אם נשים בצד מהמורות ומהלומות, ניתן לומר שטקס האוסקר שוב לבש חג וחזר לזוהרו הטבעי לאחר תלאות הקורונה משנים קודמות. אך הפעם נרשמה לזכותו עוד משמעות חגיגית גם אצלנו, בקהילת החירשים ובינינו האמנים. זה כמובן בזכות המנצח הגדול "CODA", המגולם בידי שחקנים לא שומעים, שחגג את זכייתו בשלושה פרסים מתוך שלוש מועמדויות: פרס הסרט הטוב ביותר, פרס התסריט המעובד ופרס שחקן המשנה לטרוי קוטסור, שרשם היסטוריה בתור הגבר החירש הראשון שזכה באוסקר.
נצחונה של הדרמה היפה שכתבה וביימה שאן הדר, המציגה משפחה חירשת אל מול בתם המוזיקאית השומעת, עוררה התרגשות רבה ולא רק בקרב קהילתנו המצומצמת, לאחר שהקאסט חגג על הבמה בשפת הסימנים. אבל לצערנו הדבר רחוק מלהספיק. בקרוב, כשייכבו הזרקורים, נתעורר שוב למציאות שבחוסר צדק מוחלט, מפלה ומדירה מהתעשייה שחקנים חירשים ועם מוגבלויות. זאת תחת המטרייה הקבועה, שאין מספיק שחקנים מוכשרים כאלו לגלם את עצמם. לעיתים רחוקות, כשכן מופיעות דמויות עם מוגבלויות, מלוהקים בעיקר שחקנים "רגילים" המציגים לרוב הופעה בלתי אמינה.
הדבר תקף מעבר לים וגם בישראל. מלהקים ותיאטראות בארץ דורשים כתנאי סף תעודת לימודים של בתי ספר למשחק שבהם איננו יכולים ללמוד, וכך מעגל הדרתנו נמשך ומתקבע הרושם השגוי שאיננו ראויים. לפיכך אין לנו שום אופציות רלבנטיות להוכיח לתעשייה את ההפך, להוציא נקודתית בהפקות שלרוב קשורות בעיקר לקרן גשר לקולנוע רב תרבותי ולתיאטרון "נא לגעת" (שבקרוב אף ייפתח בו מסלול לימודי משחק תקדימי לשחקנים עם מוגבלויות שמיעה וראייה).
"מלהקים ותיאטראות בארץ דורשים כתנאי סף תעודת לימודים של בתי ספר למשחק שבהם איננו יכולים ללמוד, וכך מעגל הדרתנו נמשך ומתקבע הרושם השגוי שאיננו ראויים"
התרחיש לא ייפסק עד שנפעל באופן אקטיביסטי לניעור המערכת, בדומה למה שחוללה מאחורי הקלעים מרלי מטלין שמגלמת את אם המשפחה בסרט. השחקנית החירשת האייקונית, שעשתה בזמנו סנסציה כשזכתה באוסקר היסטורי על הקלאסיקה "ילדים חורגים לאלוהים" (הכותבת זכתה להיכנס לנעליה הענקיות במסגרת העיבוד העכשווי בתיאטרון "נא לגעת"), התעקשה על אפם וחמתם של מממני הסרט והספונסרים שילוהקו ל-"CODA" שחקנים חירשים בלבד לתפקידיהם הרלוונטיים. הדבר הברור והמתבקש מאליו נתפס באופן מעוות כבקשה חריגה. הם, כרגיל, סירבו והתכוונו להנחית כוכבים נוצצים במקומם, עד שמטלין איימה להתפטר ורק אז הם נעתרו.
מכאן, היא בעצמה הלכה ואיתרה בפינצטה שחקנים חירשים אלמוניים לחלוטין, שיגלמו את בעלה ובנה. אלו פרחו ושיחקו באותנטיות עם "דיאלוגים" אמינים מבחינת הניואנסים הקטנים. למשל, קשר העין בין הדמויות ושפת סימנים הכוללת תחביר ודקדוק מדויקים, המלווים בהבעות פנים משכנעות. והתוצאה - הסרט כבש את האוסקר, ועוד קודם לכן הוכתר כמנצח הגדול גם בפסטיבל סאנדנס וגם בטקס פרסי ה-SAG (גילדת השחקנים) הנחשבים. טרוי קוטסור, השחקן החירש ומחוסר בית בעברו שגילם את בעלה של מטלין בסרט, זכה בפרס שחקן המשנה באוסקר. בהתחשב בזה שמדובר בסיפור סינדרלה קלאסי מהסוג שהוליווד כה אוהבת, למה הוא כזה לא ברור מאליו?
בהקשר לכך, חשוב לשים לב להבדלים מול הקומדיה הצרפתית-בלגית "משפחת בלייה" שביים אריק לארטיגו ב-2014, עליה "CODA" מבוסס באופן חופשי. מדובר בתיקון משמח לעוול המחפיר שהתחולל בסרט המקור. הגיוני שהציבור הרחב שנהנה מהסרט דאז, שאכן זכה לפופולריות רבה בקופות (כולל בישראל) ואף לאהדת המבקרים ולפרסים בצרפת, עשוי לחשוב שהביקורת נגדו תהיה בגדר קטנוניות טהרנית. אבל סביר שהרוב אינם מכירים את התמונה השלמה מבחינת הניואנסים והדקויות, כדי להבין לעומק עד כמה הוא לקה בחוסר אמינות צורם וזלזול מקומם כלפי קהילת החירשים ותרבותה.
ללא רחמים, ללא סטיגמות
ניכר שהשחקנים ב"משפחת בלייה" לא עברו הכשרה ולמידה מקיפים כדי להיכנס לדמויותיהם. רק אחיה של הגיבורה גולם על ידי שחקן חירש (לוקה גלברג הצעיר) ולתפקידי ההורים החירשים לוהקו, הגיוני שמאינטרסים מסחריים זרים מצד ההפקה, צמד השחקנים השומעים פרנסואה דמיאן וקארין ויאר. אלו שמו את מוגבלותנו ללעג קומי, כאילו חזרנו אחורה בזמן ולא התקדמנו מאז עידן שחקני הבלאקפייס של תחילת המאה הקודמת, הפעם בגרסתו החירשת. הדיאלוגים בשפת הסימנים בסרט היו רחוקים מלהיות אמינים והגיוניים. השיחות ובניית המשפטים לקו בדקדוק ובתחביר וסומנו באופן שגוי. השימוש בהבעות פנים נעשה באופן גס ומופרך, כג'סטות מוקצנות ובלתי סבירות. נעדר קשר עין אמין בין הדמויות, כשבפועל חירשים אינם מתקשרים כך. ואילו העלילה בחרה להתמקד בגיבורה השומעת שבעיקר אותה ראו ושמעו, ואת משפחתה החירשת מנגד כיבו ומחקו מבחינת מנעד רגשות ופיתוח הדמויות. אלו נותרו בשוליים כמעין קרטונים שקופים ומחוסרי אופי, כשתפקידם בעיקר אינסטרומנטלי לשימוש כקריקטורות מוקצנות. מעליב, מצער ומביך. וזה כשיכלו ללהק במקומם ולהעניק הזדמנות לשחקנים חירשים אמיתיים, שיעשו עבודתם באופן אמין ומשכנע כדוגמת המקרה הנוכחי.
בין לבין היה באוסקר הקודם גם את "צלילי מטאל", סרטו של דריוס מרדר שעסק אף הוא בתוואי שבין חירשות למוזיקה והציג מתופף שהולך ומתחרש. הדרמה הייתה מועמדת ל-6 פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר, וזכתה בשניים מתוכם. אחד מהם, כמה אירוני, היה בקטגוריית הסאונד. אך למרבה הצער גם שם החגיגה לא הייתה מושלמת מבחינתנו, כשלדמות החירשת הבכירה בעלילה לוהק השחקן השומע פול רייסי. אמנם הוריו במציאות חירשים, ונראה שכאן נעשתה עבודת הכנה יותר מקיפה והסרט כשלעצמו בהחלט הרשים, אבל בכל זאת אדם שומע אינו אמור לייצג אותנו על המסך. הורגשה ההשתדלות, אך זה עדיין לא היה זה.
ואילו התיקון כעת ב-"CODA" הוא חשוב ומרגש. מדובר בסטייטמנט פורץ דרך מבחינת האמון בשחקנים עם מוגבלויות ובתרבותם. בלתי מתקבל להגדיר זאת כ"אפליה מתקנת" בהתחשב שאין פה כזו, אלא בחירות מקצועיות גרידא שהוכחו כנכונות ומדויקות, כפי שהאקדמיה אכן הצביעה על כך ברגליה. הסגנון הפעם הוא של דרמה הרבה יותר ריאליסטית ונוגעת ללב, מאשר "קומדיה" מלגלגת כדוגמת המקור. דמויות החירשים זוכות להאנשה ולבמה הולמת להביע את עצמן ורגשותיהן, ללא הכוונה והתערבות מצד הגיבורה השומעת. כך הסרט ושחקניו עושים שירות חשוב מאין כמותו בקרב הציבור הרחב לקהילת החירשים, על אתגריה וחלומותיה. רבות מכך, כאמור, בזכות נחישותה מאחורי הקלעים של מטלין ואמונתה בצדקת הדרך שהוכחה כנכונה.
כל זה מלמד שאמנות ומשחק נועדו להובלת שינוי חברתי וניפוץ סטיגמות, כשיוצרים ושחקנים הם סוכני תרבות חשובים. לכן ההחבאה וההשטחה האמנותית של ציבור החירשים עד כה, ובכלל של אנשים עם מוגבלויות, מציבה מראה עד כמה עולם התרבות מועל בתפקידו. הדומיננטיות המוצדקת של "CODA" באוסקר, ובתחרויות שלפניו, מובילה לתקווה לגבי שינוי תפיסתי וחשיפה לעולמנו ואתגרינו, בגובה העיניים וללא רחמים וסטיגמות. לא רק לחשוף אותנו, אלא בו בעת גם את הקהל לסיטואציות בלתי מוכרות לו באמצעות דיאלוג תרבותי משותף וחשוב הנוגע לסובלנות, פתיחות לאחר והקשבה. כעת נותר לייחל שזוהי אינה הבלחה חד פעמית, אלא באמת הסנונית הראשונה שמבשרת על בוא האביב.
אסיה יוחנני היא שחקנית חירשת בתיאטרון "נא לגעת", ומשחקת במסגרתו את התפקיד הראשי זוכה האוסקר שגילמה שחקנית "CODA" מרלי מטלין ב"ילדים חורגים לאלוהים"