למה כל כך רציני?
ליאו לא הפסיק לעבוד מאז, ולא היה יום אחד בו נעדר מהתודעה הציבורית או סבל מחוסר תשומת לב תקשורתית. בחייו האישיים הוא קנה לעצמו מוניטין של רודף שמלות חסר כל בושה או תקנה, כשהוא פוקד את מועדוני ניו יורק עם חבורת ה- Pussy Posse - חיקוי חיוור ודושבאגי ל״ראט פאק״ של האמפרי בוגארט ופרנק סינטרה - שכללה פרט לליאו גם את טובי מגוויר, קווין קונלי (״הפמליה״) ולוקאס האס (״העד״). על המסך, לעומת זאת, הוא דאג להכניס את עצמו אך ורק לתפקידים שנחשבו רציניים, בסרטים כבדי משקל או רחבי יריעה. גם אם תחפרו עמוק ברפרטואר של דיקפריו, לא תמצאו אפילו קומדיה רומנטית אחת לרופאה. מה שכן תמצאו הם עיבוד לשייקספיר (״רומיאו וג׳ולייט״), מחזה מוערך על נער הלוקה בנפשו (״חדרו של מרווין״) או סיפור קשה של התמכרות לסמים (״יומן נעורים״), תפקידים שהמילה "אוסקר" כתובה עליהם בענק.
מרטי ואני
זו השאלה שסובבת את דיקפריו עד היום. הוא נולד ב- 1974 בלוס אנג׳לס, להורים שהתגרשו זמן קצר לאחר מכן. אמו אוהבת לספר שאת שמו הוא קיבל בעקבות בעיטה שנתן לה בעודו בבטן, בזמן שעמדה מול ציור של האמן המפורסם לאונרדו דה וינצ׳י. הוריו של דיקפריו עודדו שניהם את קריירת המשחק שלו וכבר בגיל שנתיים וחצי הוא סולק בפעם הראשונה מסט הצילומים של תכנית הילדים Romper Room. בתוך שנים אחדות הוא עשה את המסלול מתפקידים משניים בטלוויזיה לתפקידים ראשיים בקולנוע, כשהוא הופך לאחד השחקנים החשובים בדורו. אל המעמד הזה הגיע בזכות סדרה של תפקידים איקוניים לצד תדלוק מתמיד של הפרסונה המסקרנת שלו, זו ששמרה אותו תמיד גם במרכז תשומת הלב של מדורי הרכילות. את האקדמיה, בינתיים, כל זה לא מעניין. את האוסקר הוא עדיין לא לקח, ועל פי כל התחזיות, גם השנה המצב הזה לא אמור להשתנות.
״הזאב מוול סטריט״ הוא האחרון בשורה של סרטים בכיכובו של דיקפריו מהשנים האחרונות, כאלו שזכו ברובם להצלחה כזו או אחרת אבל לא קירבו את ליאו לזכייה הנכספת. חובבי הקולנוע נוהגים להיות מופתעים מהתעלמות הסדרתית של האקדמיה ממנו, ונדרשת בחינה קרובה של המצב על מנת לקבל תשובות ברורות. הגוף המכריע בטקס הפרסים היוקרתי אוהבת לחלק את האוסקרים שלו לסרטים מסוגים שונים, אך הוא גם בעל נטייה מובהקת לכאלו המבוססים על סיפורים אמיתיים, אדפטציות של יצירות מופת, או כאלו שנוגעים בנושאים כאובים כמו שואה או עבדות. את השחקנים היא מצ׳פרת על הופעות כדמויות שנויות במחלוקת, עם חיבה מיוחדת לשינויים פיזיים ו/או לקות גופנית, נפשית או שכלית.
דיקפריו סימן וי כמעט על כל אחת מהקטגוריות האלו. בראשית היה זה ארני גילברט האוטיסט, שכבש את לבבותיהם הקרים של מצביעי האקדמיה. ב- 2002 גילם בסרטו של סטיבן ספילברג, ״תפוס אותי אם תוכל״, את הנוכל פרנק אבגנייל. על הסרט הזה הוא קיבל מועמדות לגלובוס הזהב, אך לטקס היוקרתי יותר לא זכה אפילו להיכנס. זו הייתה גם התגובה לתפקידו כג׳יי. אדגר הובר בסרטו של קלינט איסטווד מ- 2011, אחת מתקוות האוסקר הגדולות של ליאו, שהתנפצו נוכח ביקורות מעורבות וכישלון בקופות. ב״התחלה״ הוא גילם נוכל מתוחכם המסוגל לשתול מחשבות במוחם של בני אדם בזמן שנתם, אבל הופעתו נזנחה לטובת התמקדות בקטגוריות הטכניות של הסרט. שיתוף הפעולה השני שלו עם באז לורמן (״רומיאו וג׳ולייט״) לא צלח אף הוא וגילומו של דיקפריו את ג׳יי גטסבי ייחרט בזיכרון הקולנועי כסרט אקסטרווגנטי וכיפי, אבל לא כזה שמביא עמו פרסים.
כל אלו, לצד תפקידים בסרטים חשובים של במאים גדולים, כמו ״ג׳אנגו ללא מעצורים״ של טרנטינו או ״חלון פנורמי״ של סם מנדז, הלכו תמיד לצד שיתוף הפעולה המרכזי בקריירה של דיקפריו, עם הבמאי מרטין סקורסזה. סקורסזה בעצמו נחשב שנים ל״לוזר״ בכל הקשור לאקדמיה לקולנוע. למרות שהיה אחראי ליצירות מופת קנוניות כמו ״השור זועם״, ״נהג מונית״ ו״החבר׳ה הטובים״, גם מסקורסזה בעצמו נמנע הפרס במשך שנים ארוכות. את הנאחס שבר רק ב- 2006 עם ״השתולים״, אבל שיתוף הפעולה בינו ובין דיקפריו החל כמה שנים קודם לכן, עם ״כנופיות ניו יורק״.
״כנופיות ניו יורק״ היה אחד הפרויקטים המצופים ביותר של סקורסזה, אך באופן המרמז אולי על הדרך בה התקדמה הקריירה של דיקפריו, הפקתו התעכבה והוא יצא לאקרנים שנה אחרי המועד המקורי. מבקרי קולנוע נוטים להיות חשדנים כלפי סרטים כאלו, אך למרות הכל הוא זכה לאהדה יחסית ונחשב לסרט מצליח. עשרת המועמדויות שלו לאוסקר, אגב, לא תורגמו אפילו לזכייה אחת. שיתוף הפעולה הבא של הצמד דיקפריו-סקורסזה, היווה כבר קפיצת מדרגה משמעותית בקשר הזה. הכוונה היא כמובן ל״הטייס״, בו מגלם דיקפריו את דמותו של המיליארד הווארד יוז, שהיה טייס ומפיק סרטים הלוקה בהפרעת טורדנות כפייתית. דמות אקסצנטרית - יש, לקות נפשית - יש, סיפור אמיתי - יש; ״הטייס״ הייתה מנה שהוגשה מוכנה לגרונם של מצביעי האקדמיה. והם פירגנו - דיקפריו קיבל כאן את המועמדות השנייה שלו, אך גם הפעם הלך הביתה בידיים ריקות. הפרס הלך לג׳יימי פוקס על ״ריי״.
נסה שוב, עכשיו עם רומנטיקה
יש רגעים ב״הזאב״ שמחזירים לתודעה של הצופה את רני גרייפ. ברגע אחר, הוא נזרק לתופת הימית של ״טיטאניק״. דיקפריו הוא לא דניאל דיי לואיס שהופך להיות אברהם לינקולן או דניאל פליינויו, הוא לאונרדו דיקפריו שמשחק תפקיד. הוא בדרך כלל יעשה את התפקיד הזה מצוין, אבל תמיד בתור מסגרת הליאו. אולי זה המראה הייחודי שלו, אולי המוניטין של שובר לבבות הוליוודי שלא מאפשר לו את יכולות הזיקית הנדרשות לצורך היטמעות מוחלטת בתוך דמות, אבל בשורה התחתונה זו המלכודת שדיקפריו נופל בה פעם אחר פעם.
אפשר לתלות את הבעיה גם ברצינות הגדולה מדי בה מתנהלת הקריירה שלו. אהובי אקדמיה כמו דיי לואיס וקולין פירת' לא חששו לטבול את רגליהם בקומדיות קלילות. דיי לואיס אולי יעדיף לשכוח את Nine, אבל קולין פירת׳ אהוד במיוחד בזכות סרטי ״ברידג׳ט ג׳ונס״ ו״אהבה זה כל הסיפור״ ונתן גם הוא קולו בזמרה ב״מאמה מיה!״, שון פן הופיע ב״חברים״ וב״שני גברים וחצי״ וז׳אן דוז׳ארדן הוא קומיקאי שזכה על ״הארטיסט". גם מסרטי מותג נוטה דיקפריו להתרחק, נטייה שברוב המקרים נזקפת לזכותו. ועם זאת, סרטי מותג לא חייבים להיות רק המשכונים זוועתיים ונשכחים לסרט שהיה פעם נחמד ועשה קצת כסף, כמה מהם נחשבים ליצירות מופת בנות זמננו. כריסטיאן בייל שנכנס לנעליו של באטמן בטרילוגיית ״האביר האפל״ ובמקביל זכה באוסקר על תפקיד משנה ב״פייטר״, הוא כרגע הדוגמא האולטימטיבית לזיקית הוליוודית, כזו שנטמעת לחלוטין בתוך התפקיד שהיא עושה.
וליאו? הוא בינתיים ממשיך בשלו. בורר פרויקטים בפינצטה תוך שהוא מבלה על יאכטות עם ג׳ונה היל ובחורות ללא חלק עליון (זה ג׳ורדן בלפורט? לא, זה ליאו!), ומתחזק מערכות יחסים עם הנשים היפות בעולם. תא הכתבים הזרים כבר כיבד אותו במועמדות על משחקו ב״הזאב מוול סטריט״, אך הפסלון הזה צפוי ללכת לשחקן הוותיק ברוס דרן, כמו גם האוסקר. נראה כי בפני דיקפריו עומדות שתי אפשרויות: להמשיך במרדף האובססיבי אחר הפסלון ולבחור בתפקידים שנועדו להראות עד כמה הוא ראוי לפרס, או פשוט לזנוח את הרעיון ולהבין שייזכר כאחד השחקנים הגדולים של הדור גם בלעדיו. כך אולי לא יהסס לקחת תפקידים הנתפסים כפחות משמעותיים בסרטים עצמאיים קטנים או לחילופים בסרטי אולפן גדולים וקומדיות רומנטיות. מי יודע? אולי דווקא תפקיד כזה עוד עשוי להיות מה שיביא לו את התואר שבו הוא כל כך חפץ.