קריוקי
ישראל, 103 דקות
אם ישראל 2022 הייתה בניין, היא כנראה הייתה הבניין שבו מתרחש סרט הביכורים של משה רוזנטל. בניין מטופח ושמור בשכונה חדשה בחולון, אוכלוסייה מגוונת יחסית - ודייר עשיר אחד שגר בפנטהאוז ומשגע את השכנים עם מסיבות הקריוקי שלו. עבור מאיר וטובה, זוג בגיל העמידה שחי חיים אפורים למדי (חוץ מחופשה שנתית ברודוס), השכן החדש הוא כמו זריקת צבע. ההיכרות עם איציק (ליאור אשכנזי) חושפת אותם ליוקרה שהם חולמים עליה ולשיחות על פנטזיות שהם השאירו מאחור, ובעיקר נותנת להם תרחיש "דלתות מסתובבות" שבו 46 שנות הנישואים שלהם הן לא חזות הכל.
בניגוד למאיר (ששון גבאי) השקט והכבוי, "קריוקי" יודע איך לספר סיפור. סיפור על התקרבות והתרחקות בין שכנים ובני זוג, על אשליות ואכזבות שנמשכות עד שלוש סצינות סיום מרהיבות ובלתי נמנעות. ריטה שוקרון, שמגלמת כאן את טובה, סוף סוף מקבלת תפקיד שנותן לה להתפרע מעבר לטייפקאסט של האמא מהפריפריה וזורחת בכל רגע ורגע. אפשר להבין למה המצלמה לא מורידה ממנה את העיניים. עם מינון קומי גבוה ולא מוגזם, בימוי מלא סטייל של כישרון צעיר ששווה לשים לב אליו, מעשייה אולטרה-ישראלית שבכל זאת מחזיקה באפּיל בינלאומי - ובעיקר עם הופעות משחק משובחות של שחקנים משובחים גם ככה - "קריוקי" הוא קנדידט אפשרי לגמרי לתואר סרט השנה. לא רק בישראל, בכלל. (רועי אבן)
ברוקר
דרום קוריאה, 129 דקות
"ברוקר" מגיע אלינו אחרי שזיכה את השחקן הראשי שלו, סונג קאנג הו ("פרזיטים", "זכרונות מרצח"), בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן. ובצדק, כי הוא עושה כאן עבודה אדירה. אבל הוא לא הסיבה היחידה לראות את הסרט – למעשה, מדובר באחד הסרטים הכי טובים שמוקרנים כעת בפסטיבל. זהו סיפורם של שלושה אנשים שאין דרך אחרת לתאר אותם אלא כחלאת המין האנושי: שני סוחרי תינוקות מבוסאן, קוריאה, שמחפשים קונה לתינוק שהגיע לעסק המפוקפק שלהם מידיה של אם מסתורית ומוכת גורל שנטשה אותו שם, במחשבה שיימסר לאימוץ חוקי ולגיטימי. משהבינה שטעתה, האם ושני הסוחרים יוצאים במסע למכור את התינוק המתוק למרבה במחיר, כשאחריהם דולקות שתי בלשיות שמנסות לעצור את העבריינים ולמסור אותם לרשויות החוק, שיעשו איתם דין צדק.
ההישג הכביר של הבמאי הירוקאזו קורה-אדה (מגדול במאי יפן בסרטו הקוריאני הראשון) – הוא הדרך שבה הוא מציג את האנשים הנוראים ביותר בעולם, מתעקש שנאהב אותם, וזה עובד לו. "ברוקר" היא דרמה משפחתית אלטרנטיבית על אנשים שמצליחים למצוא מחילה ולהגיע לאיזושהי גאולה, גם אם לא בהכרח מגיע להם. קורה-אדה הוא במאי שהמיומנות הקולנועית שלו לא צועקת את עצמה, אלא באה לידי ביטוי באיפוק יעיל – אפילו באמצעות תזמון נכון של המצלמה, השחקנית והווישר של האוטו שהיא יושבת בו. בכתיבה דרמטית, מינימליסטית ויעילה הוא מצליח להרוויח את הזכות ללחוץ חזק מספיק על בלוטות הרגש של הצופה (לפחות הצופה הספציפי הזה) ולהפוך את הצפייה בסרט הזה לאחת החוויות הקולנוע התובעניות והמתגמלות רגשית של הזמן האחרון. (זוהר אורבך)
רימיני (Rimini)
גרמניה, אוסטריה, צרפת, 114 דקות
לאולריך זיידל יש קטע עם מרתפים. לפני קצת פחות מעשור, באותו פסטיבל ירושלים, הוא הביא למסך את "במרתפים" - סרט דוקו מחרפן על הסטיות הכי הזויות שאנשים מסתירים בתחתית הבתים שלהם. "רימיני", סרט החזרה שלו לקולנוע העלילתי שמתרחש בעיירה האיטלקית באותו השם (רק בעונה הכי פחות אטרקטיבית שיש), עוסק במרתפים מסוג אחר: לא אלה של הבית, אלא אלה של הנפש. בעיקר בזה של הגיבור, עלוב חיים שנמצא במרתף מנטלי כל כך נמוך שאף אור יום לא חודר אליו.
ריצ'י בראבו - שם מדהים - היה פעם זמר פופ מצליח. היום הוא בקושי מוכר 20 כרטיסים להופעות, שאותן מאכלסים מעריצים (בעיקר מעריצות) שזוכרים לו חסד נעורים. השלמת ההכנסה שלו היא עבודת מין (לפעמים עם אותן מעריצות), ואיום חדש על חשבון הבנק מגיע בדמות הבת ששכח שהייתה לו. כסרט על כוכב נשכח, "רימיני" לוקח קצת מכל החשודים המיידיים: ההופעות מרגישות כמו החלק האחרון של "אלביס", הדיכאון על התהילה שחלפה מרגיש כמו "הילד היפה ביותר בעולם" שהוקרן בירושלים בשנה שעברה, והניתוק מהמציאות משתווה רק לזה של כוכבות "גריי גארדנס". רק שבניגוד לנהוג בז'אנר, זיידל לא מנסה לייפות את המציאות. "רימיני" הוא סרט אכזרי ומדכא עם סצינות סקס שמתעקשות שתסיטו מהן את המבט. לא תמצאו בו יותר מדי רגעים משעשעים, אבל אולי תמצאו בו נקודות להזדהות. (רועי אבן)
3,000 שנים של כמיהה
ארה"ב, אוסטרליה, 108 דקות
ג'ורג' מילר הוא במאי גדול. הוא התמחה בסרטי ילדים ואנימציה ("בייב 2", "תזיזו ת'רגליים"), מלודרמות משפחתיות ("השמן של לורנצו"), ועבודת חייו - ארבעת סרטי "מקס הזועם", כשהרביעי, "כביש הזעם", נחשב בשבע השנים שעברו מאז צאתו לאחד מסרטי האקשן הגדולים ביותר אי פעם. לכן "3,000 שנים של כמיהה" היה לאחד הסרטים שהכי ציפיתי להם השנה. למרבה המזל, כבר משורת הפתיחה ידעתי שאין שום סיבה שאתאכזב.
זהו סיפורה של אלת'יאה (טילדה סווינטון הגדולה), אקדמאית שחוקרת את ההיסטוריה של הסיפורים, ומוצאת את עצמה בלב הסיפור השני-הכי-עתיק בספר: היא מוצאת בקבוק, מנקה אותו, ומתוכו יוצא ג'יני (אידריס אלבה הגדול, תרתי משמע). הג'יני מבקש ממנה שתביע שלוש משאלות, אותן יעניק לה במלואן (בכפוף לתקנון, טל"ח). היא מסרבת להביע כל משאלה, ועד שתחליט מה היא רוצה ממנו, הג'יני מספר לה שלושה סיפורים גדולים מהחיים על כל מה שעשה ב-3,000 השנים שעברו עד שפגש אותה. כתוצאה מכך, היא מוצאת את עצמה בלב הסיפור הכי עתיק בספר - סיפור אהבה. וכל זה נארז לתוך אחת מרכבות ההרים הקולנועיות הכי מרגשות שעליתי עליהן השנה. "3,000 שנים" לא מפחד - ואפילו מקפיד - להגזים כמה שאפשר, לרוץ לקצה ההיגיון, לעשות ממנו סלטה ולשיר לנו שירים שכבר שמענו (סיפורי אהבה בלתי אפשריים, תככים פוליטיים בניחוח אוריינטלי, עלמות שרוצות להשכיל בעולם שלא מרשה להן את זה), אבל ביד האמן של מילר, במאי שנמצא בעסק הזה כבר חמישים שנה, לא הולכים לאיבוד אף לא לרגע. זה סרט שחוגג את מהותו של הסיפור באשר הוא סיפור - כמה שיותר בדיוני, כמה שפחות מציאותי, ככה יותר טוב. כל מי שרוצה לראות עוד הסבר לסיבה שבגללה אנחנו רוצים לברוח מהריאליזם הקודר שהעולם האמיתי מתעקש להציע לנו חייב לעצמו את הסרט הזה. (זוהר אורבך)
אמילי הפושעת
ארה"ב, 96 דקות
אישה שעובדת בעבודה לא מספיק מתגמלת מבינה שהחובות שצברה בגלל הלוואת הסטודנטים שלה כאן כדי להישאר. מפגש מקרי חושף בפניה אפשרות לכסף קל, מהיר, ולא בדיוק חוקי. משהו בין תרמית פירמידה לשודים מפורשים. היא הולכת על זה, ומתחילה לפתח קשר קרוב עם המפעיל האקזוטי שלה. עם הזמן היא מתאהבת, גם בכסף וגם קצת במפעיל, אבל בעיקר בעולם הפשעים הקלים. זה תיאור ממצה למדי של הסדרה "ילדות טובות" ("Good Girls"), ששודרה עד הקיץ שעבר וזכתה להצלחה נאה בנטפליקס, וזה פחות או יותר גם התיאור של "אמילי הפושעת", הסרט הארוך הראשון של ג'ון פאטון פורד.
מעבר לדמיון - הגדול מדי - בין הסדרה ההיא לסרט הזה, הנטפליקסיות שהיטיבה עם "ילדות רעות" היא זו שהופכת גם את "אמילי הפושעת" ללהיט פוטנציאלי. מתח טוב, קצת סקס, שחקנית אמריקאית מוכרת (אוברי פלאזה) ומעט מאוד כובד ראש - למרות שהיא עוסקת בנושא הלוואות הסטודנטים שהורסות את חייהם של מיליוני אמריקאים. "אמילי הפושעת" הוא סרט מהסוג שפונה לקהל רחב בהרבה מזה של פסטיבל ירושלים, כשבמקום שקופיות של חברות הפקה קיקיוניות באירופה יש כאן את הלוגו המוכר של אולפני יוניברסל, וכל ניסיון להעניק לו ערך מוסף כלשהו ("דרמת פשע סוחפת המתרחשת על רקע אחת המצוקות החברתיות הגדולות בארה"ב", נכתב בתוכנייה) בעיקר חוטא לאמת. בסוף, מדובר בסרט כיפי שלא באמת צריך את המסך של הסינמטק או כל אכסנייה שאיננה נטפליקס. ואף אחד לא צריך להתבייש בזה. (רועי אבן)
משולש העצבות
שוודיה, גרמניה, צרפת, 142 דקות
"משולש העצבות" לא רק היה סרט הפתיחה של הפסטיבל, מעמד מכובד כשלעצמו; הוא זוכה פרס דקל הזהב של פסטיבל קאן, כנראה הפרס הנחשק ביותר בסצנת הפסטיבלים הבינלאומית. עקרונית זה שם את הסרט בטריטוריית ה"לא לכל אחד" - סרטי פסטיבלים, במיוחד ככל שהם יותר מוערכים, יכולים להיות גם יותר נישתיים. זה באיזשהו מקום המצב עם המשולש הנחמד שביים רובן אוסטלנד (שכבר זכה בפסטיבל קאן לפני 4 שנים עם "הריבוע", ללמדנו שמדובר באיש שאוהב גיאומטריה), אבל מדובר, למעשה, בסרט מאוד מצחיק.
בהתחלה, "משולש העצבות" הוא קומדיה שעיקר ההצחקות שלה עובד על ז'אנר ה"הו הו הו, הבנתי את הבדיחה" - הומור אנושי דק ומעודן. זאת המערכה הראשונה, הקצרה והמיותרת ביותר בסרט, שמתארת את סיפור אהבתם האינטרסנטי של שני דוגמנים. אחריו מתחיל החלק השני, שמתרחש ביאכטה מפוארת ובה נמצאים העשירים הבלתי נסבלים ביותר באירופה, בני המזל שמשרתים אותם ויזכו מהם (אולי) בטיפ נדיב, והצוות הזוטר יותר, זה שלא יקבל טיפ, קרדיט או כבוד כלשהו. עם קצת סבלנות בחלק הזה, מגיעים לאחד הרגעים הכי מצחיקים שראיתי השנה בקולנוע: רגע ארוך, מבחיל וחסר בושה שמציג את כל האנשים שהסרט לימד אותנו לשנוא בעליבות מפוארת ועוצרת נשימה. זה שיא מסוים שקשה להתעלות עליו, אבל אז הסרט מגיע למערכתו השלישית, שעליה עדיף לא לומר מילה - היא מבריקה, היא מצחיקה, היא מפחידה, ואין לה סוף ברור שזה מעצבן מספיק כדי להוריד לסרט חצי נקודה, אבל לא מונע ממנו להיות שווה צפייה. זה סרט עם ביקורת חברתית שהעידון הוא ממנה והלאה, וקשה להתעלם מהעובדה שהיא שם והיא צועקת "תנתחו אותי מנקודת מבט ניאו-מרקסיסטית!" כאילו יותר מ-3% מהקהל מתעניינים בניתוחים כאלה; אבל בניכוי הכל, זאת פשוט קומדיה חכמה ומצחיקה נורא. לא לבעלי קיבה רגישה. (זוהר אורבך)
השתקפות
אוקראינה, 128 דקות
צריך הרבה אומץ קולנועי כדי למקם את הקליימקס הדרמטי שלך באמצע הסרט, וזה בדיוק מה שעשה הבמאי ולנטין וסיאנוביץ': הגיבור שלו הוא רופא אוקראיני שמוצא את עצמו בשבי הרוסי בסבב הלחימה הקודם בין המדינות, ב-2014. אחרי פתיחה שמציגה את חייו של הגיבור טרום המלחמה והשבי, ושליש אמצעי שמציג את הזוועות - בלי להידרדר לפורנוגרפיה, אבל גם בלי לחסוך כלום מהצופים - הישורת האחרונה היא כולה בסימן החזרה הביתה וההתמודדות שאחרי.
"השתקפות" אינו "סרט מחנה שבויים"; הוא סיפור מאוד פרטי של אב גרוש שנתלש מתוך הסיבוכים של השגרה ואז נזרק בחזרה לתוכה, הפעם עם מטען עודף רגשי. זה אכן חריג מבנית, אבל זה גם עובד מצוין, והאמת היא שיש כאן אמירה נבונה מאוד על נושא מטופל מאוד: בעוד שזוועות המלחמה הן עניין אוניברסלי, ההתמודדות איתן וההשלכות שלהן הם דבר לגמרי אישי. הסרט החזק והקשה הזה מצליח לטפל בכל הנ"ל בלי שמץ של דידקטיות, והוא מומלץ בחום - בהנחה שניחנתם בקיבה הדרושה בשביל העסק הנורא הזה באמצע. (תומר קמרלינג)
בוקר יפה אחד
צרפת, 112 דקות
"בוקר יפה אחד" הוא כמו תרכיז של כל מה שעולה לכם לראש כשאתם שומעים "סרט צרפתי בקולנוע לב". הוא עדין, הוא נעים, הוא מרגש אבל לא מלודרמטי, הוא חכם אבל לא מנסה לפוצץ לך את המוח. יש בו סקס ועירום אבל אין סיבה מהותית להתפדח לראות אותו עם סבתא שלך. זהו סיפורה של סנדרה, מתורגמנית שמטפלת באביה הפרופסור שגוסס ממחלה נדירה, ומגדלת לבדה את בתה הקטנה. יום אחד סנדרה נתקלת בקלמנט, מכר ותיק שנישואיו במשבר, והשניים מתחילים לנהל רומן.
זהו סיפור על בגידה מהצד של האישה האחרת, ובעוד זה יכול היה להיות בלתי נסבל, זה עובד, בין השאר בזכות ליאה סיידו המצוינת שמגלמת את סנדרה ועושה זאת בצורה חיננית ומעוררת הזדהות. מיה הנסן-לאב (שסרטה הקודם והנהדר, "האי של ברגמן", הציג בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה) טווה ברגישות סיפור על אישה שצריכה מישהו שיזכיר לה שהיא טובה ונאהבת בשעה שהיא רק מטפלת בזולת, ומצליחה לעקר את השיפוטיות מסיטואציה כזאת. יש משהו מרגיע בצפייה בסרט כמו "בוקר יפה אחד", שאולי לא מנסה לזעזע את קהלו, אבל כן מנסה להכיר לנו אישה שאינה מושלמת אבל עדיין ראויה לאהבה. וזה עובד לו. (זוהר אורבך)
לינץ'/עוץ
ארה"ב, 108 דקות
108 דקות על האופן שבו האובססיה של דיוויד לינץ' ל"הקוסם מארץ עוץ" מתבטאת כמעט בכל יצירה שלו? זה נשמע מוגזם, וזה כנראה היה מאוד מוגזם לולא הבין הבמאי אלכסנדר פיליפ שלינץ' הוא רק השער להשפעה האדירה של "עוץ" על הקולנוע האמריקאי בכלל - החל ביצירות שמנידות לעברו בראשן באופן מובהק כמו "המטריקס", עבור במחוות לא בהכרח מודעות כמו "בחזרה לעתיד", וכלה בסרטים שמותחים את ההגדרה של השפעה, כמו "ביג ליבובסקי" ו"בייב".
גם בנוגע ליצירה של לינץ' מצליח פיליפ ליצור קשרים מובהקים ל"עוץ" רק בחלק מהמקרים - זה מובן מאליו ב"לב פראי", שכולו מחווה לקלאסיקה של ויקטור פלמינג, והרבה פחות מובן ב"חולית" למשל - אבל האמת היא שזה לא מאוד מפריע. "לינץ'/עוץ" מציע דרך מעניינת להתבונן ביצירה של לינץ' ובעוד אלף ואחת קלאסיקות הוליוודיות, והוא עושה את זה בלי להעיק עם ניתוח-יתר, אלא מתוך התלהבות מדבקת של קריינים כמו הבמאים ג'ון ווטרס וקארין קוסמה. לגמרי צ'ופר לעכברי קולנוע, גם אם "בייב" זאת באמת הגזמה. (תומר קמרלינג)
ההחלטה לעזוב
קוריאה הדרומית, 138 דקות
פארק צ'אן ווק ידוע כבמאי של "שבעה צעדים": אחד הסרטים המהוללים של עשרים השנים האחרונות, נושא בשורת הקולנוע הדרום-קוריאני (עשור וקצת לפני "פרזיטים", שני עשורים לפני "משחק הדיונון"), ואירוע היפר-אלים ושונא-אדם שאני אישית לא סובל. לא ראיתי את שאר סרטיו המהוללים של פארק, אבל "ההחלטה לעזוב" זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן אז אמרתי "יאללה, למה לא", וראו זה פלא: התמוגגתי.
זוהי תעלומת רצח ישר ולעניין מהסוג שהוליווד קצת מיצתה בשנים האחרונות - סיפורו של בלש מבריק שחוקר מקרה רצח, מבין שהחשודה העיקרית היא האלמנה הטרייה, ומתאהב בה. משם היא תשגע לו את השכל עד סוף הסרט, וכל זה עשוי בשכלול אלגנטי של מי שמכיר את המדיום כמו מאסטר ויודע איך למתוח אותו ולדגדג אותו איפה שהוא רגיש, לעצב פריים בצורה שבה כל העמדה ובחירת צבע נושאת משמעות, ובתוך כל זה לבדר, לסקרן ולרגש. "שבעה צעדים" היה סרט נטול חמלה, ו"ההחלטה לעזוב" חומל על כולם: על הבלש, על אשתו המקורננת, על החשודה שנעה על הקו שבין פאם פאטאל לקורבן. לסרט הזה יש שלושה סופים, שלושתם נפלאים, ואיפשהו בין שלושתם הייתי שמח אם איזה עורך חד היה אומר לפארק "שומע? אני יודע שכולם שמחים על השבעה צעדים האלה שלך אבל אין סיבה שהסרט שלך יעבור את גבול השעתיים, חפרת". זאת לא סיבה לוותר עליו, חלילה - מדובר בפירוש באחד הסרטים הטובים של השנה - אבל זאת כן סיבה לראות אותו מתישהו לפני עשר בלילה. זה סרט שמבקש את ערנותכם, והוא מרוויח אותה ביושר. (זוהר אורבך)
חולה מעצמי
נורבגיה, 97 דקות
מחמש הדקות הראשונות של "חולה מעצמי" לא יכולתי שלא לומר לעצמי בדיוק דבר אחד: הזוג שאני רואה כאן חייב להיפרד דחוף. בהתחלה, התחושה היא שאנחנו צופים בקומדיית קרינג' קשוחה במיוחד על סיגנה ותומס, מלצרית ואמן שנראים כמו זוג צעיר והיפסטרי מהסוג שהולך ונהיה פחות מגניב ככל שהשנים עוברות. אבל אז הסרט מתקדם, ומתבררת התכונה שהופכת אותו לאחת הקומדיות הקשוחות והמצחיקות של השנה - מדובר בסרט שלא מהסס לתת לגיבורים שלו לדמם. נקודתית, לגיבורה - סיגנה רואה את בן זוגה זוכה לתשומת לב שבאה, לצערה, על חשבונה, והיא מחליטה שהיא חייבת להיות תחת אור הזרקורים בכל מחיר, גם אם תשלם על כך בריאותה הגופנית, הנפשית, יופיה ושמה הטוב. זה מבחיל, וזה קורע מצחוק.
ראשית, בגלל סיגנה. קולנוע נורווגי הוא לא משהו שאני נתקל בו מדי יום ולכן קריסטין קויאת ת'ורפ אינה גברת שיצא לי לראות עד כה, אבל איזו הופעה! היא הופכת את סיגנה ממתמודדת מטורללת ב"חתונמי" לגיבורה קומית גרוטסקית ומעוררת הזדהות. כולנו צריכים צומי, וההופעה של קריסטין רק מזכירה עד כמה אנחנו רוצים אותה - וכמה זה יכול להיראות מביך מהצד. חשוב לציין שהסרט נוסק לשיאי הגעלה קיצוניים שיכולים להיות קצת יותר מדי עבור רכי הלבב (וזאת הזדמנות טובה לשבח את מחלקת האיפור, שהפכו קומדיית נימוסין אירופית לסרט אימת גוף מחלחל למדי), אבל גם חשוב לציין זאת עבור אלה שפסטיבלי קולנוע מעונבים לא נראים להם כמו הזדמנות לראות משהו מזעזע ומצחיק באמת. "חולה מעצמי" אמנם נראה אמנותי, ואמנם מדבר יפה בשפת פסטיבלי הקולנוע, אבל בקצה מדובר בקומדיית אימה ביזארית ומטריפה ששואלת איך נראית חברה שמעריצה את קורבנותיה יותר מדי. התשובות שלה אינן תקינות פוליטית במיוחד, אבל הן בהחלט מצחיקות מאוד. (זוהר אורבך)
פשעי העתיד
קנדה, בריטניה, יוון, 107 דקות
על פניו מדובר בחגיגה: דיוויד קרוננברג שוב מביים את ויגו מורטנסן, מי שכיכב ב"סימנים של כבוד" וב"היסטוריה של אלימות" המצוינים שלו. אלא שקרוננברג חוזר כאן לא רק אל מורטנסן אלא גם לסוג הקולנוע שהיה מזוהה עם הבמאי הקנדי-יהודי בתחילת דרכו - ביזארי, חידתי, בעיקר מטריד ומבחיל מבחינה ויזואלית - והשאלה היא אם אתם בנויים לזה, כי מדובר במקרה מובהק של "לא לכל אחד".
"פשעי העתיד" הוא מותחן אימה דיסטופי על עתיד קרוב שבו האנושות השאירה מאחוריה את הכאב, ניתוחים הופכים למיצג אמנותי, וגידולים הם כבר לא בהכרח משהו שצריך להיפטר ממנו כי חלקם מתפתחים לכדי איברים חדשים ואקזוטיים. העלילה מתמקדת באמן מיצג חולני (מורטנסן, שמשתנק ונחנק לכל אורך הסרט), בשותפה שלו (ליה סיידו) ובנציגה של גוף שאחראי על רישום איברים אנושיים (קריסטן סטיוארט, שאולי כדי לאזן את מורטנסן לוחשת לכל אורך הסרט). אם התקציר הזה נראה תמוה, אז זה נכון גם לגבי היצירה כולה - ולזה צריך להוסיף רמת קרינג'יות ויזואלית קיצונית אפילו במונחים של קרוננברג ("הזבוב", "תאומי המריבה", "קראש"). הסרט הזה, אפרופו "קראש", הוא קצת תאונת דרכים: משהו שקשה מאוד להסיר ממנו את העיניים, אבל כנראה שעדיף פשוט לא להסתכל. (תומר קמרלינג)
הקוסם מארץ עוץ
ארה"ב (1939), 102 דקות
"הקוסם מארץ עוץ", שמוקרן בפסטיבל בעותק דיגיטלי ומשוחזר, הוא לא בהכרח הסרט הכי גדול בתולדות הוליווד. הוא אפילו לא הסרט הכי גדול של 1939 (זה "חלף עם הרוח", ויש שיגידו ש"הקוסם" הוא לכל היותר מקום שני או שלישי לו מאותה שנה). אבל הוא משהו מיוחד באותה המידה: הוא הוליווד בהתגלמותה. זה לכאורה רק סיפור ההלוך חזור של דורותי מקנזס לעוץ וחזרה לקנזס, אבל הוא באותה המידה הסיפור של ילדה שחולמת לראות עולם טוב יותר, קסום יותר, עם צבעים וקסם ומוזיקה - גם אם העולם הזה נמצא רק בחלום שלה.
קשה לראות סרט כמו "הקוסם מארץ עוץ" בלי לנסות לכייל את המוח שלך להכיל את המשחק המוגזם, המוזיקה הילדותית וההתלהבות הלא-פרופורציונלית ממשהו בסיסי כמו תמונה שעוברת מגווני ספיה חומים לצבע. אבל ברגע שמרשים לעצמנו להיפטר מהציניות לחלוטין, אפשר לרגע להתרגש שוב, כמו אז לפני למעלה מ-80 שנה, כשדורותי, איש הפח, הדחליל והאריה יצאו לחפש את הקוסם. הצפייה מזכירה שכשהנוסחה ההוליוודית נעשית כמו שצריך, קשה מאוד שלא להתרגש. ומעל כל זה: ג'ודי גרלנד אחת, בת 16 בסך הכל, שהפכה את דורותי מילדה מעצבנת לאחת הגיבורות הכי גדולות בתולדות הקולנוע, ואת "Somewhere Over The Rainbow" להמנון של כל מי שיודעת שיש משהו נוצץ יותר שמחכה לה מעבר לעיירה פח שגדלה בה. (זוהר אורבך)
שיר אשיר בגשם
ארה"ב (1952), 103 דקות
נוצץ, מטופש ומבריק, וכל זה במודעות עצמית מוחלטת ונטולת התנצלות? כן, "שיר אשיר בגשם" הוא המיוזיקל האולטימטיבי. מדובר בסיפור קלאסי של "הוליווד על הוליווד": דון לוקווד (ג'ין קלי, בהופעה מגדירת-קריירה) הוא כוכב סרטים אילמים, ואנשי היח"צ שלו מדביקים לו רומן עם לינה, עמיתתו הבלתי נסבלת למסך (ג'ין הייגן, באחת ההופעות המצחיקות ביותר של הוליווד הקלאסית), למרות שהוא בכלל מתאהב בקת'י (דבי ריינולדס), שחקנית צעירה שבזה להוליווד. ויום אחד בא הקץ: הוליווד מגלה שקולנוע יכול להכיל, ובכן, קול, ותם עידן הסרט האילם. הכוכבים נדרשים לדבר, ומהר מאוד, כתוצאה מכך, גם לשיר. דון מצליח להתרגל לשינוי די מהר במיוזיקל החדש שלינה והוא משתתפים בו, אבל לינה בעלת הקול הצפצפני מתעקשת להשיג מדבבת לקולה, ובוחרת בקת'י - אהובתו של דון.
"שיר אשיר בגשם" הוא סרט מבריק על קולנוע שמשתנה מול העיניים של האנשים שעושים אותו, אבל הוא מתחזה למחזמר דבילי וכיפי. השירים עליזים ומדבקים, הכוריאוגרפיה איקונית ויכולות הריקוד של ג'ין קלי, דבי ריינולדס ודונלד אוקונר עוצרות נשימה. השירים ברובם לא באמת קשורים לעלילת הסרט, ודאי שלא מקדמים אותה, אבל הם הופכים את מעשיית מאחורי-הקלעים הזאת למה שהיא. דון לוקווד לא היה חייב באמת לשיר שיר בגשם, אבל ברגע שהוא עשה את זה, לא היה עוד רגע מוזיקלי זכור ואהוב יותר בקולנוע. זה סרט שמזכיר לנו כל הזמן שכל מה שאנחנו רואים על המסך הוא תוצר של עבודת כפיים, אבל במקום שזה ינכר אותנו, זה רק מעצים את היותו אחד הממתקים הכי טעימים שהוליווד אי פעם ייצרה. (זוהר אורבך)
ושתי אזהרות:
העמק
ארה"ב, 76 דקות
גם זה סרט של אלכסנדר פיליפ, גם הוא עוסק בקולנוע, אבל כאן אין רמז לאיזון שהופך את "לינץ'/עוץ" לצפייה כיפית. וזה מבאס פעמיים, כי דוקו על עמק מוניומנט - אתר הצילום המזוהה ביותר עם המערבון האמריקאי, ואולי עם הקולנוע האמריקאי בכלל - זה דווקא יופי של רעיון.
ג'ון פורד, סטנלי קובריק, קלינט איסטווד, רוברט זמקיס - רשימה מרשימה של במאים עשתה רשימה מרשימה של סרטים בעמק שבגבול יוטה/ אריזונה. אלא שבמקום טריוויה קולנועית, פיליפ מתמקד בשני אלמנטים: ניתוח אקדמי-פילוסופי של מהות הלוקיישן בתוך המכלול הקולנועי, וסקירה היסטורית של העוול שנעשה לתושבי האזור המקוריים, בני שבט הנאוואחו. האלמנט הראשון מתיש עד לזרא, השני חשוב אבל משתלט על כל חלקה טובה, והתוצאה היא חוויית צפייה מעצבנת ומתסכלת. תחסכו לכם. (תומר קמרלינג)
הקתדרלה
ארה"ב, 87 דקות
על פניו, סרט הביכורים של ריקי ד'אמברוז - שהוקרן כבר בסאנדנס ובוונציה - צריך להופיע תחת "המלצות". אני בטוח נהניתי ממנו. רק שאי אפשר להמליץ בלב שלם על סרט שיותר משליש אולם נטש אותו (קהל שמלכתחילה בא עם סבלנות לסרטי פסטיבלים, כן?), ועוד במידה מסוימת של צדק. סרטו האוטוביוגרפי של ד'אמברוז הוא מעין "התבגרות", במובן של הצגת קורותיה של משפחה אמריקאית אחת לאורך 20 שנה ומנקודת מבטו של הבן, אבל הוא גם הכי לא: אם ל"התבגרות" היה תקציב נדיב ואפשרות לצלם לאורך שנים, "הקתדרלה" הוא סרט מינימליסטי שהופק עם תקציב של 150 אלף יורו שאפילו אותם בקושי מרגישים.
למעשה, "הקתדרלה" הוא אפילו לא סרט. יותר כמו מצגת שקופית. רצף של תמונות קצרות ושקטות מחיי משפחה שקשה להבין מי נגד מי בה (אולי בגלל שהרוב מתווך לנו בגוף שלישי. כאמור, אין תקציב) מצולם כולו באופן סטטי. ההתייחסות לצילום נשמעת מאוד פנים-קולנועית, אבל גם הצופים האחרים יבינו על ההתחלה ש"הקתדרלה" מספר את הסיפור שלו באופן אחר. חלקם, הסבלניים שבחבורה, אולי דווקא יהנו מהאפשרות להירגע מול סרט לא ממש מסעיר אבל כן מעניין. האחרים בכל מקרה יצאו ממנו די מהר. (רועי אבן)