על הפגישה שבה הכל התחיל: האגם המר
(BBC, זמין לצפייה באמזון תמורת שני דולרים)
הדוקומנטריסט הבריטי אדם קרטיס, קולנוען עם טביעת אצבע ייחודית, מציע מבט מעמיק ומקיף על הסוגייה האפגנית. קרטיס ("היפרנורמליזציה") קנה לעצמו שם באופן שבו הוא מחבר קטעי ארכיון, פסקול וקריינות לכדי מסמכים תיעודיים עשירים, מחכימים ואפילו מרגשים. הוא מתיימר לספר סיפורים מורכבים באופן שיתעלה על הסיקור החדשותי השטחי – ולרוב עושה זאת בהצלחה.
את ההיסטוריה של אפגניסטן, למשל, נהוג לתאר בכלי התקשורת מבעד למשקפות ראיית הלילה של החיילים האמריקאיים שפלשו למדינה ב-2001 (בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר) או מבעד לכוונות טילי הנ"ט של המוג'אהדין שנלחמו בסובייטים בשנות ה-80. קרטיס, לעומת זאת, חוזר 76 שנים לאחור, לפגישה שנערכה באגם המר שבתעלת סואץ ב-1945 בין הנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט ומלך סעודיה אבן סעוד. השניים חתמו על הסכם שלא רק הבטיח לסעודים נשק וטכנולוגיה (בתמורה לנפט), אלא גם את שימור הווהאביה – הזרם האיסלמי הקיצוני שהנהיג המלך, ושממנו על פי קרטיס צמחו ארגוני מחבלים כמו הטליבאן, אל קאעידה ודאע"ש. הממלכה הסעודית, שהפכה לידידת המערב, מוצגת כאן כערש הטרור.
השלל הוויזואלי שדולה קרטיס מאפגניסטן מרתק. אבל יותר מש"האגם המר" הוא סרט תיעודי, זו מסה קולנועית שבמרכזה תזה וכתב אישום: הפוליטיקאים המערביים מרדדים נרטיבים מורכבים לכדי סיפור של "טובים נגד רעים". זה, לטענתו, מה שגרם להסתבכות הכושלת באפגניסטן. מקומיים תקפו את כוחות הקואליציה לא משום שהשתייכו לטליבאן, אלא משום שראו בכוחות נאט"ו משתפי פעולה עם הממשל האפגני המושחת. "מה שחשבנו שהוא הטליבאן, היה למעשה תגובה אלרגית לכך שהופענו באמצע מלחמת אזרחים סבוכה", אומר קרטיס. מבחינת אפגניים רבים, שחיו את חייהם בשלווה (גם אם תחת משטר דתי דכאני), הטליבאן כלל לא נתפס כבעיה; הוא היה הבעיה של המערב.
הניצחון הצבאי, הכישלון האזרחי: הקרב על מרג'ה
(HBO, זמין לצפייה ביוטיוב)
בפברואר 2010 יצאו כוחות הקואליציה למבצע הצבאי הגדול ביותר מאז פרצה מלחמת אפגניסטן תשע שנים קודם לכן – "מבצע מושתראק" ("ביחד" בשפת הדארי, כשהכוונה היא לשיתוף הפעולה בין צבאות המערב והצבא האפגני). כוח רב-לאומי של 15 אלף חיילים כיתר וטיהר את העיר מרג'ה – מעוז טרור וסחר באופיום – במטרה לסלק ממנה כאלף אנשי טליבאן. העיתונאי הבריטי בן אנדרסון התלווה לפלוגת מארינס שהשתתפה במבצע, והתוצאה היא תיעוד מרתק ויוצא דופן מקו האש.
אנדרסון מדלג עם הנחתים האמריקאיים בשעה שהם מתקדמים ממחסה למחסה, משיבים אש, מנטרלים מטעני חבלה ומפנים אזרחים מאזורי הלחימה. "זה כמו לשחות באוקיינוס", אומר אחד החיילים על ההליכה בזירות המטענים, "לא היית עושה את זה אם היית יודע כמה כרישים יש שם". לאחר שהכוח מצליח לחסל צלף טליבאן, מומחה צבאי שבוחן את הגופה מעריך שצבא ארה"ב היה זה שאימן אותו בתקופת המוג'אהדין, ומפקד הפלוגה מוסיף שרובה הצלפים – שבו פגע בשלושה חיילי מארינס – הגיע ככל הנראה מהאמריקאים.
"אין אויב גרוע יותר מהמארינס", מתהלל כמפתח המ"פ קפטן ספארקס ברגעים שלפני המבצע, "אני חלק ממכונה שתמיד מנצחת". במובן מסוים, הוא צדק; המערכה במרג'ה הסתיימה בהצלחה ובמהירות, וחמישה ימים לאחר תחילת המבצע כבר הונף דגל אפגניסטן בשוק העירוני. אבל הניצחון הצבאי היה רק ההתחלה; כעת היה על הכוחות האמריקאיים, על פי דוקטרינת אובמה, להחזיק את השטח, לארגן את הממשל המקומי ולבסוף להעביר את השליטה לכוחות האפגניים. מרג'ה סומנה כמקרה מבחן.
אבל מרג'ה מייצגת את אותו קוצר ראייה מערבי שמוזכר באריכות ב"האגם המר". את מה שאומר שם קרטיס, אומרים כאן האפגנים עצמם. אחד מהם מספר ש"כשהטליבאן שלט לא היו מעשי שוד, הם ערכו משפטים הוגנים ומהירים במטרה לפתור עימותים. אם עזבת אותם במנוחה, הם עזבו אותך במנוחה". חייל אמריקאי מספר את שהסביר לו מקומי: "לא אכפת לי מארינס, לא אכפת לי טליבאן, אני רק רוצה לחיות את חיי". גם כשהאמריקאים מצליחים לייצב את מרג'ה ולגרום לפתיחה מחודשת של חנויות השוק, מבהיר להם אחד התושבים ש"מצב הביטחון בשוק טוב, אבל ברגע שתעזבו – אין ביטחון". כפי שהתברר השבוע בקאבול – זה בדיוק מה שקרה.
לגדול בחברה שבה אין מילה ל"הומו": לברוח
(פסטיבל הקולנוע ירושלים)
הצופה ב"לברוח" - ודאי הצופה הישראלי - יתקשה לחמוק מהדמיון בינו לבין "ואלס עם באשיר". כמו ארי פולמן ב-2008, גם יונאס פוהר רסמוסן הדני (זוכה התחרות הבינלאומית בדוקאביב ב-2013 עבור "לחפש את ביל") בחר באנימציה כאמצעי אפקטיבי לדלות זיכרונות טראומטיים ולהפוך אותם לסיפור קולנועי. הזיכרונות ב"לברוח" שייכים לאמין נאוואבי, שמו הבדוי של גבר שנמלט בילדותו מאפגניסטן עם עליית הטליבאן. אמין, שלדבריו מעולם לא סיפר את סיפורו עד כה, מגולל מסע מילוט שמורכב כמעט כולו מרגעים מדכדכים: מעצר פתאומי ונטול הסברים של אבי המשפחה, חיים במסתור במוסקבה, ניסיון בריחה כושל לשבדיה. על כל אלו מרחף קושי נוסף, והוא הנטייה המינית של אמין (הוא נמשך בילדותו לז'אן קלוד ואן דאם, ולא מהסיבות שבני גילו עושים זאת), ילד שגדל בחברה שמרנית בה אין אפילו מילה ל"הומו".
מה שמתעתע ב"לברוח" (זוכה פרס חבר השופטים בתחרות הבינלאומית בסאנדנס וזוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל אנסי, שיוקרן השבוע ושבוע הבא בפסטיבל הקולנוע ירושלים) הוא שלכאורה מדובר בסיפור עם הפי אנד: אמין מצא בשבדיה מקלט, קריירה אקדמית וזוגיות. סיפור האהבה בינו לבין בן זוגו קספר, שמלווה בעדינות את סיפור הפליטות, הוא לכאורה קו העלילה המאושר של הסרט, זה שמספק לצופים רגעים של נחמה. אלא שהפליטוּת היא הסאבטקסט של האהבה. מבלי לבטא זאת במילים (למעט במשפט קצר ובודד), הניתוק של אמין ממולדתו ותלאות הפליטות הופכים אותו לגבר "לא בנוי למחויבות" במובן העמוק של הביטוי, כזה שנזהר אפילו מהבטחה למערכת יחסים יציבה ומקורקעת. גם אם איבד את מעמד הפליט, הוא נותר מבקש מקלט. כשקספר מבקש לעבור עם אמין לבית חדש, אמין מעדיף בתחילה הצעה לפוסט דוקטורט בארה"ב. הבית אמור לסמל את סוף המסע, היפוכו הכפרי ומעורר הקנאה של הבית שאבד באפגניסטן - אך אמין דוחה אותו. הפליטות היא בנפשו.