היינו אמורים לחכות בנשימה עצורה ל"אווטאר: דרכם של המים", שיוצא השבוע לאקרנים. מדובר, אחרי הכל, בסרט ההמשך לסרט המצליח ביותר אי פעם – "אווטאר" של ג'יימס קמרון, הסרט שהגדיר מחדש את הדרכים השונות שבהן קופות יכולות להישבר אחרי שסרט מצליח מספיק מגיע לקולנועים כרוח סערה. וזה לפני שנדבר בכלל על האפקטים המיוחדים חסרי התקדים והמימד השלישי שג'יימס קמרון הציג בפנינו בסרט הזה: כולנו זכרנו שיש סרטים שלפעמים מבקשים מאיתנו להרכיב את המשקפיים האלה, וראינו איזה יופי זה כשדמות כלשהי מוציאה את היד מהמסך, אבל "אווטאר" הוכיח לנו שתלת מימד הוא כלי אמנותי שיכול להפוך סרט אקשן רגיל לחוויה כמעט דתית. אבל מאז דצמבר 2009 עבר יותר מעשור, ושכחנו מהסרט הזה לגמרי. למה זה?
חלקכם כמובן תגידו – מה פתאום שכחנו? איך נשכח את הסרט הנפלא ההוא עם האנשים הכחולים? ועל כך אומר: אוקיי, מה עוד אתם זוכרים? כי עם הזמן, זו נהייתה לבדיחה חוזרת באינטרנט. צייצנים רבים אהבו לחזור על אותו הגאג: "אם מישהו יצמיד אקדח לראשי ויגיד לי שיירה בי אם לא אציין שם של דמות מ'אווטאר' של 2009, אני פשוט אגיד לו – תירה בי'". למעשה, שלושה יוטיוברים אמיצים בחנו את התיאוריה הזאת ויצאו לטיילת סנטה מוניקה שבלוס אנג'לס, שם הבטיחו לעוברי אורח שונים פרס בשווי חמישה דולרים אם יציינו שם של דמות כלשהי מ"אווטאר". עוברי האורח ידעו יפה מאוד לציין דמויות מ"מלחמת הכוכבים" ומהיקום הקולנועי של מארוול, אבל כשנשאלו לגבי אותו סרט אחד אין שני שרוצץ את הקופות בתחילת העשור הקודם, הם לא הצליחו לזכור דבר.
אחת שאלה אם הכוונה היא לסרט עם האנשים הכחולים. שניים התבלבלו בין "אווטאר" הסרט ל"אווטאר: כשף האוויר האחרון", סדרת האנימציה האייקונית. בכל הסרטון, רק אחד זכה בחמשת הדולרים הנכספים. כשאני בדקתי בטוויטר האישי שלי אם מישהו זוכר את שמה של הדמות הראשית מהסרט, הרוב המוחץ בקושי זכר משהו מלבד העובדה שיש בו עץ משונה. חלק מהמגיבים זכרו את הרגע הבלתי נשכח שבו הכוכבים הסתדרו ואחת הדמויות הראשיות אמרה משום מה ש"נינט היא הזמרת הכי טובה".
תנסו אתם. בלי לגגל. האם אתם זוכרים שם של דמות כלשהי מ"אווטאר"? ואם לא דמות – האם אתם זוכרים סצנה ספציפית מהסרט הזה? שורה אחת? סבבה, נינט היא הזמרת הטובה ביותר, את זה יגיד לכם כל מי שזוכר את ניצנים 2003. עזבו את העובדה שסרטי "מלחמת הכוכבים" ומארוול יותר זכירים ממנו: יש עשרות סרטים מהיקומים ההם, ויש למותגים האלה פור של עשרות שנים על "אווטאר". לעומת זאת, תחשבו שנייה על "ילדות רעות" עם לינדזי לוהן. מדובר בסרט שיצא בסך הכל חמש שנים לפני "אווטאר". "אווטאר" הכניס בערך יותר מפי 22 מ"ילדות רעות", ובכל זאת רבים מאיתנו יודעים לומר מיהי רג'ינה ג'ורג', לא מעט גם זוכרים שיש את ג'ניס, דמיאן וגרטשן; חשבון הטוויטר הרשמי של נשיא ארצות הברית ברק אובמה ציטט בזמנו את הביטוי "Stop Trying to Make Fetch Happen", ורק לפני חודשים ספורים אגם בוחבוט שרה בשיר "בשורות טובות" את השורה "ברביעי לובשות ורוד". "אווטאר" הכניס קרוב ל-2.9 מיליארד דולר, איבד את המקום הראשון בטבלת שוברי הקופות העולמית למשך פחות משנה רק כדי לשלוט בה בשנית אחרי שהופץ מחדש, ובכל זאת – אנחנו לא זוכרים ממנו דבר. למה זה?
במהלך לא מובן מאליו, "אווטאר" היה סרט פלישת חייזרים, והמין האנושי היה החייזרים במקרה הזה. אולי בתקופה שבה רבים מיצו את התקינות הפוליטית ואת האשמה הלבנה, בחרנו להתעלם מהעובדה שהסרט הכי גדול אי פעם אומר במפורש "די לכיבוש"
להזדהות עם המדוכאים
ראשית, יכול מאוד להיות שזה בגלל שזהו דינו של סרט אקשן כיפי כמוהו. ג'יימס קמרון אולי רצה ש"אווטאר" יהיה אפוס מלודרמטי ובלתי נשכח כמו "טיטניק" שלו, אבל בעוד ש"טיטניק" החדיר ללקסיקון שלנו ביטויים בלתי נשכחים כמו "אני מלך העולם" ו"צייר אותי כמו את הבחורות הצרפתיות שלך", ועד היום מעורר דיונים בשאלת "למה קייט ווינסלט לא עשתה מקום לליאונרדו דיקפריו על הקרש ההוא", "אווטאר" היה פשוט עוד יומית מהנה.
זו תזכורת חיונית עבור כל מי שמתכננות ומתכננים לעשות סרט שיפוצץ לנו את המוח: האפקטים שלכם יכולים להיות חסרי תקדים ומפוצצי מוח, אבל אם לא תכתבו דמויות שיהיה לנו אכפת מהן, לא נזכור אותו לעולם. התשובה היא, אגב, שג'ייק סאלי הוא גיבור הסרט (אם אפשר שהוליווד תפסיק לקרוא לכל גבר חתיך בשם "ג'ייק" זה יהיה נהדר). נייטירי היא בת הנאבי היפהפייה שבה הוא מתאהב, בגילומה של זואי סלדנה הנהדרת. יש לסרט הזה גם נבל בשם מיילס, בסרט השני הוא חוזר כמו גדול בהופעת מחץ של השחקן סטיבן לאנג ("לא לנשום") – והוא אחת הדמויות היחידות שבאמת קשה לשכוח. כל השאר היו קלישאות נבובות שמצאו את עצמן באחד הסרטים הכי מושקעים בהיסטוריה. סרט שבו המון אנשים עבדו מאוד קשה כדי לייצר עולם בדיוני ומנקר עיניים, אבל אף אחד לא התאמץ לכתוב דמויות מעוררות הזדהות ועניין.
מעבר לכך, אפשר להחליט ש"אווטאר" נשכח מסיבות פוליטיות. מדובר, בסופו של דבר, בסיפור על כיבוש עם זר, וקמרון התעקש שנזדהה עם המדוכאים, לא עם המדכאים. המין האנושי מחליט לפלוש לכוכב הלכת פנדורה, לנצל את המשאבים שלו ולבצע רצח עם בתושבים המקומיים. במהלך לא מובן מאליו, "אווטאר" היה סרט פלישת חייזרים, והמין האנושי היה החייזרים במקרה הזה. מי שקראו אותו כמו שקמרון (איש שביקר בחריפות ובזעם את ג'ורג' בוש ואת מלחמת עיראק בזמן אמת) כתב אותו הבינו שמדובר בסרט השמאלני והאנטי-קפיטליסטי היקר ביותר בתולדות הזמנים. ומה קרה מאז? עלייתו של הימין הפופוליסטי ברחבי העולם, שנים ארוכות של ארדואן, טראמפ ובולסונרו. יתכן שלא שכחנו את "אווטאר" בטעות – אולי בתקופה שבה רבים מיצו את התקינות הפוליטית ואת האשמה הלבנה, בחרנו להתעלם מהעובדה שהסרט הכי גדול אי פעם אומר במפורש "די לכיבוש". כשלושה חודשים אחרי בכורת הסרט, קבוצת מפגינים פלסטינים בבילעין באה צבועה בכחול ומחופשת לבני הנאבי הכבושים.
זאת עוד אופציה ששווה לזכור, אבל ייתכן שהתשובה פשוטה הרבה יותר. "אווטאר" יצא בסוף 2009, תקופה שבה כולנו היינו מחוברים עמוק למדיה החברתית (אינסטגרם עוד לא נוצרה, פייסבוק רק חיממה מנועים). המהלך ש"אווטאר" עבר בשיח הציבורי הלך ונהיה מוכר יותר ויותר עם השנים: בהתחלה הסרט היה לאירוע המדובר ביותר בגלובוס, אנשים התחפשו לבני הנאבי בפורים, מה שתרצו. כעבור חודשים ספורים, אף אחד לא זכר מי זה ג'ייק סאלי ולמה היה לנו אכפת ממנו ומעץ הנשמות שלו (עץ המה?!). וזה רק הלך והתגבר מאז "אווטאר" – בין אם מדובר במלחמה באוקראינה ובין אם מדובר באחות הקטנה של מתן טריף, כשמשהו מעסיק אותנו הוא יכול להיות אובססיית ההמונים לפרק זמן קצר במיוחד, ואז נשכח ממנו כלא היה.
"אווטאר" לא יכל היה להפוך לקלאסיקה בתקופה עם זיכרון קולקטיבי כל כך קצר – קשה ליצור קלאסיקות שיחזיקו מעמד כשלמחשבותינו מוקצבים רק 140 או 280 תווים בטוויטר, כשלסיפורינו מוקצבים רק 15 שנים או דקה של סטורי באינסטגרם. אחת לכמה זמן מגיע איזה "לשבור את הקרח" בלתי נשכח אחד שאחריו ילדות קטנות מתחפשות לאלזה עשורים קדימה, וזה באמת נפלא ונהדר. אבל שימו לב איך בעולם של הרשתות החברתיות, ברגע שמישהו מדבר על אותו סרט או על אותה סדרה ויוצר בעקבותיהם ממים על גבי ממים, לכולנו באיזשהו שלב נמאס.
"אווטאר" יצא לעולם שבו קשה מאוד להפוך לקלאסיקה אמיתית, בין השאר בגלל שככה המדיה לא עובדת יותר. לא מצופה מכולנו להקשיב רק לאוסקרים ולמבקרי הקולנוע שיכריזו הכרזות כמו "אם לראות רק סרט אחד השנה, אז את זה". החנונים והחנוניות שאוהבים מדע-בדיוני ילכו לסרט החדש של מארוול וכשירגישו הרפתקניים ימשיכו ל"הכל בכל מקום בבת אחת", חובבות וחובבי הקולנוע האיכותי יבדקו את החדש של ספילברג ומשם יזרמו לראות מה רץ בסינמטקים, ומי שתרצה להתרשם מקרבות אוויריים עוצרי נשימה ומהנוכחות הממגנטת של טום קרוז תלך על "אהבה בשחקים: מאווריק". הקלאסיקה מתה, והעובדה ש"אווטאר" נעלם בתהום הנשייה אחרי שהיה לתופעה קולנועית בלתי נשכחת היא חתיכת מסמר מסיבי בארון הקבורה שלה. סרט ההמשך, אגב, מאוד כיפי. עברו כמה ימים מאז שראיתי אותו, ואני עדיין זוכר כמה וכמה שמות של הדמויות שם. אולי לא נזכור הרבה ממנו עוד כמה חודשים, אבל זה לא אומר שלא שווה לראות במה מדובר.