגם הכי סקסי להיות אמריקאי. שינויי הכוחות האיטיים-אך-בטוחים בזירה העולמית, שמעידים על שקיעתה של ארה"ב כאימפריה, גורמת לעולם כולו פחות ופחות לתלות עיניים כלות בגיבורי וגיבורות ארצות-הברית. אפילו באוקראינה אף אחד כבר לא רוצה להיות ברוס וויליס.
ומה הלאה מכאן? אם, כפי שרבים טוענים, השיטה הכלכלית הנוכחית של האולפנים ההוליוודיים תביא לקריסתם, סביר להניח שהכוכבים הכי מכניסים כבר לא יהיו מי שעומדים מול המצלמה; ואם זה חייב לקרות, כדאי שנתפלל חזק שמדובר יהיה באנשים בעלי הכשרה כלשהי. אתם יודעים שזה כבר לא מובן מאליו, נכון?
