אחד הסרטים הכי המדוברים של 2021 מגיע אלינו חודשיים לתוך 2022: "ספנסר", סרטו החדש של הבמאי הצ'ילאני המוערך פבלו לריין ("ג'קי", "סיפורה של ליסי"). ספנסר, יידע לומר כל מומחה למשפחת המלוכה הבריטית, הוא שם משפחתה של הנסיכה דיאנה, אישה שחייה ומותה מממשיכים להעסיק אותנו עד היום. זוהי לא הפרזה בשום קנה מידה: העונה הרביעית (ובקרוב גם החמישית) של הדרמה המוערכת "הכתר" מתמקדות בנסיכה מוכת הגורל, ובשנה שעברה עלה על במות ברודווי מחזמר על שם הנסיכה שנקרא "דיאנה", במקביל לגרסה מצולמת שלו שעלתה לנטפליקס ועדיין זמינה שם. היא הייתה פאשניסטה, פעילת זכויות אדם, אם אוהבת וכנראה שגם הייתה נפש די מעונה.
"ספנסר" הוא לא עוד ביוגרפיה קולנועית רגילה. הסרט מתרחש באחוזת סאנדרינגהאם, בו משפחת המלוכה חוגגת את חג המולד, ומתפרש על פני שלושה ימים מסויטים בהם ברור לכולנו שדיאנה מעוניינת להיות בכל מקום בעולם מלבד המקום הזה עם האנשים האלה. היא אוהבת את ילדיה, וויליאם והארי, אבל שונאת להיות נסיכה, על כל הריטואלים שכרוכים בכך.
"הבחירה שלנו הייתה להתמקד בנראטיב של שלושה ימים מחייה", אומר לריין בריאיון ל-mako תרבות לקראת עליית הסרט לאקרנים בארץ. "אלו ימים שיכלו להגדיר היבטים מסוימים של מי שהייתה. זוהי לא ביוגרפיה, זה לא סרט שניסה להעביר גרסה שלמה של מי שהייתה. אנחנו ניסינו ליצור נסיבות שבהן מישהי כמו דיאנה הייתה יכולה להיאבק כדי למצוא את הזהות של עצמה".
רבים היו מודאגים מתגובתם של וויליאם והארי לסרט. בסרט עצמו, דיאנה מוצגת בבירור כאמא טובה ומיטיבה לילדים שלה. האם זה משהו שהיה חשוב לך להבהיר?
"אני חושב שלדיאנה הייתה מערכת יחסים חזקה עם ילדיה", אומר לריין ל-mako, "ואפשר לראות זאת דרך איך שהילדים שלה מתייחסים אליה בימינו, ואיך הם זוכרים אותה. אני חושב שהיא הייתה רלוונטית מאוד עבורם, וזה חלק חשוב בסיפור. כשהייתי ילד ראיתי כמה אמא שלי מתעניינת בדיאנה, למרות שחיינו בצ'ילה, שזה די רחוק. לפעמים כשאתה יוצר סרט אתה מבין בצורה ברורה במיוחד למה אתה עושה אותו, ובמקרה הזה, גיליתי למה יצרתי את הסרט בזמן שצילמנו ובזמן שערכנו אותו. וכשעשיתי את הסרט הזה, ראיתי את הילדים ששיחקו את וויליאם והארי, שמם ג'ק ופרדי. ובזכות שני הילדים הנפלאים האלה, הצלחתי להבין שהדרך שבה נקשרתי והבנתי את הסרט הייתה דרך העובדה שאני בן לאם. הבנתי שהסרט הזה מספר על אימהות, והבנתי שדיאנה נאבקה כדי להעניק להם חיים טובים וכדי שתוכל לוודא שתגן עליהם כמו שאימהות בדרך כלל נוהגות. זה משהו שיש לכולנו במשותף, לא משנה מאיפה אנחנו".
באדיבות בתי קולנוע לב
בתפקיד הנסיכה האהובה מככבת קריסטן סטיוארט, שממשיכה להוכיח לעולם שהיא כבר מזמן לא רק בלה מ"דמדומים". אתמול, סטיוארט התבשרה כי היא מועמדת לאוסקר על תפקידה - וזו לא הפעם הראשונה ששחקנית שמככבת בסרט של פבלו לריין על אייקון היסטורי שידע להתלבש מדהים הופכת לתקווה לפסלון הנכסף: נטלי פורטמן הייתה מועמדת לאוסקר על תפקידה ב"ג'קי", סיפורה של הגברת הראשונה לשעבר ג'קי קנדי.
"לפעמים כשאתה יוצר סרט אתה מבין בצורה ברורה במיוחד למה אתה עושה אותו, ובמקרה הזה, גיליתי למה יצרתי את הסרט בזמן שצילמנו ובזמן שערכנו אותו. בזכות שני הילדים הנפלאים האלה הצלחתי להבין שהדרך שבה נקשרתי והבנתי את הסרט הייתה דרך העובדה שאני בן לאם"
מכנה משותף מעניין באמת בשביל חובבי היסטוריה בריטית שבקיאים ביצירותיו של פבלו לריין הוא דמותה ההיסטורית של אן בולין. ב"ספנסר", דיאנה מפתחת חיבור לדמותה של בולין, שהייתה נשואה למלך הנרי השמיני עד שסר חינה בעיניו והוצאה על ידו להורג. כשהספר על חייה של בולין, "בת בולין האחרת", הפך לסרט קולנוע, גילמה אותה נטלי פורטמן – ששמונה שנים אחר כך כיכבה בפרשנות של לריין לסיפורה של ג'קי קנדי.
מהן נקודות ההשקה בין שתי הדרכים בהן הצגת את דיאנה ואת ג'קי, את שתי הנשים האיקוניות האלה?
"יש הרבה דברים במשותף. הן שתיהן היו קשורות למשפחות חזקות במיוחד. הן היו נשואות לגברים עוצמתיים – אולי לא עד כדי כך חזקים, תלוי על מי מדברים – ושתיהן היו נשים מחוננות בדרך בה הן עיצבו את דמותן בתקשורת. זה מה שמעניין. במקרה של 'ג'קי', זה סרט על זיכרון, מורשת ואבל. 'ספנסר' הוא על זהות ואימהות. יש להן דברים במשותף: שתיהן היו אייקונים אופנתיים, היו אימהות ודאגו מאוד לילדיהן. אבל הן גם השתייכו למבנים חברתיים שונים והן היו שונות מאוד".
קל לחשוב שסרט כמו "ספנסר" ייפול בקלות למשבצת של מלודרמת האישה העשירה; סיפורה של אצילה במשבר נפשי שסובלת מאוד בעודה לבושה בשמלות עוצרות נשימה. אבל זה לא לגמרי המצב – "ספנסר" הוא סיפורה של נסיכה שיודעת כי חיים במשפחת מלוכה לא תמיד נראים כמו אגדה, אך מגלה כי לעתים הם הופכים לסרט אימה, כולל כמה סצנות שמקשות על הצופה רך הלבב להישיר מבט אל המסך. לריין לא זר לאימה פסיכולוגית: "ג'קי" היה סרט די מלחיץ (והציג בצורה מאוד גרפית את ההתנקשות בנשיא ג'ון קנדי), ורק לפני שנה עלתה לשירות הסטרימינג אפל TV פלוס המיני-סדרה "סיפורה של ליסי" בבימויו, שהייתה אימה פסיכולוגית ועוכרת שלווה.
מה גישתך לאימה, בעודך ניגש לסיפורים על דמויות נשיות מההיסטוריה?
"האתגר הראשון היה להיכנס לתוך נקודת המבט של דיאנה. ברגע שיכולנו להיות שם, להתקרב אליה ולהבין שאנחנו יכולים להרגיש את מה שהיא הרגישה, כשהיא במשבר כזה – אני לא חושב שיש דרך אחרת להציג דברים מסוימים, שהיו מפחידים ומטילי מורא עבורה", שיתף לריין. "האם 'אימה' היא המילה הנכונה? אני לא יודע. הייתי אומר שמדובר בתפיסה פסיכולוגית. לכולנו יש חלומות וזיכרונות, אנחנו מדמיינים דברים, עומדים בפני דברים שהם מפחידים, וכשאנחנו שמים אותם מול מצלמה הם יכולים להשתייך למסורת סיפורי האימה. אבל לא לזה כיוונתי", הוא מסביר.
"אני עובד עם פסיכולוגיה של אישה בסכנה. פסיכולוגיה שמנסה להביע המון סבל, והסבל הזה יכול להביא אותה למשבר", המשיך הבמאי. "כל זה יכול להיות מפחיד מאוד, ומה שמעניין זה איך היא מתמודדת איתו. איך היא מצליחה לנוע מהפחדים האלה ולמצוא איזשהו סוג של שלווה. יש עוד אלמנט: כולנו מכירים את הגורל הטראגי של דיאנה. והטרגדיה הזאת קורית שנים אחרי שהסרט שלי נגמר. זה בתוכנו. אנחנו יודעים מתי חייה יסתיימו – בתאונה הטראגית בפריז. אנחנו יודעים שגורלה יותר דומה לטרגדיה יוונית מכל דבר אחר", סיכם לריין. "ברגע שאתה עושה את זה, לכל דבר יש משקל אחר. זהו חומר מסוכן שאני מתמודד איתו בכלים מסוכנים, אבל גם בהמון כבוד ואהבה. אני מרותק מהדמות שלה ומכבד אותה. עכשיו רק נותר לראות מה הקהל יחשוב. זאת עוד תעלומה".