בשניות הראשונות של "ספיידרמן: אין דרך הביתה", ניתן לשמוע את אחת הדמויות מסננת את המשפט "והנה הבלוקבאסטר האמיתי". בסרט, זה נאמר כדי להכין את הצופים לקראת הגילוי הגדול – זהותו הסודית של ספיידרמן התגלתה ברחבי העולם וכעת כולם יודעים שהוא פיטר פארקר – אבל נראה שלביטוי הזה הייתה כפל משמעות: סוף סוף, אחרי שנתיים של מגיפה משתקת-תעשייה, הקולנוע חזר לשבור קופות על אמת.
בסוף השבוע הראשון שלו, נמכרו בארץ רבע מיליון כרטיסים לסרט החדש של "ספיידרמן". ברחבי העולם, הוא עשה כ-580 מיליון דולר, ו-260 מיליון דולרים מתוכם בצפון אמריקה. אחרי שנתיים שבהן גם הסרטים ההוליוודיים ביותר עשו סכומים שצריך לכווץ את העיניים טוב מאוד כדי לראות בהם הצלחה, טום הולנד וחבריו הזכירו לנו שהקולנוע יכול לחזור להיות אירוע שמושך אליו קהלים שנוהרים לאולם הקולנוע בהמוניהם כדי לקנות פופקורן במחיר מופרז ולהריע בקול רם אחת לרבע שעה.
וזה דבר נפלא. קודם כל, בגלל שמגיע ל"אין דרך הביתה": מדובר בסרט מהנה שכתוב חכם ומבוים טוב, שמקבץ לתוכו כמה וכמה שחקנים אדירים ומצליח, באותה הזדמנות, לשחק עם המיתוס של אחד מגיבורי העל האהובים בתולדות הקולנוע, וגם לספק כמה אמירות מתוחכמות על זהות, מוסר ופייק ניוז. הסרט הזה הוא תזכורת ראויה לכוח ולקנה המידה המשוגע של היקום הקולנועי של מארוול, שארג לתוכו מספר בלתי נתפס של דמויות וסיפורים ועדיין מצליח, מדי סרט, להנגיש לכיוונו צופים חדשים שלא עקבו אחרי כל פיפס שהם הוציאו בשנה האחרונה. מעבר למאות מיליוני הדולרים שהושקעו בו, ב"אין דרך הביתה" הושקעה לא מעט מחשבה, והיא ניכרת על המסך. אבל ההצלחה המשוגעת שלו לא מסמלת רק את החזרה האפית של שובר הקופות הקולנועי – אלא גם את הסרטים שהוא דרס על הדרך.
"סמטת הסיוטים" ו"סיפור הפרברים" זרוקים לצד הדרך
שבוע לפני "אין דרך הביתה", עלה לאקרנים סרטו החדש של ספילברג: "סיפור הפרברים", גרסת 2021. לא מעט אנשים חיכו לסרט הזה הרבה מאוד זמן, אבל ההבדל הכלכלי בין שני הסרטים קומי – "סיפור הפרברים" הכניס בסוף השבוע הראשון שלו בצפון אמריקה 10 מיליון דולר. שבוע לאחר מכן, טום הולנד ועמיתיו הכניסו פי 25 מזה. באותו השבוע, על המסך האמריקאי סרטו החדש של זוכה האוסקר גיירמו דל טורו, "סמטת הסיוטים", מותחן פסיכולוגי יוקרתי בהשתתפות קייט בלאנשט, בראדלי קופר, ווילם דפו, טוני קולט ועוד לא מעט שחקני-על מוערכים. הוא הכניס 3 מיליון דולר. יותר מזה – מספרים בארה"ב על צופים שהזמינו כרטיסים מראש ל"סמטת הסיוטים" שנשאלו על ידי בתי קולנוע אם יסכימו לוותר על צפייה בסרט, כדי לפנות מקום לעוד אולם שיקרין את "אין דרך הביתה".
אין שום דבר חדש או טראגי בעובדה שסרט גיבורי על לכל המשפחה עושה יותר כסף מסרט "איכותי", עלק, שמיועד לקהל מבוגר יותר. יש יותר ביקוש לספיידרמן, אז ספיידרמן יעשה יותר כסף. סרטי "ספיידרמן" שוברים שיאים מאז 2002, ומחזות זמר – לא משנה כמה הם טובים – לא מרוויחים מאות מיליוני דולרים על הסופ"ש הראשון שלהם על המסך. אבל התופעה הזאת נמשכת כבר כמה שנים, ונראה שמגפת הקורונה רק מדגישה את זה: סרטים למבוגרים שאינם חלק ממותג קולנועי קיים פשוט הפסיקו לעשות כסף כמעט בכלל. מבין כל הסרטים שנראים כמועמדים סבירים לאוסקר השנה, היחיד שעושה קולות של הצלחה כלכלית אמיתית הוא "חולית", וגם 100 מיליון הדולר שעשה בארה"ב וקנדה לא בדיוק עומדים בגאון לצד שאר ההצלחות של מארוול.
הנבואה ניתנה לשוטים, ולא הייתי רוצה לחשוב על עצמי ככזה; אי אפשר באמת לדעת איך עולם הקולנוע יראה בעוד עשור מעכשיו, וגם לא בעוד חודשיים, במיוחד לא כשהנגיף הזה מסרב ללכת לשום מקום. אבל בינתיים נראה שהחלוקה היא כזאת: סרטי איכות יוקרתיים יכולים ללכת לנטפליקס, לאמזון, לאפל tv, או להרוויח גרושים בהפצה קולנועית אמיתית ולקוות שמספיק מבקרים ירימו להם ושהאוסקרים יזכירו לעולם שהם היו ושהם היו מצוינים. סרטי אקשן שמבוססים על מותגים קיימים ימשיכו לצאת לקולנוע, וכל עוד פייזר מאפשרים לנו להתקבץ באולם החשוך (עטויי מסכות, כמובן), הם ימשיכו לעשות מאות מיליוני דולרים – אולי אפילו מיליארד או שניים.
זה לא נטול יתרונות – רשתות הסטרימינג מציעות לבמאיות ולבמאים עם חזון מסוים ללכת איתו עד הסוף בלי להתחשב בשיקולים מסחריים. ג'ואל כהן רוצה לביים עיבוד ל"מקבת" בשחור לבן? תן בראש, אבאל'ה, אפל נותנים לך צ'ק פתוח. מרטין סקורסזה רוצה לעשות סרט של שלוש שעות וחצי על שלושה מאפיונרים זקנים? שא ברכה, מרטין.
אוהבים קולנוע? לכו אליו
אבל עבור אנשים שבאמת רוצים לראות המון סרטים טובים בקולנוע, זה מבאס. המסך הגדול לא שייך רק לספקטקלים לכל המשפחה (בלי לזלזל באותם ספקטקלים – "אין דרך הביתה" הוא, כאמור, באמת סרט מוצלח); לפעמים פשוט בא לך לראות את ליידי גאגא מתעללת באדם דרייבר על מסך ענק כשלצידך מספיק אנשים שיצחקו במקומות הנכונים. לא כל סרט נטול-פיצוצים שייך למסך הקטן.
מה הלאה מכאן? לטעמי, אם אנחנו רוצים שהקולנוע יציע יותר ממה שהוא מציע עכשיו, כולם צריך להירתם למשימה: האנשים שעושים אותו, והאנשים שצופים בו. צריך כמה שיותר במאים שמוכנים להתחייב לבד הקולנוע, ולהתפשר כמו שצריך כדי שהקהל הרחב יביע בסרטיהם איזשהו עניין. זה אומר לשתף פעולה עם כוכבי ענק, וזה גם אומר לחיות בשלום עם סרטים שאורכם פחות משעתיים: הקהל הרחב לא באמת נרתע מסרטים ארוכים, אבל הוא מעדיף להישאר בקולנוע לשלוש שעות בהנחה והוא מקבל בתמורה את טום הולנד מתרוצץ ברחובות ניו יורק בעודו יורה קורים, לא בשביל דרמות משפחתיות על לוס אנג'לס של שנות השמונים.
אבל גם עלינו, הקהל מוטלת משימה: ללכת לקולנוע. עבור רובנו זה לעיתים קרובות נראה כמו תיק, ואפשר בקלות להבין את מי שיעדיף לחכות שהסרט החדש של מריל סטריפ יגיע לנטפליקס. העניין הוא שהמסך הגדול חסר תחליף, אבל אם קהל מבוגר שמוכן לשתף פעולה עם סרטי איכות ימשיך להישאר בבית, התחליף הזה ייעשה פופולרי יותר ויותר. צופים מסוימים יעדיפו להסתמס במקום לצפות בסרט, אחרים יתעצבנו למשמע זקנה קולנית במיוחד בקהל, אבל זוהי בקשה אישית ממני עבור כל מי שאוהב את הקולנוע: לכו אליו. תנהרו לקולנוע הקרוב לביתכם, והוכיחו שלכולם יש מקום ברב-חן, יס פלאנט וסינמה סיטי: גם ל"ספיידרמן" וגם ל"סיפור הפרברים".