"בית לחם", סרט הביכורים של הבמאי הישראלי יובל אדלר, לא רק הפך את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסרט פעולה סוחף, אלא גם זיכה את הבמאי בשישה פרסי אופיר - כולל הפרס לסרט הטוב ביותר. הצלחה זו סללה את דרכו של הבמאי לקריירה בינלאומית שהתחילה עם הסרט "המורה לאנגלית" בכיכובם של דיאן קרוגר ומרטין פרימן והמשיכה ב"סודות שמורים", בכיכובם של ג'ואל קינמן ונומי ראפאס. היום (חמישי), מגיע לאקרנים השלישי של אדלר באמריקה – "נוסע מהגיהנום" ("Sympathy for the Devil"), שבו הוא חוזר לשתף פעולה עם קינמן לצד עבודה עם כוכב ענק - ניקולס קייג'.
אדלר מודה שאת סרטו הקודם, "סודות שמורים", כלל לא רצה לעשות בתחילה. "באו אליי עם תסריט מאוד חלש והשחקנית נומי ראפאס מאוד רצתה שאני אעשה אותו. אמרתי שצריך לשכתב את כל התסריט. כתבתי דראפט ומכרו אותו מהר", מספר אדלר בשיחה עם mako. "בעיקר עשיתי אותו כי רציתי לעבוד עם השחקנים האלו. זה לא החומר שאני הכי מתחבר אליו, אבל המנהל שלי אמר שזה יעזור והוא צדק כי הנה הסרט הזה, שאני כן מאוד אוהב, קרה בגלל הסרט ההוא".
הרצון של אדלר לביים את "נוסע מהגיהנום" החל לפני עשור, לאחר ההצלחה של "בית לחם". "היה לי רגע כזה בהוליווד. במשך שנה שלחו לי תסריטים והם היו בדרך כלל מזעזעים. אתה קורא אותם ולא מאמין. נמאס לי באיזשהו שלב. אבל אז קראתי את התסריט של 'נוסע מהגיהנום' ב-2014 והתלהבתי", הוא מספר.
עלילת הסרט עוסקת בנהג (ג'ואל קינמן, "יחידת המתאבדים") שממהר לבית החולים ללידה של אשתו. כשהוא מגיע לחניון נוסע מסתורי (ניקולס קייג') נכנס לרכבו ובאיומי אקדח מכריח אותו לנסוע. במהלך הנסיעה הנוסע הבלתי צפוי והאלים יביא הרס וחורבן לכל מקום אליו יגיעו ותתברר הסיבה שבה בחר דווקא בנהג התמים לכאורה, שרק רוצה להגיע חזרה לאשתו בשלום.
לאחר שקרא את התסריט, אדלר עשה פיץ' למפיקים כדי להסביר מדוע הוא צריך לעשות את הסרט, אך הם בחרו בבמאי אחר. "בהוליווד תמיד בוחרים מישהו שעשה משהו דומה בעבר ו'בית לחם' לא היה דומה", הוא מסביר. לאורך השנים הוא בדק שוב ושוב מה קורה עם התסריט, עד שב-2021 האולפנים אמרו לי שהם איבדו את האופציה, שחזרה לתסריטאי לוק פרדייס. אדלר החליט לראשונה בקריירה להמר על כספו שלו ולרכוש את הזכויות לתסריט לשנה אחת בלבד, במהלכה עליו לסיים את הצילומים.
"5-6 שבועות לפני הצילומים בכלל לא ידעתי שיש לי סרט", הוא מסביר. "הייתי צריך לצלם ב-20 יום וכל דבר שביקשתי לא היה. התקציב שלו אחרי השחקנים וההפקה הוא בערך כמו של 'בית לחם'. אבל איכשהו היה מין קסם בסרט הזה שכל דבר שקרה לרעה - מזג אוויר ותקציבים - איכשהו הסתדר".
איך הצלחת לגייס שמות גדולים כל כך?
"אחרי שקניתי את האופציה שידכו אותי למפיק אריק לייבוביץ. הוא אמר שלג'ואל, שעבד איתי על הסרט הקודם, יש סרט באוגוסט שנפל. תוך יומיים הוא אמר שהוא מעוניין בתפקיד. אותו סוכן הוא גם סוכן של ניקולס קייג' והוא אמר שגם הוא פנוי. באפריל אני עוד מובטל, גבר לבן בגיל העמידה וכועס אחרי שנתיים של קורונה ובא לי להתפוצץ על העולם ובחודש מאי הסרט הזה פתאום מתחיל לזוז".
על העובדה עם ניקולס קייג' אמר אדלר: "בהתחלה היו קשיים. רצינו לצלם בג'ורג'יה או ניו אורלינס בגלל פטור ממס ששווה מיליון דולר. קייג', שאשתו הייתה לפני לידה, אמר שהוא חייב לצלם קרוב לבית בווגאס. המפיקים פחדו להפסיד כסף, אבל הסוכן שלו אמר 'אם ניק רוצה לעשות את הסרט בווגאס, תעשו אותו שם'".
זה כמעט מפתיע שקייג' הגיע בשלב מאוחר כי זה מרגיש כאילו שום שחקן אחר לא יכול לגלם את הנוסע.
"לגמרי. הוא אהב את התסריט כי הוא הבין שאפשר להתפרע בו. הוא השחקן הכי פנאטי שעבדתי איתו בחיים. יש לך הרגשה שכל מה שעושה זה יושב בבית עם התסריט. אני מקבל ממנו 20 הודעות בשעה, הוא מביא לי שורות שהוא מציע, קטעים מסרטים ומלא רעיונות שהרבה מהם לא טובים. הדבר שאני צריך לעשות זה לנווט את זה, הוא צריך לסמוך עליי שאציל אותו מעצמו כי הוא כמו הר געש. בחזרות היו לנו קצת התנגשויות כשאתה אומר לו לא, אבל כל המתח הזה התפוגג בזמן הצילומים בזכות ההומור השחור שבסרט. הוא היה עושה את הקטע שלו על הסט ואני הייתי מתפוצץ מצחוק".
מה הפרויקט הבא שלך? יש רצון לחזור לעבוד בישראל?
"אני מת לעבוד בארץ ועובד עכשיו עם המפיק איתן מנצורי, שבדיוק נעצר בהפגנות ובילה לילה במאסר, על סדרה ישראלית בינלאומית די פראית שאני לא יכול להרחיב עליה. יש גם שני תסריטים אמריקנים מאוד ביזארים שאני עובד עליהם – אחד מותחן פרנואידי שהוא גם קומדיה שחורה והשני הוא אדפטציה קולנועית לספר איוב".
הסרט מופץ במקביל מהיום בארץ ובעולם. אתה מקווה שהצלחה שלו תתניע את הפרויקטים האלה?
"כן, אולי היא תעזור לסרטים הבאים. כדי שאני אוכל לעשות את הסרטים המופרעים שלי צריך או הצלחה מסחרית או שיהיו לי קשרים עם שחקנים. לא לוקחים כאן היום צ'אנסים. בארה"ב לא נותנים כסף לשום דבר שהוא לא מסחרי, מאוד קשה מבחינה אומנותית. האולפנים עושים רק סרטי המשך או רימייק ומצד שני הפסטיבלים הפסיקו לעשות סרטים פוגעניים ובועטים ועוסקים בחנפנות כדי להתקבל לפסטיבל צריך להתחנף ואתה יודע בדיוק למה אני מתכוון. אתה מתחנף ומתוגמל על זה, זה דבר בלתי נתפס. אומנות הפכה מאקט פוגעני לאקט חנפני, זה שינוי מדהים, זה קרה בחמש השנים האחרונות וזה הופך את אמריקה למקום שמאוד קשה לעבוד בו מבחינה יצירתית".
אלעד שלו הוא עורך אתר Seret, מרצה ועורך ב-mako. לכתבות וסקירות נוספות