ביום ראשון האחרון זכה "54 השנים הראשונות - מדריך מקוצר לכיבוש צבאי", סרטו התיעודי החדש של הבמאי אבי מוגרבי ("איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אריק שרון"), בציון לשבח בקטגוריית פרס הסרט התיעודי בפסטיבל הקולנוע של ברלין, שמציג עכשיו מהדורת קיץ מיוחדת משום שהקורונה גרמה לכך שהפסטיבל התקיים במתכונת מקוונת מצומצמת במועדו המקורי. סרטו של מוגרבי, שיקבל בהמשך השבוע גם את פרס "הדור שלי" בפסטיבל Zagreb Dox הקרואטי, הוא אחד מתוך שני פרויקטים שמוצגים בימים אלה במסגרות שונות ושמציפים עדויות שנאספו על ידי ארגון "שוברים שתיקה". אבל איך מנגישים נושא כל כך שנוי במחלוקת לצופה הישראלי הממוצע?
לפי מוגרבי, שעסק בנושא גם בכמה מסרטיו הקודמים ומשמש כחבר דירקטוריון ב"שוברים שתיקה", עוד לפני שמציגים את הסרט בפני הקהל הרחב צריך למצוא לו מימון או גוף שידור שיתמוך בו, וזו לא משימה קלה. "אף קרן או ערוץ ישראלים לא תמכו בהפקה", הוא מספר על הסרט שמוגדר כ"מדריך לכיבוש צבאי" ומכיל עדויות של ישראלים ששירתו בשטחים משנת 1967 עד היום, "ולאחרונה הוא גם נדחה על ידי פסטיבל דוקאביב, פסטיבל בו הצגתי חלק ניכר מסרטיי בבכורה ישראלית". "בקיצור", הוא מבהיר, "אף גורם בישראל לא מעוניין לראות את הסרט הזה מוצג".
כשמאחוריו 30 שנות עשייה קולנועית, מוגרבי מספר שמעולם לא נתקל בכמות כזו של קשיים והתנגדויות מצד תומכים אפשריים. "אני גאה בסרט ובהכרה שהוא מקבל בעולם ומתכנן להנגיש אותו לכל אזרח ישראלי שיחפוץ לצפות בו", הוא מסביר, "מבחינתי זה סרט מאתגר שנוגע בעצבים החשופים של אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בחברה הישראלית". אבל מוגרבי, כאמור, לא לבד.
גם רונה סגל, מי שזכתה להכרה לאחר כתיבת התסריט לסרט "שש פעמים", מציגה בימים אלה סרט חדש עם עדויות של חברי "שוברים שתיקה", בהן גם זו של דין יששכרוף, דובר הארגון לשעבר. סגל, שכבר מורגלת לחפור בסרטיה בפצעים של החברה הישראלית, בנתה גם היא את סרטה הקצר "המשימה חברון" כמדריך "ידידותי" למשתמש. תוך קצת יותר מ-20 דקות, סגל ומרואייניה עוברים בין המושגים שכל חייל ששירת בחברון אמור להכיר: מה זה "צ'קפוסט", איפה אפשר למצוא "פינות חמות" ואיך בדיוק מבצעים "שירוול". "המשימה חברון" כבר זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הקצר בפסטיבל ירושלים האחרון, ולצד ההקרנות הקרובות בפסטיבלים ביפן, וושינגטון ופאלם ספרינגס, הוא גם יוצג בפסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי בתל אביב (ב-21.6 בשעה 20:30, סינמטק תל אביב).
"מאוד רציתי לעשות סרט חכם וקומפקטי מבחינה הפקתית, ומראש הייתה לי תחושה שלא אקבל מימון, אז לא ניסיתי", מספרת סגל בשיחה איתה, "אני לא יכולה להגיד שניסיתי ולא תמכו בי, כי לא ניסיתי. רציתי לשמור על עצמאות מלאה, והייתה לי תחושה שממילא לא אקבל מימון. אבל אני לא אדע אף פעם. מההתרשמות שלי, אני כן חושבת שלקרנות יש חופש פעולה וחופש החלטה, ושהן עושות דברים מאוד אמיצים. אבל לא רציתי להעמיד את זה למבחן, בגלל שרציתי עצמאות מוחלטת ורציתי בעיקר לא לחכות - כי זה תהליך אינסופי. אתה יכול לשבת שנתיים ולחכות שיביאו לך 50 אלף שקל".
"צילמנו את הסרט ביום אחד, אבל הייתה המון עבודת תחקיר שלי ושל לילי יודינסקי (התחקירנית הוויזואלית, ר.א) ולקח לנו המון זמן לערוך אותו", סגל נזכרת, "המכשול אצלי, בגלל שלא ביקשתי מימון מקרנות ישראליות, היה למצוא אנשים שיסכימו להתראיין בפנים גלויות. שזה גם קשור, לא לקרנות אבל כן לאקלים. את דין לא הייתה בעיה לשכנע, כי דין מוכר והסיפור שלו מוכר ושמו עליו כבר ספוטלייט, בין אם מרצונו ובין אם לא. אבל היו שם אחרים שהתלבטו, ויותר משהיו אנשים שהתראיינו, היו אנשים שאמרו 'אני רוצה וזה חשוב, אבל אני לא יכול. אני לא יכול כי העבודה, כי ההורים, כי אני מפחד, כי אני לא יודע מה. ואני גם לא עונה יותר לטלפונים כי חטפתי רגליים קרות יום לפני'".
"הסרטים של אבי מוגרבי ורונה סגל מביאים לזירה הציבורית זוויות שונות על המשמעות של שליטה צבאית על אוכלוסייה אזרחית, ואנחנו שמחים שחיילים שבחרו באומץ לשבור את שתיקתם מהווים בהם חלק כה מרכזי", מסבירים ב"שוברים שתיקה", ומציינים שעדויות שנאספו על ידם נמצאות בימים אלה לא רק על המסך הגדול, אלא גם על הבמה: ההצגה "אינסטינקט בסיסי", בבימויה של יעל טל, המבוססת על עדויות חיילים ומוצגת בימים אלה בצוותא ת"א. "לתרבות יש תפקיד היסטורי משמעותי בעיצובן של חברות, ואנחנו מאמינים שפעילותנו בשדה הזה תתרום לשינוי עומק בתפיסות הציבור בישראל. אחת המטרות המרכזיות של העבודה שלנו היא לעורר דיון על הכיבוש ומחירו המוסרי. אנחנו גאים על כך שבשנים האחרונות, בנוסף לפעילות החינוכית שלנו, גם שיתפנו פעולה עם שורה של אמנים מובילים בתחומי הקולנוע והתיאטרון".
"אני יצרתי את הסרט רק במחשבה על הקהל הישראלי", סגל מוסיפה, "זה שהוא מצליח בחו"ל זו הפתעה גמורה מבחינתי. עשיתי אותו מבפנים, לא מבחוץ. זה סרט עם חיילים ועל חיילים. אנחנו ישראלים, גם אני הייתי חיילת, ואני מרגישה שחשוב שהשיח הזה יתנהל בפנים, בארץ. זה שקשה לנהל אותו זה כבר משהו אחר. לא חשבתי שהסרט יתקבל בכזו הערכה, ואני מאוד סקרנית לראות איך הקהל יגיב. אני אולי יותר אופטימית, אבל אני גם חושבת שיהיה לו גוף שידור. אנשים יכולים להגיד שהם לא מסכימים או שזה רק חלק מהתמונה, אבל אני מאמינה שמי שכבר יצפה בו יקבל ממנו משהו".