היום לפני 20 שנה עלה לאקרנים סרט ושמו "שיקגו". איש לא יטען שהוא שינה את פני הקולנוע, אבל עם הכנסות בסך 300 מיליון דולר ושישה פרסי אוסקר (אחד מהם הוא הפרס לסרט הטוב ביותר), "שיקגו" החיה ז'אנר שבעצם נמחק לחלוטין בעשורים שקדמו לו: המיוזיקל. במשך שנים, סרטים מוזיקליים יועדו בעיקר לילדים קטנים ("שבו מול דיסני והניחו לנו"); הקולנוע ההוליוודי למבוגרים כמעט ולא שר במשך תקופה ארוכה. ואז, אחרי סנונית מצליחה בדמות "מולן רוז'", הגיע "שיקגו", שפרץ את הדרך והזכיר שגם מיוזיקלס קלילים יכולים להיות סקסיים, אפלים ונועזים. אחריו, בגדול כל מחזמר מצליח עבר ישירות מברודווי לקולנוע: "היירספריי", "מאמא מיה", "שכונה על הגובה", "עלובי החיים". וחלקם אפילו ממש טובים.
זהו סיפורה של רוקסי הארט, עקרת בית צעירה שחולמת להיות כוכבת ובינתיים בוגדת בבעלה עם מאהב חתיך ונשוי. המאהב מבטיח לה שיעשה ממנה סטארית, וכשרוקסי מגלה שהוא אמר לה מילים יפות ללא כיסוי, היא יורה בו למוות - והופכת לסלבריטאית החדשה של שיקגו, עיר שמתייחסת לרצח כאל אמנות. אבל כשרוקסי מגיעה לאגף הרוצחות בבית הכלא היא מגלה שבמעשיה היא בעצם קראה תיגר על הרוצחת-כוכבת הקודמת של שיקגו - ולמה קלי, זמרת קברטים שרצחה את בעלה ואחותה אחרי שתפסה אותם בתנוחה שלא הולמת זוג גיסים.
ולמה לא רגילה לכך שמישהי אחרת טוענת לתואר הכוכבת הגדולה של שיקגו, ולא מוותרת בקלות לרוקסי. במקביל, משפטה של רוקסי מתחיל – והיא שוכרת את שירותיו של בילי פלין, עורך הדין הממולח של ולמה. מהר מאוד משפט הרצח הזה נהיה לקרקס התקשורתי הכי טוב בעיר. רוקסי נהנית מכל רגע, אבל מהר מאוד היא מגלה את מה שיודעת כל כוכבת: תהילה לא נמשכת ליותר מ-15 דקות, ובכל רגע יכולה לצוץ כוכבת חדשה, עם דם טרי יותר שנוזל בין כפות ידיה.
עברו כחמישים שנה בין בכורת המחזה הלא-מוזיקלי "שיקגו" עד שהפך למחזמר (ואחד כושל יחסית), ועוד כ-25 שנים עד שהפך לסרט. הכוכבים הסתדרו רק בתחילת המילניום, כשבמאי אלמוני בשם רוב מרשל קיבל את המושכות. רנה זלווגר, אז אחת הכוכבות הגדולות בהוליווד, קיבלה את התפקיד הראשי, רוקסי; קתרין זיטה ג'ונס – ולמה הגדולה מהחיים; ריצ'רד גיר בתפקיד בילי פלין החלקלק וקווין לאטיפה בתפקיד הסוהרת מאמא מורטון, בליהוק שמשמח אותי במיוחד. הסרט עלה כשהמחזמר הבימתי רץ בברודווי בגרסה מחודשת כבר שש שנים; אין לדעת כמה זמן הוא היה מחזיק על הבמות לולא הסרט, אבל עובדתית, הוא עודנו רץ גם 20 שנה אחר כך, ובינתיים לפחות הוא עדיין ההצגה הכי יציבה בעיר.
לא הרבה חושבים על "שיקגו" כסרט גדול, למרות שזה בדיוק מה שהוא - יצירת מופת. רוב מרשל פעל כחקיין מוצלח בעבודתו על "שיקגו": הוא הלך בדרכו של הבמאי בוב פוסי ("קברט"), שאחראי לגרסה הראשונה והלא-מאוד-מצליחה של המחזמר, ותמיד חלם לעבד אותו בעצמו לקולנוע אבל מת לפני שהספיק. ב"שיקגו" הסרט הצבעים בוהקים אבל התאורה אפלולית, העריכה קליפית ומתאימה את עצמה לכוריאוגרפיה, ונאמברים מסוימים – "טנגו בית הסוהר" הוא המצטיין שבהם – הם גן עדן של קולנוע.
מרשל והתסריטאי ביל קונדון עשו בחירה אחת מבריקה: הנאמברים המוזיקליים מתרחשים בראשה של רוקסי. רוקסי הקולנועית היא פנטנזיונרית קלינית, חיה בעולם מוכה פשע ובוחרת לראות אותו כמועדון ג'אז; כל אדם שהיא פוגשת שר לה שיר, והיא הקהל היחיד באולם ובעולם. הבחירה הזו נותנת הצדקה כלשהי לכך שהדמויות פשוט יתחילו לשיר, אבל היא גם מנסחת אמירה לגבי אנושות שמעדיפה את השקר, כל עוד הוא מסופר טוב מספיק. זאת הרי המהות של "שיקגו": "איך הם יוכלו לראות כשיש להם נצנצים בעיניים?", אומר בילי פלין לרוקסי כשהוא מלמד אותה איך לתת עדות.
במובן הזה, "שיקגו" הוא סרט רלוונטי ועל-זמני. כמו כמה מהסרטים הטובים ביותר – "הכל אודות חוה", "ילדות רעות", "המועדפת" – "שיקגו" מתאר נשים שנלחמות על מקומן בצמרת בידיעה שהכתר יכול ליפול מראשן כל רגע; הוא מציג את הנטייה המצערת של העולם האמיתי להפוך אותך לכוכבת השעה ולהיפטר ממך ברגע שדיווה אחרת מגיעה.
ואין דיוות נוצצות כמו ולמה קלי ורוקסי הארט. זיטה-ג'ונס זכתה באוסקר על תפקידה, ומדובר באחד האוסקרים המוצדקים ביותר אי פעם: ולמה היא אדם נורא, וזיטה-ג'ונס מתבלת אותה בגרגרי ייאוש וכמיהה לשותפות אמיתית, לא משנה כמה היא שונאת את מי שיצטרפו אליה. זלווגר אינה זמרת גדולה, אבל הפרשנות שלה לרוקסי מבריקה - טמבלית שמשוכנעת שהיא מסובבת את העולם על האצבע, ומצליחה רק כשהיא ניצבת מול אנשים טיפשים יותר ממנה. הן אנטי-גיבורות אפלות ומורכבות, אבל הן לא מהורהרות ועגמומיות כדרכם של אנטי-גיבורים: הן לא מסתובבות עם פרצוף תחת כמו הגנגסטרים של "הסנדק". הן מצחיקות, מהממות ורוקדות כמו שדות. והן לא לבד: קווין לאטיפה (בתפקיד קולנועי יוקרתי ראשון) וג'ון סי ריילי במיטבם, וריצ'רד גיר כבילי פלין נותן כאן את הגרסה הכי טובה לשטיק השרמנטי שלו. והפעם הוא גם רוקד סטפס!
כשהייתי בן שמונה וראיתי את "שיקגו" בפעם הראשונה, זה היה מלמד יותר מכל שיעור שאי פעם היה לי בבית הספר. "שיקגו" לימד אותי שקולנוע יכול לזהור, להצחיק ולהחכים, להיראות מיליון דולר ועדיין לעלות רק 25 שקל להשכרה בבלוקבאסטר. שסרט יכול להצליח לעורר בך אובססיה והאובססיה הזאת לא תדעך גם עשרים שנה אחר כך, כי בכל פעם שתיזכר בו, תוכל למצוא אצלו משהו חדש שיזכיר לך למה התאהבת בו מלכתחילה. בכל פעם בה מישהו מרים גבה על כך ש"שיקגו" ניצח באוסקר את "הפסנתרן" ואת "כנופיות ניו יורק", אני מגונן עליו כפי שאמא מגוננת על בנה - בידיעה שהוא טוב בדיוק כמו כל סרט של פולנסקי וסקורסזה.