סרטו החדש של ג'ורדן פיל, "אין מצב", עולה לאקרנים בישראל בשבוע הבא (18 באוגוסט), וכדי להבין למה מדובר באירוע חשוב בהוליווד צריך להבין למה פיל בעצמו הוא סוג של נס גלוי: קומיקאי שהפך לאחד מבמאי האימה הבולטים בהוליווד, שסרטיו ("תברח", "אנחנו") היו ללהיטי ענק עם הכנסות של מאות מיליוני דולרים, למרות ששניהם מיועדים למבוגרים ולא מבוססים על איזשהו מותג קיים. בעולם שבו הסרטים המצליחים ביותר הם כמעט בהכרח סרטי גיבורי על לכל המשפחה, בקושי רואים הצלחות כאלה, אם בכלל. ובכל זאת, הנה אנחנו: "אין מצב" הוא שובר קופות מרגש שמיועד למבוגרים ומציע חומר למחשבה לצד האקשן המשלהב.
"אני מנסה ליצור משהו שמציע בריחה כיפית לאותו הרגע, וגם משהו שאפשר להתעכב עליו אחר כך", אמר פיל במסיבת עיתונאים לאחרונה. וזה סוד הקסם של "אין מצב", אחד הסרטים הכיפיים שראיתי השנה בינתיים: סרט מבדר ומותח עם דמויות שכיף לבלות איתן שעתיים וקצת, שנשאר איתי בימים ובשבועות שחלפו מאז הצפייה. "בשבילי, הגמול הוא השיח", הוסיף פיל. "לראות אנשים שלוקחים רעיונות ממנו ומתבשלים עליהם".
"אין מצב" מספר על שני אחים: אמרלד ואו-ג'יי (כן, כמו או-ג'יי סימפסון). אמרלד היא הוריקן של שמחת חיים וכריזמה, ואו-ג'יי כולו אדישות ובאסה, במיוחד מאז מותו המסתורי של אביהם. השניים מנהלים את חוות הסוסים המשפחתית, שעיקר פעילותה היא השכרת סוסים לצילומי סרטים, סדרות ופרסומות. כשהשניים מתחילים לשים לב שמשהו מוזר עובר על החווה, הם מבינים שמדובר כנראה באיזושהי פלישת עב"מים, ומחליטים שהדרך להציל את החווה היא באמצעות צילום אחד של אותו עצם חייזרי משונה שמטריל אותם, וביחד הם יוצאים במסע לעבר אותו מאני שוט מיוחל. העניין הוא שאו-ג'יי ואמרלד לא הבינו עד הסוף מה טיב העב"ם הזה, ומה הוא רוצה מהם. אבל דבר אחד הם יודעים – לא מדובר באי-טי, והדבר הזה לא מחפש טרמפ הביתה.
"ניסינו להבין מה גורם לאמרלד ולאו-ג'יי לתקתק"
אחד הגורמים המעניינים להצלחתו של "אין מצב" הוא הכוכבת שלו: קיקי פאלמר. מעבר לעובדה שהיא שחקנית מצוינת עם ותק של כמעט שני עשורים במקצוע, פאלמר בת ה-28 (כן, היא משחקת בסרטים מגיל צעיר מאוד) היא מרואיינת אהובה במיוחד שרבים מהקטעים בהשתתפותה היו לוויראליים אחרי שהוכיחה שגם בראיונות הכי פשוטים היא יכולה להיות קורעת מצחוק. אחד הבולטים שבהם היה ראיון שבו פאלמר חיקתה את השחקנית אנג'לה באסט ("הפנתר השחור", "סיפור אימה אמריקאי", "טינה – מה זה קשור לאהבה"). לבאסט ולפאלמר יש עבר מקצועי משותף ומכובד: באסט גילמה את אימה של פאלמר בסרט "לחלום באותיות", בו כיכבה פאלמר כשהייתה בת 12. לפי כלי תקשורת מסוימים, הסרטון המצחיק הזה היווה "הוכחה לכך שהיא מגדולת הבדרניות של זמננו".
קיקי, איך את מרגישה לגבי הפרסונה הוויראלית החדשה שלך?
פאלמר: "אני חושבת שזה מתוק מאוד. כשאני עושה יח"צ וכל זה אני תמיד מנסה להנות עם האנשים שאני נמצאת במחיצתם ועם האנשים שאני מדברת איתם. אלה ימים ארוכים ואני עונה לאותן שאלות, אז אני פשוט מנסה לבדר את עצמי וליהנות עם מי שאיתי. אם יש מישהו שנהנה מזה, זה בעיקר מאוד חמוד".
פאלמר וקלויה בפירוש מנסים להנות מכל רגע, בין אם הזום נתקע ובין אם הכתב שמשוחח איתם בא קצת מבולבל לראיון. העניין הוא כזה: קשה לנהל ראיון בזום כשבדירה שאתה נמצא בה נערכת מסיבת בית קיצית ואנשים שסביבך ממש רוצים להיכנס לאחד החדרים הממוזגים היחידים. בעיניי (ואם יורשה לי, גם בעיני פאלמר וקלויה), הראיון רק השתדרג כתוצאה מכך.
"אין מצב" היא בעצם דרמה על שני אחים, במהותה. איך עבדתם כדי להפעיל את כימיית האחים שלכם?
קלויה: "ישבנו בפעם הראשונה לארוחת ערב, קיקי ואני, וקיקי החליטה לחקור אותי לגבי הדמות שלי – מי אני בחיים האמיתיים, לא הדמות שאני מגלם בסרט", מספר הכוכב בשעה שפאלמר מצחקקת לה. "ואז היא לקחה אותי למסיבת בית", הוא ממשיך כשפאלמר מתחילה לרקוד בכיסאה, כאילו חזרה בעיני רוחה למסיבה. "מצאתי את עצמי במים העמוקים עם החברים שלה. לא הבנתי שתהיה עכשיו עוד חקירה מצדם. היו וייבים טובים, היה כיף, ופשוט שיחקנו. ישבנו עם ג'ורדן, וניסינו להבין אחד עם השני מה גורם לאמרלד ולאו-ג'יי לתקתק, מבחינת הכימיה שלהם".
בשלב הזה של הראיון נוכחתי לגלות כמה בעייתית הייתה ההחלטה לקיים אותו כשבדירה נערכת מסיבה – החבר'ה מתחילים לנסות להיכנס לדלת ששכחתי לנעול, ואני מנסה להעיף אותם במינימום נימוס ובמשיכת תשומת לב מקסימלית. זוכה האוסקר (על תפקידו ב"יהודה איש קריות והמשיח השחור") דניאל קלויה לא נשאר אדיש.
"מי זה ש-ם? מי זה ש-ם? מי זה ש-ם?" שואל קלויה בן ה-33 כשהמילים מפיו נורות כמו ממכונת ירייה. אני מנסה להתחמק ולהמשיך בראיון. לרגע זה גם עובד.
קיקי, את מגלמת דמות מוגזמת, מוקצנת וכיפית, אבל את הפכת אותה לאנושית וכנה.
פאלמר עושה עם השפתיים "תודה רבה" בזמן שאני מדבר, ואני משוכנע שהיא אמרה משהו אבל שיש בעיה עם הסאונד בזום.
אני לא שומע אותך.
פאלמר: "לא אמרתי כלום".
אה, אוקיי. איך כשחקנית הצלחת ליצור את האיזון הזה, בין המוגזמות לכנות?
פאלמר: "תודה לך ממש, אני ממש מעריכה את זה, כי זה בפירוש משהו שחשבתי עליו. היא מלאת חיים וכריזמטית, היא קצת הליצנית. אבל במהלך הסרט היא עוברת שינוי גדול. היא ואחיה אמנם נראים על פני השטח כאנטיתזה אחד של השנייה, אבל הם יותר דומים אחד לשנייה משאפשר לחשוב. חיפשתי את האיזון הזה עם ג'ורדן בכל סצנה וסצנה, חיפשתי את המטרות שלה בכל רגע, וניסיתי להבין את האמת של הדמות הזאת".
ומה האמת שלה?
"היא באה ממשפחה עם מורשת עשירה, אבל מעולם לא הרגישה חלק ממנה. היא גאה במורשת הזאת, אבל בהמון היבטים היא עדיין מרגישה אאוטסיידרית. רוב הפעולות שלה נעשות במטרה שלה לקבל אישור למי שהיא, אישור שלא קיבלה בבית שלה. בעיני, זה רלוונטי עבור רבים מאיתנו – אנחנו מחפשים בחוץ את מה שאנחנו לא מרגישים במקום שבו אנחנו צריכים להרגיש את זה. במהלך הסרט היא מבינה שהיה מישהו כזה, שהיה מישהו שראה אותה – אחיה, ושבזה היא צריכה להתמקד, לא בניסיון להוכיח את עצמה".
איך אמרלד הייתה מגיבה אם היא הייתה צריכה לעבוד עם אנג'לה באסט?
פאלמר: "אוי, זה קורע! אמרלד הייתה מורידה רסנים. היא הייתה מבהירה לאנג'לה באסט: 'אם את צריכה שמישהי תשחק את הבת שלך, אם את צריכה שמישהי תשחק איתך בסרט' – "
"מי אלה? תביא אותם למצלמה!"
בשעה שפאלמר מתארת את התרחיש הבדיוני שערכה לדמות שגילמה ביום שתפגוש את באסט, עוד חברים נכנסים לחדר, ואני מנסה להעיף אותם. זה לא יוצא לי מעודן במיוחד, ופאלמר וקלויה שניהם מתפוצצים מצחוק. קשה להאשים אותם.
קלויה: "אתה מעולה אח שלי. מי אלה? תביא אותם למצלמה!".
במקום לנסות להסביר לו אני מחליט פשוט לקום ובשעה טובה לנעול את הדלת.
קלויה: "רגע, הלכת?"
פאלמר: "זה מצחיק!"
שכחתי לנעול את הדלת, מצטער על זה.
קלויה: "מי בדלת? מי בדלת? מי בדלת? מי בדלת?"
פאלמר בשלב הזה כבר על הרצפה מרוב צחוק.
קלויה: "מי היה בדלת? מי היה בדלת? מי היה בדלת?"
חברים שלי. זאת מסיבת בית, ואני מנסה להתחבא מהם.
קלויה: "תביא אותנו למסיבה! תגיד להם להיכנס! אני רוצה לראות אותם".
נראה לי שהיח"צ לא יאהבו את זה. עכשיו, הסרט קצת הרגיש לי כמו דיון על הדרך שבה אנחנו יכולים לראות בקולנוע או בטלוויזיה יצור חי כלשהו – חיה, חייזר, אדם – ולהפוך אותו לספקטקל, לחיזיון ראווה.
פאלמר וקלויה יחד: "הממממ".
פאלמר: "כאילו, זאת הפרשנות שלך".
אתם פעם הרגשתם שמנסים להסתכל עליכם כעל ספקטקל ולא כעל בני אדם?
פאלמר: "כן, אני חושבת שזה חלק מהעבודה שלנו. זה משהו שאי אפשר להתחמק ממנו, כפרפורמר. במיוחד כשאת עושה טלוויזיה או קולנוע, זה מאוד נצלני לעיתים קרובות, והחינגה שבאה מסביב לכל זה, יחד כל קונספט התהילה, יכולה לעיתים קרובות להרגיש נצלנית במיוחד".
רגע לפני שאני מספיק לשאול שאלה אחת אחרונה, הזום שלי קופא, כי הראיון הזה כמובן לא היה כאוטי מספיק עדיין.
קלויה: "איזה ראיון מרתק".
ורגע לפני שאני מספיק לשאול את השאלה שלי, איש היח"צ הבריטי שתיווך בינינו קוטע אותי. בכל זאת, יש עוד עיתונאים בתור, וגם להם מגיעה ההזדמנות להתפדח מול שני הסטארים. האמת היא שנהניתי, אבל הסרט עצמו כיף עוד יותר – בין השאר בזכות שני החבר'ה האלה, אבל גם בזכות האיש שביים אותם, והצליח להפוך מותחן מדע בדיוני שלוקח את הזמן לבלוקבאסטר סוחף, ולאחד הסרטים הטובים של השנה.