"זה הריאיון הגרוע אי פעם", התייפחו הצייצנים ברשתות על הריאיון של יו גרנט בטקס פרסי האוסקר. בערב משעמם כל כך כמו טקס האוסקר פוסט אירועי וויל סמית', הקטע הסולידי הזה של יו גרנט מתראיין לאשלי גרהאם השתדרג ביעף מדקה וחצי של כלום לרגע הוויראלי של הערב, שערוריית השערוריות, חומר להתעלפויות. במציאות מדובר בקטע שהוא לחלוטין אנטי קליימקס: אשלי גרהאם מציקה ליו גרנט בשאלות טיפשיות על השטיח האדום, הוא עונה לה בקצרה ובטון אירוני, נהיה קרינג'י לשניהם, וחותכים לסלב אחר. אבל ב-2023 זה מספיק בשביל להכתיר אותך בתור הדוש הגדול בהיסטוריה. כי מה זה, למה אתה לא משתף איתה פעולה? למה להביך אותה ככה?
אבל יותר מאשר שהריאיון הזה העיד משהו על האופי של גרנט, או על כישורי השיחה של גרהאם, הוא שיקף באופן מדויק עד כאב את האופי החלול של אירועי התרבות שלנו, והאופן שבו אנחנו מסקרים אותם. הנה אנחנו באירוע שכולו נועד להחלפת פסלוני זהב בין כוכבי קולנוע עשירים, פורשים לכבודם שטיח אדום ומעכבים אותם שעתיים בכניסה כדי לנסות לפטפט איתם בכוח על דברים שלא מעניינים אף אחד, רק כדי להצדיק את זה שהזמנו אותם. "מה הדבר שאתה הכי אוהב בלבוא לאוסקר", הייתה השאלה הראשונה ששאלה גרהאם את יו גרנט, והוא נראה כמי שנתפס לא מוכן, מופתע מרמת הטמטום של השאלה. מה הדבר שהוא הכי אוהב בלבוא לאוסקר? מה אפשר לענות על דבר כזה בלי לצאת אידיוט?
Did anyone see the end of the #HughGrant interview???!! #oscars2023 what a dork pic.twitter.com/EnquhoDLqH
גרנט מלמל בתגובה שזה מאוד מרתק בשבילו, לבוא לאוסקר ולראות את כל האנשים. גרהאם פרצה בצחוק. למה? הרי התשובה של גרנט לא הייתה מצחיקה. אבל זו המכניקה של ריאיון שטיח אדום: צריך תמיד להיראות כאילו הכול מצחיק, הכול כיף, הכול מעניין, וכל מילה של הסלב שמולך היא מופע בידור מהמם. "מה הכי מרגש אותך לראות הערב?" המשיכה גרהאם ושאלה, כי כמובן - בריאיון שטיח אדום הכול צריך גם להיות מרגש. אבל גרנט לא הבין מה היא רוצה ממנו, ופשוט לא ענה. גרהאם - כמובן - פרצה בצחוק שוב. אנחנו נהנים, חבר'ה, אנחנו נהנים. היה שווה לחכות לטקס הזה שנה שלמה.
אשלי גרהאם לא אשמה, זה מה שלימדו אותה. זה גם מה שלימדו אותי כשהייתי כתבת וידיאו של אתרי בידור: את מגיעה לאירוע, תופסת את הסלב הראשון שאת רואה, לובשת על עצמך את הפרצוף הכי שמח שיש לך כאילו כל חייך השתוקקת לפטפט עם אנחל בונני על הסרט "סלסה תל אביב", ומזנקת למשימה. לפעמים הסלב לא יהיה במצב רוח לענות, לפעמים הוא ייתן לך תשובה סתמית, ואז את עלולה להישאר על רצפת חדר העריכה, אפשרות שהיא מוות. אז את מנסה שוב, ושוב, ושוב. וכל שאלה היא חסרת משמעות יותר מקודמתה.
כי אין באמת משמעות לאירועים האלה, וכולם יודעים את זה: גם המראיינים, גם המרואיינים. אלה אירועי יח"צ משמימים בתחפושת של "מסיבות", כאילו אנחנו בנשפי יוקרה של חצר המלכות ולא סתם עומדים לפני פוסטר חסות של מסטיקים. זה משחק שכולם נאלצים לשחק בכוח, עם זיעה על המצח ולב הולם, כדי לתחזק את ההילה המלאכותית של השואוביזנס. לשמר את התחושה שבעולם הסרטים והזוהר, הכול מצחיק ונפלא ונהדר. אף אחד שם לא רוצה שתדעו שהם חצי זרקור מלהיות סתם עוד אירוע ועד עובדים של עיריית נתניה, רק עם כיבוד קצת יותר טוב.
בגלל זה היה משהו יפה בריאיון של גרנט, שחשף לרגע את השקר הזה כשסירב לענות לשאלה. גרהאם נראתה כמעט מבוהלת - אלוהים, הוא לא מוכן לספר מה הכי מרגש אותו הערב! הוא עומד לחשוף שבתכלס אין שום דבר מרגש בלשבת באולם ולראות חלוקת פרסים של שלוש שעות לסרטים שכבר שכחת! זה מצב מלחמה, וכל נשק הוא לגיטימי במלחמה - וגרהאם בשלב זה שלפה את הנשק הכי בטוח, את שאלת ה"את מי אתה לובש". זה יזכיר לגרנט, וגם לנו, את מעמדו הגבוה כנסיך ורסאצ'ה או גוצ'י, ואת הקשר העמוק והאריסטוקרטי בין תעשיית הקולנוע והאופנה. "אז מה אתה לובש (צחקוק צחקוק)?"
אבל גרנט שוב קלקל הכול, וענה בגמלוניות "אממ, אני לובש את החליפה שלי". גרהאם המסכנה ניסתה ללחוץ בכיוון אך לשווא, ושוב היא נאלצה לקפוץ נושא ולהחליף נשק. "אז תספר לי איך היה לשחק ב'רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית'". זו השאלה שהיא תחתית החבית של כל ריאיון, זו שמראיינים הכי נמנעים מלהגיע אליה. כי מה כבר שחקן יענה ל"איך היה לעשות את הסרט"? מדהים. איך היה הבמאי? מדהים. איך היה הקאסט? מדהים, כולנו כמו משפחה. אם הגעת לשאלה הזאת, סימן שבאמת נגמרו לך כל הכרטיסיות.
ואפילו לשאלה הזאת סירב גרנט להעניק את ה"מדהים" הרגיל, ואמר ביובש "אני בקושי מופיע בו". כאן גרהאם הייתה צריכה לוותר, אבל לא ככה חינכו אותה. לא ככה חינכו אותי. לא ככה חינכו אף כתב שטח מותש ונואש שאוחז בקרסול המתרחק של סלב. כל כתב של גיא פינס יודע שהוא צריך להתאבד על כל ריאיון עד שהוא משיג את הסינק הנכסף, זה שייכנס בסוף לפרומו. וגם גרהאם לא ויתרה. "כן אוקיי, אבל עדיין הופעת בסרט ונהנית בו, לא?" היא שאלה, מתחננת. תיהנה כבר, אידיוט זחוח שכמותך! כולנו נהנים אז תגיד שגם אתה נהנה! תיהנה! תיהנה! תיהנהההההה!
גרנט נאנח ומשך בכתפיו. "אממ, כמעט".
גרהאם סוף סוף נשברה. "אוקיי, תודה, היה נחמד לדבר איתך".
היא הפסידה בקרב, ונכון, זה לא היה פייר, ונכון, גרנט היה יכול להתאמץ קצת ולעשות את עצמו מתעניין בשאלות ומתרגש מהתשובות, הוא פאקינג שחקן, יש לו את הסקילס. אבל אנחנו שנה אחרי שוויל סמית' לא הצליח ליהנות ולצחקק כשסיפרו בדיחה על אשתו, ואולי הוא סדק משהו ביכולת העמדת הפנים של כל השאר. אולי הגיע הזמן להתחיל לוותר עליה. רובנו כבר יודעים שאירועי סלבס הם חסרי משמעות, שהם לא באמת זוהרים ולא באמת מעניינים, שגם סטים של סרטים יכולים להיות סתם מקום עבודה אפרורי ושה"תעשייה" בכלל היא סתם עוד תעשייה שנאבקת כמו כל תעשייה אחרת על הרלוונטיות שלה. האם באמת צריך להמשיך לשחק את משחק הדמעות הזה? בשביל מי בעצם? תנו ליו גרנט ליהנות "כמעט".