עשרת הסרטים הכי טובים בפסטיבל קאן 2022 (בעצם 11)

"משולש העצבות" ו"איאו"
הפעם, זוכה דקל הזהב הוא גם הסרט הטוב ביותר בפסטיבל לטעמי. סרטו של הבמאי השבדי רובן אוסטלנד ("כוח עליון") הוא יצירה תזזיתית וצינית שנמשכת שעתיים וחצי. כמו סרטו הקודם של אוסטלנד שזכה בדקל הזהב, "הריבוע", גם כאן הבמאי בוחן את הבדלי המעמדות בחברה של ימינו ואת הצביעות שבה גיבוריו חיים. יש בסרט שלושה חלקים: בראשון מתואר רומן בין דוגמנית לדוגמן, בשני סירה בשיט תענוגות נקלעת לסערה והחלק השלישי והפחות מוצלח מתרחש על אי בודד. סוף סוף נמצא בקאן השנה סרט שמעז ומצליח לרתק ולהצחיק. אל תפספסו את הסרט כשיגיע בקרוב לארץ (יוקרן בקולנועי לב).

מתוך "EO" של הבמאי הפולני יז'י סקולימובסקי | יח''צ: Aneta Gebska i Filip Gebski

"איאו" (EO) של יז'י סקולימובסקי הפולני ("ארבעה לילות עם אנה") הוא סרט שונה מאוד, אבל נפלא באותה המידה ולכן חולק את המקום הראשון שלי. במרכזו חמור שבורח מקרקס פולני ונקלע להרפתקאות שונות ומשונות. הסרט מצולם בחלקו מנקודת המבט של החמור והוא מחווה לקולנוע אילם ולסרטים ישנים. זוהי חוויה קולנועית מרטיטה.
"אחיה של לילה"
סרט איראני נפלא של הבמאי סעיד רוסטאי. כמעט שלוש שעות של דרמה מופתית על משפחה שמנסה לשרוד: אב המשפחה שרק רוצה להפוך לזקן השבט (תואר שלפי הסרט ממש מוענק באיראן במשפחות מסוימות), היחסים בין האחים במשפחה והמצב הכלכלי באיראן. זהו גם סרט על מעמד הנשים הירוד במדינה. כולי תקווה שהוא יגיע לארץ. זו יצירה מופתית של קולנוע עשוי היטב.
"R.M.N"
סרטו החדש של הבמאי הרומני כריסטיאן מונג'יו עוסק בשנאת זרים ברומניה של ימינו. כדרכו של מונג'יו (זוכה דקל הזהב על "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים") בפרט והגל החדש הרומני בכלל זהו סרט מורכב ומרתק, ברובו איטי, מלא דיאלוגים ארוכים ומבטים נוגים. הסיום הלא מאוד ברור של הסרט משאיר הרבה מקום למחשבה על עולם ששונא את האחר ועל תופעות הלוואי המכוערות של הגלובליזציה.
"זמן ארמגדון"
סרטו של הבמאי האמריקאי ג'יימס גריי ("הלילה הוא שלנו", "אד אסטרה"). זוהי דרמת התבגרות על משפחה יהודית בניו יורק של תחילת שנות ה-80, משפחה שמנסה להצליח בכל מחיר ובדרך מנציחה פערים חברתיים וגזענות למרות שהיא כביכול נגד רעות חולות כאלו. הסרט, בכיכובם של אנתוני הופקינס כסבא חביב ואן האת'ווי (המצוינת) כאמא היהודייה הקלאסית קצת מזכיר את סרטיו של וודי אלן וזוהי בעצם מעין אוטוביוגרפיה של הבמאי. עוד בסרט, דמות המגלמת את אביו של טראמפ, וגם ג'רמי סטרונג הנהדר מ"יורשים" כאביו של הגיבור ומעל כולם זוהר בנקס רפטה הצעיר. בדרך כלל מביים סרטים הרבה יותר אינטנסיביים ("הלילה הוא שלנו", למשל או "המהגרת" המצוין), אבל בזכות משחק מעולה והמון רגש הייתי בהחלט נותן לסרט סיכוי וממליץ לצפות בו כשהוא יגיע בתקווה לארץ.
"הנער מגן עדן"
סרטו המצוין של הבמאי השבדי ממוצא מצרי טאריק סאלח בכיכובם של השחקנים הפלסטינים-ישראלים תאופיק ברהום, מוחמד בכרי ("מאחורי הסורגים") ומכרם חורי ("מתחת לאף"). מעין "שם הורד" (או "מלאכים ושדים") מוסלמי על בחירת האימאם הראשי של מצרים ועל תככים ושחיתות בשלטון המצרי.
המשחק משובח וחורי מפליא בביצועיו כאימאם עיוור. תאופיק ברהום, שכיכב בין היתר ב"ערבים רוקדים" וב"ארץ פצועה", משכנע כבחור צעיר שמגיע ללמוד באוניברסיטת אל-אזהאר היוקרתית ומסתבך והופך לכלי משחק בידי שירותי הביטחון המצריים.

מכרם חורי, מוחמד בכרי, רמזי שוקיר, שרוואן חאג'י והבמאי טאריק סלאח | צילום: Dominique Charriau/WireImage, Getty Images
"העכביש הקדוש"
סרטו המצופה של הבמאי הדני ממוצא איראני עלי עבאסי ("גבול") על רוצח סדרתי באיראן ועל עיתונאית חוקרת אמיצה שמנסה ללכוד אותו. סרט באווירת נואר שמציג את החיים באיראן תחת משטר דתי קיצוני, ועוסק בשאלה כיצד אדם הרוצח יצאניות יכול לראות את עצמו כמבצע את עבודת האל. הסרט, שקצת מזכיר את "פרנזי" של היצ'קוק, הוא חמור סבר ומאורגן טוב יותר מ"גבול". העלילה סגרה עליי לאט לאט והסיום של הסרט מאיים לא פחות מעלילתו המותחת. יש בסרט ביקורת נוקבת על משטר הפועל רק לטובת עצמו, ויוצר חברה ללא חמלה וללא אנושיות של אנשים שרק רוצים לשרוד.
"טורי ולוקיטה"
סרטם החדש של האחים הבלגים דארדן, מלכי קאן, על שני צעירים אפריקאים מהגרים לא חוקיים שנאבקים לשרוד בבלגיה. סרט מרגש שלא מפסיק להלום בצופים. האחים מוכיחים כי עדיין המחאה החברתית בוערת בהם וחוזרים ביצירה ששורטת את הצופה ומזכירה יצירות מוקדמות שלהם כמו "הילד" או "רוזטה". איזה סרט מרגש.
"ברוקר"
סרטו החדש של הבמאי היפני הירו קאזו קורה אדה והראשון של הבמאי המהולל שצולם בקוריאה. הסרט בכיכובו של גדול שחקני דרום קוריאה היון-סונג קאנג הו הנפלא מספר על צמד נוכלים שמוכרים תינוקות שננטשים על ידי אימהותיהם האומללות. על פניו סרט בנושא קשה וכאוב, אלא שאצל קורה אדו הוא זוכה לטיפול עדין ורגיש. כמו ב"המשפחה שלי", סרטו זוכה דקל הזהב משנת 2018, וכמו ב"סיפור משפחתי", מדובר בסרט על משפחה מוזרה כשאין חלוקה לרעים וטובים. קורה אדו חוקר את תפקיד האב והאם וילדיהם במשפחות של ימינו. הסרט מתחיל קצת לאט אבל ברגע שסוחרי התינוקות יוצאים למסע לנסות למכור ילד חמוד אחד, הסרט הופך למרגש וכל כך אנושי וכן שאני התקשיתי לעצור את דמעותיי.
"החלטה לעזוב"
סרטו החדש של המאסטר הקוריאני פארק צ'אן ווק ("שבעה צעדים", "המשרתת"). הסרט מספר על שוטר הסובל מבעיות שינה ומנישואים חסרי מין שמתאהב נואשות באחות רחמנייה החשודה ברצח בעלה. ווק הוא מאסטר אמיתי של קולנוע וכרגיל הצילום מרהיב והעלילה מתעתעת בצופה וגם הנופים האדירים במעין ניאו-נואר קוריאני. יחד עם זאת, לדעתי זהו סרט מאופק מדי של הבמאי שנהג להכאיב לצופיו ואף להשתולל על המסך, בעיקר בתחילת דרכו.
"נוסטלגיה"
סרט נוגה ומשובח של הבמאי האיטלקי מריו מרטונה על יליד נאפולי שחוזר משנים של גלות מרצון במצרים ומחפש לסגור מעגל, דבר שיביא לתוצאות טראגיות עבורו. בתפקיד הראשי פיירפרנצ'סקו פאבינו המצוין, הזכור מהסרט של מרקו בלוקיו "הבוגד". אני מאוד חיבבתי את הסרט הצנוע הזה שמלא בצילומים נהדרים של נאפולי וכולל את הסצנה היפה שראיתי בפסטיבל, שבה הגיבור רוחץ בגיגית מים גדולה את אמו הקשישה וחסרת הכוחות.

מצאתם טעות לשון?