קל לבוז ל"אמילי בפריז". בעיקר בגלל שהיא כמעט מתחננת מצופיה לעשות זאת: לא מדובר, אחרי הכל, בסוגה עילית, אלא בסדרה טראשית ומגוחכת שכיף לצפות בה דווקא בידיעה ובקבלה של כל מה שגרוע בה. אבל אחד הפרקים בעונתה השנייה של "אמילי בפריז" הוא מחווה ישירה ליצירה אחרת שכמעט אסור לבוז לה: הסרט הקלאסי "ז'יל וז'ים". בעוד הסדרה המדוברת היא תרכיז קאמפ דבילי, "ז'יל וז'ים" הוא, עקרונית, אחד הסרטים הטובים שנעשו, משיאי יצירתו של אמן הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו.
גם אמילי קופר, האינפלואנסרית הכי בלתי על המסך, מסכימה עם הקביעה הזאת - למרות שלא הבינה אף מילה מהסרט. כזכור, לוק - הקולגה הקריפי שלה - לוקח אותה להקרנה של הסרט כדרך ללמד אותה צרפתית; ביציאה מהאולם, היא מכריזה שהיא אהבה אותו, למרות שלא הבינה מדוע משולש האהבה שבמרכז הסרט היה חייב להיות כל כך טראגי. ובכן, "אמילי בפריז" (שעונתה השנייה בפירוש מתעלה על הראשונה, ולא רק בגלל אלפי החתיך) שלחה אותי לבדוק אם גם אני אהנה ממנו. המסקנה? עדיף להישאר עם "אמילי בפריז".
לפני שניגשים ל"ז'יל וג'ים" צריך לזכור מהו המקום של הסרט הזה בתרבות. אין לי עניין להלאות אף אחד בשיעורי מבוא לתולדות הקולנוע, אבל בקצרה, מדובר בקבוצה של קולנוענים צרפתיים שהחליטו להמציא מחדש את האמנות השביעית. בשנות השישים של המאה העשרים, אמנים כמו טריפו, אלן רנה וז'אן לוק גודאר החליטו למרוד בקולנוע האיכותי והבורגני שהיה עד אז במיינסטרים הצרפתי - ולהעז לעשות שטויות: להפר חוקים בסיסיים של תסריטאות, בימוי, עריכה ובעצם, כל מה שהופך קולנוע לקולנוע.
לתנועה הקולנועית הזו, שקיבלה את השם "הגל הצרפתי החדש", קמו לא מעט מעריצים: בארץ היו אלה אנשים כמו אורי זוהר, בהוליווד היו אלה אנשים כמו סקורסזה. ויכול להיות שזאת סיבה מספיק טובה לשמוח מכך שהגל הזה שטף את חופי הקולנוע הצרפתי: כשחושבים על זה, הדבר הכי טוב בגל הצרפתי החדש הוא העובדה שסרטיו השפיעו על במאים שהגיעו אחריו, שהשתמשו בכלים שהוא הביא לעולם ועשו סרטים ממש טובים. כי תכלס, צפייה בסרטים האלה, יובל אחרי שעלו לאקרנים לראשונה, עשויה לגרום לצופים מסוימים לתהות מי היה צריך את זה.
כמו העונה השנייה של "אמילי בפריז", גם "ז'יל וז'ים" עסק בצורה הגיאומטרית הסקסית מכולן: המשולש הרומנטי. ובעוד בין אמילי לבין קאמי טובת הלב עמד השף גבריאל, בין צמד הרעים ז'יל וז'ים עומדת קתרין, בגילומה של מי שנחשבת לאחת היפהפיות החיוניות של הגל החדש: ז'אן מורו. השנה היא 1912, ברחובות פריז נוסעים אוטומובילים, המשכילים והבוהמיינים מלהגים על ספריו של בודלר משל היו הם שיריו החדשים של עומר אדם, ואף אחד לא יודע שתכף עתידה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה – ושהיא תהיה הראשונה מתוך שניים.
לא שזה משנה: לז'יל ולז'ים אכפת יותר מקתרין, פאם פאטאל שאוהבת לרוץ בין שניהם על הגשר ולאכול להם את הראש. וזהו, בעצם, כל הסרט: קתרין אוהבת את ז'יל ואת ג'ים, ומתחתנת עם ז'יל, אבל אז פורצת מלחמת העולם, ואז היא בעצם נזכרת שהיא אוהבת את ג'ים. משם, עקרונית, אסור לקלקל את הסרט, כי העלילה בפירוש מתעקלת למקומות לא צפויים או מובנים מאליהם – אבל ראוי להזכיר, בהקשר הזה, שהיא גם לא מתפתחת לשום מקום מעניין במיוחד.
בחוגים מסוימים ההכרזה הזאת היא חילול הקודש, אבל העניין הוא שסיפורם של ז'יל, ז'ים וקתרין מעניין משמעותית פחות מעניין מסיפורם של אמילי, קאמי וגבריאל. ההשוואה הזאת אינה הוגנת, כמובן: "אמילי בפריז" לא מתיימרת לעשות את מה ש"ז'יל וג'ים" מתיימר לעשות. טריפו בא בשביל האמנות, ואמילי פה בשביל הכיף. כיצירה שבאה להרים, "אמילי" מגשימה את ייעודה; כיצירת אמנות שמנסה להדגים מה נפלא הוא הקולנוע, על "ז'יל וג'ים" אבד הכלח.
הסרטים שנעשו במסגרת הגל הצרפתי החדש הם מהסרטים שמנסים להזכיר לצופה לכל אורכם שהוא רואה סרט. העריכה, בניגוד לנהוג עד אז, משכה תשומת לב לעצמה. הסרט מלווה לכל אורכו בקריין כל יודע. בשנות השישים זה נחשב למהפכני; אבל בשישים השנים שחלפו, ההגנבות האמנותיות של טריפו בוצעו הרבה יותר טוב על ידי חקייניו. היום, "ז'יל וג'ים" נראה כמו מה שהוא כנראה היה כל הזמן הזה: סיפור נפוח ומלא מעצמו שהוא יותר פסאדה של צרפתיוּת סקסית ורומנטית מאשר יצירת אמנות על אהבה ומוות. המהות, כנראה, מעולם לא באמת הייתה שם; הקליפה שמכסה על היעדר המהות הזאת פשוט כבר לא מגניבה יותר – ודאי שאינה מעניינת.
וכאן טמונה הבעיה העיקרית ב"ז'יל וג'ים": המחסור בעניין. סיפור האהבה שבמרכזו פשוט לא הזיז לי. ז'אן מורו עוצרת נשימה ביופיה וקשה להבין למה שתבזבז את זמנה על ז'יל או על ג'ים, שאינם נאים או עמוקים במיוחד (אלא אם כן בא לך לשמוע את הקשקושים שלהם עד יומך האחרון, ואם כן, תהיה לי בריאה, מאמי, מה אני אגיד לך).
אין טעם להשוות בין שתי יצירות כל כך שונות, אבל כש"אמילי בפריז", סדרה שכיף לשנוא (אבל באמת שאין סיבה) מציבה בתוכה סרט שחייבים להעריץ, קשה שלא לתהות: האם מותר כבר להודות שהסרטים הכי נחשבים בעולם יכולים להיות, לעיתים קרובות, צפייה בלתי נסבלת? יתכן שרק לכותב שורות אלה באמת אכפת ממבקרי קולנוע ומשכילים אלו ואחרים, אבל ככל שאני רואה יותר ניג'וסים כמו "ז'יל וג'ים", כך אני מרגיש שראוי להסתכל להם בעוז בלבן של העיניים ולקבוע: כיף לי יותר, וניתן למצוא הרבה יותר, בפרק מוצלח של "אמילי בפריז". שם יש את סילבי, הבוסית המהממת של אמילי, וזה בפירוש לא מעט.
ובאשר לאמילי עצמה: אני גאה בך, יקירתי, על שהצלחת לשרוד סרט צרפתי שלם בלי כתוביות. אני בחיים לא הייתי מצליח, לא משנה כמה שעות דואולינגו הייתי צובר לפני כן. מה שכן, בפעם הבאה אשמח להתייעץ איתך לפני כן. אני לא פרנקופיל עד כדי כך נלהב, אבל יש כמה קלאסיקות בניחוח קרואסון שלדעתי ישמחו אותך הרבה יותר. שמעת פעם על "מטריות שרבורג"?