לאורך השנים בנה ששון גבאי קריירת משחק ענפה, עם תפקידים עטורי שבחים וזוכי פרסים. למרות זאת, הוא לא נח על זרי הדפנה - וממשיך להסתכל קדימה, לעבר התפקיד הבא. "אני כל כך אוהב את המקצוע", הוא מספר בריאיון ל-mako, "אני כל הזמן מחפש דברים חדשים ואחרים, סקרן לראות מה עוד יבוא. אני אסיר תודה שיש לי מקצוע שאני אוהב ושאני נאמן לו כל החיים וגם הוא לי. לא תמיד זה יוצא, אבל אליי המקצוע היה טוב - ואני מרגיש שיש לי עוד הרבה דרך לעשות, אתגרים שאני רוצה לעמוד בהם".
ואכן, גבאי ממשיך להיות שחקן עסוק. היום (חמישי) מגיע לאקרנים "בתי אהובתי", סרטו החדש של איתן גרין שבו הוא מככב. בסרט מגלם גבאי את שמעון, אלמן בן 70, שמגיע לבקר את חברו הוותיק ניסים (אלברט אילוז) בפריז. הוא מתארח אצל בתו אלמה (סיון לוי), שגרה עם בעלה (עידו ברטל) וילדם המשותף, ומגלה תוך זמן קצר שנישואיה מתפרקים.
"בכל תפקיד שאני עושה אני מתחבר למשהו שהסיפור נותן. על המסך אני מביא את כל הדמיון, הזיכרונות והחוויות האישיות שלי, אבל במציאות אני אבא אחר וסבא אחר", אומר גבאי. "בהקרנה הראשונה ישבה לידי מישהי ואמרה לי 'הלוואי עליי אבא כזה'. זה הצחיק אותי. אני אוהב נורא את הנכדים שלי, ויש לי חמישה, שיהיו בריאים, אבל אני לא כזה סבא שמביא מהגן. כמובן שיש רגש כלפי מישהו שאתה אוהב, אבל גם יש חוסרים בקשרים עם הילדים, וכל זה נכנס לתוך המאגר של החומרים שאני משתמש בהם".
מה לגבי הטיימינג? אנחנו עדיין בעיצומה של מלחמה, והסרט מציג מציאות חיים אחרת.
"בחודשים האחרונים היו כל מיני תגובות. בהתחלה אנשים צרכו רק תכנים שקשורים למלחמה, ואז רק קומדיות. אני לא מסכים עם זה ולא מאמין בזה. גם בימי שלום, כשהכל רגוע, אומרים 'עכשיו זה לא הזמן לדרמה', אני שומע את זה מאז שנכנסתי למקצוע. אבל מי ששוחר תרבות ואומנות רוצה לחוות את קשת החיים המלאה, ולא רק אירוניה או גרוטסקיות. בתיאטרון ובקולנוע הבינו שצריך לחזור לספר את הסיפור שלנו, שרוצים לפעמים קצת לברוח מהמועקה של החדשות".
מ"פולישוק" ועד "ביקור התזמורת": התפקידים הגדולים של ששון גבאי
איך הייתה עבורך הצפייה המחודשת בסרט?
"צילמנו אותו בספטמבר 2022 ועכשיו זה נראה מעולם אחר. זה סרט רגיש, אנושי וקטן, ומי שצופה צריך לבוא, לנשום וללכת עם הסיפור. יש בו דרמה אנושית, על חיים קיימים שכרגע אף אחד לא מאיר עליהם. החיים הלא-פשוטים של בני האדם, המאבקים האנושיים היומיומיים, הדרמות הקטנות והגדולות של החיים, שלא קשורות למלחמה, לחטופים, לחיילים, לכאוס, לתסכול ולמה שקורה עכשיו בארץ. כשצפינו בסרט לפני כמה ימים פתאום חשבתי על זה שיש חיים אחרי, לפני ובזמן 7 באוקטובר. זה הופך להיות משהו שצריך להזכיר ולדבר עליו, בזמן שפעם זה היה היומיום שלנו".
אפשר לומר שגם מוות, שאינו מוות שקשור במלחמה הארורה, מקבל בימים אלה פחות תשומת לב. בסוף השבוע האחרון הלך לעולמו השחקן והבמאי אהרון אלמוג, ממקימי תיאטרון החאן בירושלים וחברו הקרוב של גבאי – והוא מבקש להקדיש רגע לזכרו. "חבר טוב וותיק, אהרון אלמוג, נפטר בסוף השבוע שעבר. הכרנו בתקופה שבה עבדתי בתיאטרון החאן בשנות השמונים. הוא היה במאי שלי, שיחקתי איתו בהצגות, והוא היה חבר קרוב שלי ושל המשפחה. שחקן כנה ואותנטי, מיוחד ומרגש ואדם אהוב. נזכור אותו באהבה".
"כל מי שחי בארץ הוא פוסט טראומטי. למזלנו אנחנו בריאים וחיים, ואנחנו מבינים כמה זה לא מובן מאליו. אני לא מאבד את התקווה כי אני אדם כזה, אבל המשבר הוא גדול"
את בוקר ה-7 באוקטובר פתח גבאי בשיחה עם חברתו והקולגה, ריטה שוקרון, שהייתה בעוטף - וקשה היה לו לתפוש את גודל האסון שהולך ומתהווה. "באותו בוקר לא הבנו מה קרה, היינו בשוק", הוא אומר. "דפנה, אשתי, אמרה שכדאי להתקשר לריטה כי הבת שלה גרה בכפר עזה. צלצלתי, וגיליתי שהיא בממ"ד יחד עם הבת שלה. היא לחשה בטלפון, דיברה בשקט, ולא ממש הצלחתי להבין כמה המצב חמור. היא ניסתה להבין דרכי מה קורה כי לא היה לה איך לתקשר, ואני כבר שמעתי על המתקפה. מצד אחד רציתי להזהיר אותה ומצד שני לא רציתי להדאיג אותה. אמרתי לה שמשתלטים על זה אבל שהם רוצים להיות בטוחים, עשיתי כמה שיחות ואז טקסטים. היא כל הזמן שאלה אותי מה קורה, ואני שאלתי אותה מה היא שומעת. רציתי לדעת אם היא שומעת מחבלים, חיילים, הדים של קרב. ב-2 בלילה חילצו אותם. ניסיתי ליצור איתה קשר כמה פעמים אחרי, והיא לא ממש ענתה. לקח לה זמן לחזור, ורק מאוחר יותר היא הבינה את גודל הנס שהיה לה".
סיפורים רבים אחרים, כידוע, לא זכו לסוף טוב. "באותו יום נהרג גם עמרי בלקין, חבר ילדות של הבן שלי, אדם", מספר גבאי. "הוא היה בא אלינו המון כילד, וגדל להיות בחור וגבר מקסים. אדם לקח את זה קשה, וכמובן שהיינו בלוויה שלו. בכל אחד זה נוגע. כולנו מכירים אחד את השני. אורי רביץ, חבר טוב וקולגה, אמא שלו הייתה חטופה. לכל אחד יש את הסאגה שלו".
ומה אצלך?
"כולנו עברנו סוג של טראומה. בהתחלה הייתי מחובר רק לטלוויזיה, שהייתה המקור היחיד לתקשורת עם הסביבה. לא עבדתי ולא היו הצגות או צילומים. זה היה מין בין לבין כזה, רק להישאר בדיכאון הזה, בעצבות הזו. עקבתי אחרי מה שקורה, הלכתי להזדהות עם החטופים ועם בני המשפחות שלהם, הגעתי די הרבה עם אשתי. כל מי שחי בארץ הוא פוסט טראומטי באיזו דרך. למזלנו אנחנו בריאים וחיים ואנחנו מבינים כמה זה לא מובן מאליו, אבל זה בליל של דברים ומחשבות, בלי סוף. אני לא מאבד את התקווה כי אני אדם כזה, אבל המשבר הוא גדול".
"הבנתי שהחברה של ששון גבאי היא בסדר, אפשר לבלות איתו"
בימים אלה גבאי נמצא באנטוורפן, לשם צילומי הסדרה "קוגל" – הפריקוול של "שטיסל" מבית yes בכיכובו. את הסדרה יצר יהונתן אינדורסקי, שאחראי גם על "שטיסל", והיא תעקוב אחר נוחם - דמותו של גבאי - ואחר בתו ליבי (הדס ירון). "אני בקלחת של יידיש, עברית, אנגלית ופלמית", מספר גבאי על השהות בבלגיה. "אתמול הוזמנו לצ'ולנט אצל משפחה חרדית מקסימה. אכלנו קוגל וצ'ולנט, והיה מישהו עם שטריימל גדול, איש חכם ומבריק, משפחה חמה. הם אירחו אותנו כל כך יפה, אפשר היה לדבר איתם על הכל. החרדים פה שונים קצת מהחרדים של ישראל. אנחנו תופשים חרדים כאנשים שיכולים להיות מנותקים מהחברה או מהחילוניות, אבל פה אלו אנשים מאוד פתוחים, דוברי חמש שפות. זה אחרת".
אכן יש שתופשים את החרדים בארץ כמנותקים, אבל אחד הגורמים הבולטים שחיברו את החילוניות הישראלית למגזר החרדי היא אותה "שטיסל" – שהייתה ללהיט של ממש. "מה שיפה ב'שטיסל' ובכתיבה של יהונתן זה שהוא מתייחס לכולם - לחילונים, לחרדים, לדתיים ולאנשים מהארץ ומחו"ל. הוא חושף את החרדים כבני אדם, ואותו הדבר קורה ב'קוגל'", אומר גבאי. "נורא מפתיע אולי לגלות שהחרדים הם אנשים כמוך, במיוחד עבור זרים. בארץ עוד יש לנו מישור משותף שאנחנו מתחברים דרכו, אבל בחו"ל לפעמים רואים את החרדים כחייזרים, ופתאום לא - החייזר הזה הוא בעצם כמוני".
צילומי "קוגל" מתקיימים, כאמור, בבלגיה – וזו ממש לא הפעם הראשונה שבה גבאי עובד מעבר לים. את השנים האחרונות הוא העביר, במידה רבה, "על הקו": בשנת 2018 הוא עבר לניו יורק לטובת השתתפות בהפקת ברודווי למחזמר "ביקור התזמורת", וגם הסרט "בתי אהובתי" צולם מעבר לים - במשך כחודש בגיאורגיה, ושבוע נוסף בפריז. "הייתה לי שרשרת של עבודה מחוץ לישראל", הוא אומר. "נסעתי ל'ביקור התזמורת' בברודווי, ואז היינו במשך שנה בטור בארה"ב. הפסקה של שנה בעקבות הקורונה, ועוד שנה של טור. הייתי על הקו, והאמת שהתרגלתי לזה מהר. למדתי ליהנות מהחברה של עצמי. בהתחלה זה היה לי קשה, הייתי צריך לדעת תמיד שיש אנשים, אבל אז הבנתי שהחברה של ששון גבאי היא בסדר, אפשר לבלות איתו. אולי זה עניין של גיל, אולי של ניסיון ואולי של רוגע - אבל אני יכול להסתדר איתי יותר טוב מאשר פעם".
ואיך מסתדרים איתך בימים אלו, בתור שחקן ישראלי?
"הגל של האנטישמיות והאנטי-ישראליות קיים, והוא מצער מאוד. מעציב לחשוב שאנשים חוזרים לזה, ואני רוצה להאמין שזה משהו שיחלוף ושלא יישאר ממנו הרבה. אבל אני, ברמה האישית, כל הזמן בחברת אמנים ושחקנים - אנשים שבמהות שלהם לא עושים הכללות על עמים או על בני אדם, כי כולנו מורכבים מאותו דבר. ב'אוסלו' עבדתי עם שחקנים ממוצא ערבי וב'ביקור התזמורת' עם אמריקאים פלסטינים, אבל מצד שני, לא היינו במצב שבו אנחנו היום. עכשיו בצילומים של 'קוגל' אנחנו בשכונה חרדית, השכונה הצמודה היא מוסלמית, ואני לא מרגיש שיש בעיה. הם הולכים באופן מופגן עם הבגדים שלהם, ואין עניין".
במקביל לקריירה הבינלאומית של גבאי, גם בנו, אדם גבאי, הספיק לפתח בשנים האחרונות קריירת משחק מרשימה. עם תפקידים בסדרה "הנערים" של HBO וב"ביקור התזמורת" בברודווי, וכן שיתוף פעולה ענף עם נונו - גבאי הבן ללא ספק נמצא על הגל. "אני מעריץ אותו", אומר אביו. "יש לי חמישה ילדים, שיהיו בריאים. רדי הוא מדריך טאי צ'י, נועם מעצבת גרפית, תמר עובדת בצלב האדום, אורי מבשל - ואדם הוא היחיד שמשחק".
לדברי גבאי, כישרון המשחק של אדם בלט עוד מילדות. "כשהוא היה בן 3 או 4 עשיתי איתו מערכון לגן, משהו על חנוכה, וכבר אז הבנתי שהילד הזה הולך להיות שחקן", הוא מספר. "הייתה לו הגשה של שחקן, עם פואנטות, אמת וטבעיות. אני באמת מעריץ אותו. הוא נהדר. הוא שחקן מוכשר ואדם עם לב ונשמה גדולה, ואני מאמין שתהיה לו דרך נהדרת. אני גאה בו שהוא גם משחק, גם כותב וגם מביים. הוא אוהב מוזיקה, ויש לו אהבה אמיתית לבני אדם. ב'ביקור התזמורת' עבדנו יחד, אבל לא נפגשנו ממש על הבמה או על מסך. אני נורא משתוקק שזה יקרה בקליבר רציני, כמו שמגיע לנו".