פמיניסטיות? תשפשפו עיניים. בסרטו החדש "נקמה יהודית 6: עזה במוקד" ממשיך הקולנוען החרדי יהודה גרובייס את הקו של הקולנוע החרדי, ומציע גם לקהל הרחב חוויית קולנוע חרדי-גברי, ללא אישה אחת בפריים. ורגע לפני שאתן ואתם מתבלבלים ושואלים איך רמה בורשטיין או שולי רנד עשו קולנוע עם נשים וגברים יחד, יש הבדל בין קולנוע חרדי רב-סקטוריאלי - שיוצריו לרוב חוזרים בתשובה או יוצאים בשאלה, ושלרוב ממומן מכספי ציבור ומלכתחילה פונה לקהל הרחב, לבין קולנוע חרדי עצמאי במימון פרטי - שמלכתחילה פונה פנימה, מיועד לחרדים, ותלוי במכירת הכרטיסים. לצד ההבדלים האלו יש עוד הבדל מובהק, שכן קולנוע רב-סקטוריאלי מוקרן בבתי הקולנוע הרגילים ואילו הקולנוע החרדי מוקרן באולמות מאולתרים, בבתי ספר ומתנ"סים.
לכן, קשה שלא להתרגש מהמחשבה על כך שהקהל החרדי והחילוני יכולים לחלוק עכשיו לראשונה אולמות קולנוע משותפים בסניפי סינמה סיטי ברחבי הארץ, ולהישאב מתוכו ליקום הקולנועי של גרובייס. בצפייתם המשותפת בסרטו, שהוא השישי בסדרת הסרטים המצליחה שרק חרדים צפו בה, הם הופכים את הסרט לחלק מהיסטוריה קטנה. יש שיגידו, נקמה קטנה. נקמה במידור של גרובייס מהמימון הציבורי, וכתוצאה מכך מהקהל החילוני, נקמה בניסיון לקרקע אותו לחוקים וגבולות נוקשים של חסידות גור שבה גדל, גבולות שבהם לא עמד, ונקמה בקולנוע החרדי, שהפנה לו עורף כגבר וקיבל בשנים האחרונות צביון נשי מובהק.
יחד עם היותו מאתגר חברתי, יהודה גרובייס היה ונותר אייקון קולנוע בחברה החרדית. הוא היה מפורצי הדרך והחלוצים בראשיתו של הענף באמצע שנות ה-90, יצר סרטים עלילתיים באורך מלא, סרטי ילדים, סרטים קצרים, סרטי דוקו והפיק אינספור הפקות רשת. גרובייס, שהשנה מלאו לו 50, שבר שיא ישראלי כמי שחתום על 110 כותרים, יותר מפי שניים מסך שנותיו. את שנות המהפכה שלו ריצפו פשקווילים של קבוצות קנאיות, בריונות ואף סינדול של נשות חינוך למיניהן, ולאורך השנים הוא נאבק למען זכות קיומו של הקולנוע החרדים והפך למנטור אהוד בקרב יוצרים חרדים צעירים. עובדה מרגשת נוספת היא שבתו הבכורה והמוכשרת, דיני, שגדלה על הסטים של גרובייס הפקות, חתומה עכשיו כמפיקה על הסרט של אבא.
"נקמה יהודית 6: עזה במוקד", הסרט העלילתי הישראלי הראשון שעוסק במלחמה, הוא הפקת אקשן של שעה וקצת: שעה שכולה מתח, זמן שמגויס כולו ובאופן דחוס למדי לשרטוט המצב המלחמתי הטעון מאז 7 באוקטובר. נדמה שבאמצעות הסרט מתגייס גרובייס לשירותו הצבאי והחברתי, ובמהלכו האיחוד בין הקפלניסטים למשיחיסטים הוא דרך כור ההיתוך של צה"ל, כשצה"ל הוא ביטוי לבריחה מהמחלוקות בחברה הישראלית. מפתיע במיוחד הדיאלוג המתקיים בין מחבל פלסטיני, לקצין בכיר דתי. אומנם אין חידוש רב בדעותיהם הידועות, אלא בנקודת המפגש, ביכולתו של הפלסטיני לומר לקצין, אנחנו מתפללים לאותו אלוהים, גרים על אותה אדמה ואוהבים חומוס.
הסרט נפתח בפשיטה על דירה שעורך סוכן מוסד בשם אלי (דין מירושניקוב במפגן משחק משובח), בוגר סיירת קרבית וקצין דתי בכיר, שנשלח על ידי ראש המוסד דובי (אביתר לזר) לשליחות מיוחדת לדירה שבה מסתתר אחמד נדאל (נתנאל מרדכי הלוי) - מחבל בכיר המשתייך לחמאס והיה מעורב בפשעי 7 באוקטובר. בכניסתו לדירה אלי דורך את האקדח ומחפש את מי שמסתתר בחדר, אך באופן לא צפוי המחבל מצליח לנטרל ולשבות אותו. באותם רגעים, שאנחנו מזהים היטב, נוצרת לולאה נרטיבית בזמן והסרט חוזר לאחור, להסביר לנו מה קרה.
לולאות הזמן ב"נקמה יהודית 6" מעניינות מאוד, שכן הסרט קצר יחסית ויש בו מעט לוקיישנים. אך באמצעות לולאות הזמן, האורך הזה הופך את הסרט למעין דימוי מהיר. כמו קליע באוויר. גרובייס עושה שימוש בפלאשבקים ויוצר אלמנטים של פוסט-טראומה באמצעות המצלמה. פריימים סמיכים, שוטים עם עומק תחום רזולוציות שונות של תאורה ועוד אפקטים יצירתיים. מי שמכיר את סרטיו הקודמים של גרובייס ימצא אזכורים רבים, שחקנים מיתולוגיים בסרטיו (לזר ושלמה סדן מ"רמת אביב ג'") והופעות אורח קטנה של עצמו - ומעבר לנוסטלגיה, יופתע מהיצירה הנוכחית ששואפת לקולנוע מדויק יותר. כשיחסי הכוחות מתחלפים, הדיאלוג בין מוחמד לאלי נעשים טעונים במיוחד, כאשר במהלך הסרט מבינים גם את הרקע שממנו אלי הגיע.
בחזרה למרכז הבמה
בשנים האחרונות עברה מתחת לרדאר הישראלי תרבות מקבילה, תרבות חול חרדית. בהתחלה הספרות והמוזיקה החרדית תפסו בה מקום מרכזי ופופולרי, והיו הראשונות שסימלו את התרבות הנבדלת, בתוכן ובצורה האומנותית. אך בשנים האחרונות נדמה שתרבות החול הזו חווה מהפכה של ממש, עם פריחתן של גלריות חרדיות, סיורים מיוחדים במוזיאונים גדולים נחשבים, תיאטראות ילדים, הצגות לנשים ולגברים, מופעי מחול לנשים, ומעל לכל אלו תופעה משגשגת במיוחד: קולנוע חרדי. הקולנוע החרדי הגברי החל מתקליטורים לצפייה במחשב הביתי, ואילו הקולנוע החרדי נשי התחיל משקופיות בכיתות הלימוד לבנות בסמינרים החרדיים - ומשם הלך והתפתח עד שהגיע למעמד של סרטים ברמת הפקה נאותה.
לפני כעשור החלה דעיכת הקולנוע החרדי הגברי, והקולנוע החרדי-נשי התחיל לשגשג. תנודה זו של צמיחה הגבירה בסרטים את הייצוג הנשי על פני הייצוג הגברי שדעך, ומרכזיותן של הנשים בסרט החרדי הפכה למשמעותית, בעוד שהגבר הלך ונעלם. לכך התווספה העובדה שכיום נשים חרדיות הן צרכניות הקולנוע המרכזיות, והרי לפנינו תופעה יוצאת דופן בישראל ובעולם כולו: קולנוע שמאפיינו הטוטאלי נשי.
ואם בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל, הרי שהנכס המשמעותי של הקולנוע החרדי הוא קהל הנשים הרב-גילי, בערים החרדיות והמעורבות בישראל ובקהילות יהודיות רבות בתפוצות (קולנוע חרדי קיים גם בארה"ב, רוסיה, אנגליה, שוויץ, דרום אפריקה ועוד). הסרטים מוקרנים ארבע פעמים בשנה - חוה"מ סוכות, חנוכה, חוה"מ פסח וחופשת בין הזמנים בקיץ - ועלות כרטיס לא מסובסד עשוי להגיע ל-80 שקלים ויותר. סרט מצליח יכול למכור מאות אלפי כרטיסים ובמקרים מסוימים לחצות את קו המיליון (נשים צופות בממוצע באותו הסרט בין שתיים לשלוש פעמים). סרט שנכשל, מכניס את היוצרים לחובות כבדים.
לא פלא שמיטב נשות ואנשי המקצוע מחפשים דרך להשתלב בקולנוע החרדי של היוצרות המצליחות, שרשימת שחקניות ישראליות מפוארת מככבת בסרטיהן. בין הבולטות: גילה אלמגור, מרים זוהר, אליאנה תדהר, דניאל גל, עירית שלג, ריימונד אמסלם, אוולין הגואל, רינה לביא, עינת שרוף, הילה סעדה, לונא מנסור, סמירה סיירה, גלית גיאת, גאיה טראוב, עדי הימלבלוי, רותם זיסמן-כהן ועוד רבות. ועכשיו נתבל את הרשימה הזאת בכיכובה ההיסטרי של כרסטינה פלאסאס, מגדולות שחקניות ספרד, בסרטה של דינה פרלשטיין "רסיסים", והרי לנו הישג מרשים לכל הדעות.
על אף הצלחתו בקרב הקהל, לאורך השנים מלווים את הקולנוע החרדי הפשקווילים וההפגנות נגד תופעת הסרטים והאינטרנט. אך מפליא לגלות את הנחישות של יוצריו, ויותר מכך, את נחישות הקהל הנשי ברובו. נחישות שהשתלמה, כאשר השנה גם הממסד יישר קו וביוזמת לשכת סגן השר יעקב טסלר, בשיתוף האקדמיה לקולנוע, הושק יום הקולנוע החרדי (מיזם "ערב עשר") - המציע סרטים בעשרה שקלים - במוקדים חרדיים ברחבי הארץ. כל הכרטיסים נמכרו תוך פחות משעתיים.
עד לשנת 2007, הדיכוטומיה בין הקולנוע הנשי לקולנוע הגברי הייתה ברורה: הקולנוע הגברי היה נגיש יותר, משום שנמכר ברשתות השיווק החרדיות בתקליטורים לצפייה במחשב, ובמרכזו ניצבו גברים בלבד. בקולנוע הנשי ניתן היה לצפות אך ורק בהקרנות פומביות כמו אולמות חתונה ומתנ"סים, והוא נחשב ל"שמור" ולא נגיש מטעמי צניעות - כי היות שבמרכזו ניצבות נשים, הצפייה בו נאסרה על גברים. אך למרות עולמות העשייה הנפרדים, הדיכוטומיה הזו בין עשייה קולנועית גברית לנשית שאפיינה את הקולנוע החרדי מראשיתו, השתנתה עם הסבת מבטם של הגברים לקהל הנשי. כחלק ממכלול הסיבות שהובילו גברים ליצור קולנוע נשי ניתן למנות את תום עידן סרטי המחשב, שהותיר חלל יצירה גדול, ואת עצם העובדה שבניגוד לנשים היו אלה הגברים שנאלצו להתמודד מצד אחד עם תופעת הצריבות שפגעה בזכויותיהם כיוצרים ומצד שני עם איסור הרבנים לצפות בתוכן בידורי במחשב. כעת נדרשו אלה למצוא פתרון חדש בתוך המגזר החרדי, וכך סומן שדה הקולנוע הנשי כיעד ראשון.
לאורך שנות קיומו התמקד הקולנוע החרדי-גברי במערכות יחסים בין גברים' והתמקד פחות בעולם הרגש או במערכות יחסים של קרובי משפחה (דגש ניתן על חברים, חברותיות לימוד, יחסי רב ותלמיד, שכנים לבניין מגורים או למניין התפילה, אחווה גברית בשירות צבאי ואפילו שירות בשב"כ). מבחינת האומנות הוויזואלית, הגימור האסתטי והאווירה הבינלאומית בולטים סרטי הנשים ברמת ההפקה - ולעומת זאת סרטי הגברים שנועדו לצפייה ביתית הופקו בתקציבים דלים יחסית. וכך, בעוד שבהיבט האסתטי ובנראות של הקולנוע החרדי-נשי הוענק משקל רב לא רק לנופים אלא גם לפאר האדריכלי ולתלבושות, הקולנוע החרדי-גברי לא העניק חשיבות לאסתטיקה הגולמית של הסרט ונמנע מעיסוק באסתטיקה נשית מטעמי צניעות.
בעקבות דעיכת הקולנוע הגברי, ולקראת העשור השני של הקולנוע החרדי, במאים חרדים מתחילים לביים סרטי נשים. בשלב זה המבט שלהם השתנה וחוקי המשחק הסגנוני הופרו, שכן האובייקט המצולם שלהם השתנה: מדמות הגיבור הגבר לדמות הגיבורה האישה. הגברים החרדים, שחונכו במסגרות נפרדות כל חייהם, נדרשים עתה לבחון נשים ולעצב אותן באופן אסתטי ואורגני במבנה העלילה ובסצנות. "נקמה יהודית 6" מחזיר עטרה ליושנה, ואחרי שנים, מחזיר את הקולנוע הגברי למרכז הבמה.