גרסת הלייב אקשן של "מלך האריות" (2019) הייתה דוגמה מובהקת לחוסר ההתאמה בין תגובות הקהל לאלו של מבקרי הקולנוע. בעוד עיניהם של הצופים התרחבו למראה הריאליסטי של גיבוריהם החתוליים והעיבודים החדשים לשירים האהובים, המבקרים הצביעו על בעיות קונקרטיות, שמלוות את רוב הגרסאות המחודשות של דיסני.
הסרט היה נגוע באובר-ריאליזם מהזן המחריד ביותר: פומבה הפך מחזיר יבלות צעיר לחזיר יבלות שעיר ודוחה למראה, זאזו היה קריפ מהסיוטים - והקרינג' של אריות מדברים וחסרי הבעות פנים היה כבר יותר מדי להתמודד איתו. אבל עם כל הבעיות הוויזואליות (בעיקר), הקהל אמר את דברו - ו"מלך האריות" שבר את הקופות, מה שהוליד באופן מובן מאליו את מסחטת הכסף הבאה: "מופאסה: מלך האריות", הפריקוול שמגולל את סיפורו של המלך האגדי של צוק התקווה.
אל מלאכת הבימוי של "מופאסה" גויס בארי ג'נקינס, במאי "אור הירח" זוכה האוסקר. אך עם כל הכבוד לג'נקינס, השם הכי גדול בקרדיטים של "מופאסה" (חוץ מבלו אייווי קרטר, ותודה לביונסה) הוא לין מנואל מירנדה. מכונת הלהיטים והקינג של מחזות הזמר ההוליוודיים (שחסרונו הורגש ב"מואנה 2"). מנואל מירנדה גויס למשימה, כך שזו כבר נקודת פתיחה מצוינת ומבטיחה.
לפני הכל, הסרט נפתח במחווה מרגשת בצורת כתובית לזכרו ובליווי קולו של ג'יימס ארל ג'ונס האגדי, המדובב המיתולוגי של מופאסה, שהלך לעולמו בספטמבר האחרון. עלילת הסרט מגוללת את סיפורו של האריה האיקוני וכיצד הגיע לכס המלכות של צוק התקווה. אחרי שאיבד את שני הוריו בשיטפון (כי גיבור נולד רק מטרגדיה) ותעה בדרכו, מופאסה פוגש את טאקה, גור צעיר המיועד למלוך על להקת אריות בערבות אפריקה, והשניים גדלים כשני אחים מלידה עם קשר דם. כששבט אריות לבקנים בהנהגתו של קירוס (מאדס מיקלסן) מאיים על הלהקה, שני האחים יוצאים למסע מפרך בדרך למיללה, מקום שנודע כגן עדן עלי אדמות, כשמופאסה עושה הכל כדי לשמור על טאקה - הנטול כל תכונה של מלך - בחיים. בסופו של המסע, יתרחש הקרע בין השניים ויעמיק: טאקה ישנה את שמו לסקאר ומופאסה יהפוך למלך שתמיד נועד להיות.
"מופאסה" הוא סרט חמוד ונחמד אבל לא מתרומם מעבר לצמד המחמאות הללו. לא חסרות לו בעיות, בעיקר תסריטאיות, אבל יש לו כמה מעלות שקודמו לא נהנה מהן. הן ספורות אבל מספיקות כדי לסווג אותו כסרט ראוי לצפייה. ראשית, אלו השירים של לין מנואל מירנדה. אם בהוליווד יש רולטת ליהוקים, מירנדה הוא השם שתמיד צריך לשים עליו את כל הז'יטונים כי נוכחותו מורגשת בכל תו, כל מילה וכל פיפס מוזיקלי שיוצא מפיהן של החיות המזמרות. השירים ב"מופאסה" קליטים, קצביים, מגניבים וההשקעה בגזרה הזו ניכרת. אם הפן המוזיקלי הוא הלחם והחמאה של סרטי דיסני, אז מירנדה הוא הסכין. מדויק, חד וכיפי.
את המחמאות לשירים קשה לייבא לגזרת התסריט, שסובל מכמה בעיות בולטות ובראשן פיתוח הדמויות שלוקה בחסר. מי שסובל כאן יותר מכולם הוא טאקה/סקאר. לא מספיק שמופאסה תפס את מקומו כמלך המיועד, גם התסריט עושה לו עוול. מפאת ספוילרים לא ניכנס לנבכי ההתרחשויות, אבל התפנית העלילתית שהופכת את טאקה לסקאר היא מחופפת להפליא, מטרידה ומעצבנת. "מופאסה" אורך שעתיים. אלו 120 דקות שבהן הדמויות היו יכולות לקבל טיפול ראוי יותר, במקום לזמר בכל עשר דקות.
לעומת זאת, הנבל הראשי די מוצלח. מאדס מיקלסן עושה עבודת דיבוב טובה כשהוא מנדב את קולו הסקנדינבי לאריה שנראה שהגיע מסיביר המושלגת אל ערבות אפריקה. קירוס מאיים, מלחיץ ומקריפ ברעמתו הלבנה ואוחז באג'נדה הגיונית (אם כי לא מקורית) לפעולותיו. הנבל אחלה, הנבל המשני קיבל יחס מחפיר - ומה עם גיבור הסיפור? מופאסה הוא כל יכול וחוץ מאמונה עצמית ששוכבת על הקרשים ופחד מוטמע מילדות, קשה למצוא בו חולשות. הוא פרוטגוניסט שיודע הכל, בעל חוש ריח מפותח יותר מכל אריה אחר, צייד עילאי, מנהיג מלידה ופוליטיקאי בחסד. קשה לקנייה אבל קל לעיכול. ולזה מצטרפת תחושת הסכנה שלא קיימת. עם תוצאות שצפויות מראש, גם ברגעיו הסו-קולד מלחיצים, הסרט לא באמת מותח.
במבחן התוצאה "מופאסה: מלך האריות" צולח את המשימה באופן סביר למדי. הוא מבדר ברובו (למרות שהומור הוא לא הצד החזק שלו), החיות קצת יותר סבילות לצפייה ואפילו קצת מחייכות, יש בו אחלה שירים, ומעריצים נוסטלגיים יתמוגגו ממנו. אבל הוא גם מייצג תקופה בעייתית, בדיסני ובהוליווד בכלל: להוציא את השירים של מנואל מירנדה, הוא חסר מקוריות וכל כולו העתק-הדבק של סרט המקור (ברמת המשפטים ועד הסצנה האחרונה) אבל העובדה הזו כנראה לא תשנה לאף אחד. סביר להניח שכמו כל סרט דיסני, "מופאסה: מלך האריות" ימלוך בקופות כמו קינג אמיתי.