הצפייה בסרטים של הבמאי והסופר הבריטי אלכס גרלנד לא משאירה מקום לספק: האיש נמשך לרעיונות פילוסופיים כמו מגנט. הוא אוהב לצלול לנבכי הנפש האנושית ולחפש משמעות איפה שרובנו לא מעזים או רוצים בכלל להסתכל. זה קצת כבד, אבל גרלנד כבר הוכיח היטב בסרטים כמו "אקס מכינה", "רדופה" ו"הקרב על אמריקה" שהוא בעל יכולת אומנותית מופלאה לחפור עמוק, לבחוש, לשאול ולהתגרות.
לכן, "יחידת העילית", שעלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים בישראל, מרגיש כמו סרט יוצא דופן בפורטפוליו של היוצר הבריטי. אין כאן הרהורים פילוסופיים או התבוננות קיומית לתוך הנפש פנימה. יש כאן אקשן גולמי, מחוספס ומהוקצע וזווית ראייה כמעט דוקומנטרית. את הסרט יצר גרלנד יחד עם ריי מנדוזה, יוצא יחידת אריות הים האמריקאית. השניים מתמקדים באירוע בודד בתוך מלחמה סוערת, ומעבירים את הצופה חוויה ישירה ונטולת פילטרים.
ב"יחידת העילית", גרלנד ומנדוזה לוקחים את הצופים היישר לתוך ליבה של זירת קרב צפופה וקשה בלב עיראק. הסרט מבוסס על קרב אמיתי שהתרחש ברמאדי ב-2006, בעיצומה של מלחמת המפרץ השנייה, ומתאר את הסתבכותה של קבוצת חיילים כשהיא מתבצרת בבית מקומי ונאלצת להתמודד עם מתקפת מורדים בלתי פוסקת.
בשיחה עמם, השניים מגוללים סיפור של שותפות נדירה ומרשימה, בין קולנוען פילוסופי ללוחם לשעבר, במסע ליצירת סרט מלחמה אפקטיבי ומציאותי. עבורם, זו לא הייתה יצירה קולנועית טיפוסית, זו הייתה משימת תיעוד.
"במידה מסוימת העבודה על הסרט נבעה מהיכרות עם היסטוריית סרטי המלחמה ועבודה בקולנוע, אבל באמת זה התחיל כשפגשתי את ריי", מתאר גרלנד את נקודת ההתחלה של הפרויקט. "זה היה יוצא דופן - לפגוש מישהו שיש לו גם ניסיון קרבי רחב בצבא וגם ניסיון עשיר בעבודה על סטים של סרטים, עם שחקנים, פעלולנים, מצלמות וכולי. ריי נתן את היכולת והפוטנציאל ליצור סרט מלחמה כן ואמיתי".
הדבר המפתיע הוא שהפער בין הרקע האומנותי של הבמאי לבין זה של הלוחם הקרבי גדול הממדים, לא רק שלא הפריע, אלא הפך לנקודת החוזק והלב של היצירה. השניים הצליחו לייצר מערכת יחסים שמבוססת כולה על אמון. "זה התחיל עוד בסרט 'הקרב על אמריקה'", מספר מנדוזה. "השתתפתי בסצנות מורכבות, לא רק שם אלא גם בסרטים אחרים, פרסומות, משחקים. אלכס היה הראשון שראה מעבר לפני השטח. אני מכניס הרבה משמעות לסצנות הלחימה, ורוב הבמאים פשוט מתעלמים. הוא שם לב לפרטים, לרקמה המחברת ביניהם".
ובכל זאת, האם היו ביניכם חילוקי דעות על הסט?
"לא באמת. הקדשתי יותר זמן בצפייה בדרך שבה הוא מצלם את הסצנות. ראיתי שאלכס מתעמק בפרטים, בוחר מה לצלם ואיך, וראיתי שהוא מבין המון דברים. משם התחיל האמון שלי בו".
בניגוד ליוצרים רבים בז'אנר המלחמתי, גרלנד ומנדוזה לא ביקשו ליצור עוד "סרט מלחמה" במובן ההוליוודי הגנרי, אלא יותר לשרטט תמונה כנה ואופטימלית של מה שאירע בשטח, גם במחיר של ויתור על קו עלילה קלאסי. "לא עניין אותנו סיפור קולנועי", אומר מנדוזה, "רצינו רק להבין מה באמת קרה ולשחזר את זה. ברור שהשתמשנו בכלים קולנועיים מקובלים כמו קלוז-אפים ושוטים רחבים, אבל המטרה הייתה להיות מדויקים ככל האפשר, וזה מנוגד למוסכמות קולנועיות כמו גיבור מרכזי, דיאלוגים ועלילה. קיבלנו גב מאולפן שהבין את הרעיון שלנו ולא ניסה לרכך אותו - לכן הצלחנו לשמור על גישה פשוטה וישירה".
במקום תסריט רגיל, השניים עבדו בשיטה אחרת לגמרי: חדר אחד, קול אחד שמדבר (ריי), ואחר שמקליד (גרלנד). מתוך זיכרונות, חלקם מעורפלים, הם ניסו להרכיב מחדש את רצף האירועים. מנדוזה מסביר כי השניים היו בלחץ יחסי. "הזיכרון שלי, של מה שקרה אחרי הפיצוץ בקרב, מאוד מקוטע. רגע אחד כרעתי על הברך, רגע אחרי כן הייתי במקום אחר. אז התחלנו לחבר פיסות מידע מכל מי שהיה שם. אם היה משהו שלא הצלחנו לאמת, פשוט השמטנו אותו מהתסריט". "כן, היה סף אמינות", מחזק אותו גרלנד. "אם זה לא הרגיש אמין או היה סותר פרטים אחרים - זה לא נכנס".
והבחירה האסתטית של גרלנד הלכה יד ביד עם התוכן והאמצעי: להפוך את הצופה לשותף שנמצא בשטח. "ניסיתי להימנע מטכניקות צילום 'קולנועיות'", מציין גרלנד, "לא השתמשנו בצילומי מנוף או שוטים מרחפים. הכל צולם בגובה העיניים, עם מצלמה ידנית, כמו אדם נוסף שנמצא בלב הזירה. זה יצר חוויה קרובה יותר, לא נקודת מבט מעל פני הדברים".
גם הדיאלוגים בסרט עבר סינון קפדני. מנדוזה בחר לדבוק בשפת הלחימה, כפי שהיא באמת מתנהלת: תכליתית, חסכונית ונטולת דרמה מוגזמת. "פשוט הצגתי איך באמת מדברים בלחימה. בקרב לא מדברים על חברה, אישה או משפחה. אנחנו כבר יודעים את זה אחד על השני. הדיאלוג הוא תפעולי, ענייני, רדיופוני וממוקד מטרה. לא מדברים הרבה, ורק כשצריך".
כדי להמשיך ולשמור על תחושה אותנטית ככל הניתן, גם טכניקת העריכה של "יחידת העילית" נבנתה לפי זמן אמיתי - לא לפי תחושת קצב קולנועית. כל פעולה נמדדה ונערכה בהתאם לאורך הזמן שהיא ארכה במציאות. "אם למשל עברו תשע דקות מהרגע שקראו לפינוי עד שהגיע - אז גם בסרט זה תשע דקות", מסביר גרלנד. "זה נראה כמו החלטה אומנותית, אבל זו פשוט שחזור של מה שקרה". "כן, וגם צילמנו הרבה דברים במקביל", מוסיף מנדוזה. "אם וויל (פולטר) עשה משהו - מייקל (גנדולפיני) עשה משהו אחר באותו זמן. זה יצר אפשרות לחיתוך בין התרחשויות מקבילות, והעשיר את הקצב".
ללא גיבורים מבריקים או נאומים דרמטיים, יש ב"יחידת העילית" ניסיון אמיתי להבין מה באמת קורה כשחיילים מוצאים את עצמם בלב האש. גרלנד ומנדוזה לא חיפשו לרגש או להרשים, אלא להראות את מה שהיה, בלי לייפות ובלי לעגל פינות. ללא ספק מדובר בחיבור לא שגרתי בין במאי שמגיע מהעולם הפילוסופי לבין לוחם שיודע בדיוק איך זה מרגיש ונראה בשטח והתוצאה היא סרט כן, אותנטי ואפקטיבי.
תגובות