יום רביעי שעבר, השעה לא מאוחרת מאוד אבל השביל המאובק חשוך למדי וחבורות קטנות של אנשים מתקדמות בו בכיוון אחד. מאחוריי הולך אדם שמדבר מעט חלש יותר מאחרים ולבוש קצת טוב יותר, ושואל באנגלית אם זה השביל המוביל למתחם האוכל. אני עונה לו שכן, פשוט כי אין אף שביל אחר ומאחורינו יש רק מסך ענק, הרים ומדבר. מאוחר יותר יתברר לי שהאיש הזה הוא הבמאי המקסיקני מישל פרנקו, שסרטו "שקיעת החמה" יוקרן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בערבה יומיים אחר כך, ושרק לפני כמה שבועות עוד התהלך על השטיח האדום בוונציה (עוד דבר שיתברר לי מאוחר יותר מציתות לשיחות של אחרים: הוא גם מדבר עברית לא רעה בכלל).
פסטיבל סרטים בערבה, שזו שנתו העשירית, מתקיים ביישוב צוקים שבערבה התיכונה ומצליח שוב ושוב להוכיח שאפשר להרים פסטיבל קולנוע בלתי מתפשר, ייחודי לגמרי ונוצץ בדרכו גם במקום הכי נידח בישראל. אה, ושאפשר גם לגרום לשר התרבות חילי טרופר לצפות בסרטים במשך שעות, בהנאה נראית לעין, בלילה שבו בירושלים מצביעים על תקציב מדינה. הפסטיבל נפתח ב-3 בנובמבר תחת שמיים זרועי כוכבים, בערב שהולם את רוח המיזם התרבותי המשוגע הזה: הקרנה של עשרה סרטים שהופקו בערבה ובהשראת חבל הארץ המדברי, ושנעשו כולם כחלק מפרויקט "קצר במדבר" המלווה את הפסטיבל מתחילתו. עד כה צולמו באמצעותו שניים-שלושה סרטים בשנה, וב-2021 הורחב הפרויקט הודות להקמת קרן הקולנוע ערבה (שייסדו אנשי פסטיבל הסרטים עם מרכז תרבות קהילה המקומי וקרן גשר) והופקו עשרה סרטים עלילתיים ודוקומנטריים.
מי שאחראי לכל השפע הזה הוא אייל שיראי, מפיק סרטים והאיש שייסד ומנהל את פסטיבל סרטים בערבה. שיראי ובת זוגו השחקנית והאמנית טינקר, לשעבר האייקון התל אביבי טינקרבל, הגיעו לערבה לפני כ-15 שנה והיו מעורבים בהקמת מתחם הבקתות היפהפה (והמלא עד חגי תשרי של שנה הבאה) מדברא. הם נהנו מהניתוק מהמרכז, ניהלו את המקום וגידלו ילדים על רקע תפאורה חד-גונית אך מעוררת קנאה, אבל די מהר הדחף לעשות קולנוע וליזום תרבות התגבר.
בשיחה מחוץ לגלריית האמנות החדשה בצוקים, שם מתקיימת בתקופת הפסטיבל תערוכה מצילומיו של הצלם הפולני פיוטר ג'קסה מאתרי הצילום של "דקאלוג" של קישלובסקי, נזכר שיראי בימים שבהם החזון החל להתגבש. "כשפתחנו את מדברא ב-2012 פתאום התחילו לי דמיונות כאלה של המסך הגדול הזה, והחלטנו להקים פסטיבל. ראש המועצה אז, אייל בלום, אמר מיד 'יאללה' ונתן קצת כסף. בשנה הראשונה הקרנו בעיקר מערבונים והגיעו בעיקר אנשים מהאזור. בשנה השנייה כבר היה ממש מוצלח. הקסם ישר קרה. הפסקתי עם חיפה (שיראי עמד אז בראש פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בחיפה - מ"ל) והתמקדתי בזה. עדנה ודן פיינרו הצטרפו. ומאז הרעיון הוא באמת לחפש את הסרטים הטובים של השנה. בלי לעשות חשבון – אם הם היו כבר בירושלים, היו בחיפה. אנחנו צריכים לחשוב מה באמת מתאים לקהל שלנו ומה מתאים להקרין פה, איך הפאזל יסתדר, לא לערב אגו".
צימרים, מחצבות ושלדי אוטובוסים
פרויקט "קצר במדבר" נולד גם הוא כבר אז. שיראי פנה למנהל קרן הקולנוע הישראלי כתריאל שחורי, שהתגייס, ויחד עם תקציב מהמועצה היו לו כבר 200 אלף שקלים בשנה - מה שאיפשר לו להפיק שניים-שלושה סרטים בכל פעם. "הייתי הולך לבתי ספר לקולנוע ובוחר חמישה בוגרים מכל בית ספר. בלי שהם יפנו ובלי שיש להם רעיון", מבהיר שיראי. "הייתי מזמין אותם לסיור השראה, ואחרי שיחות הם הלכו לחודשיים הביתה וחזרו עם תסריטים. ככה זה התחיל. אחרי שלוש שנים קרן גשר נכנסו במקום קרן הקולנוע ואני המשכתי להפיק את הסרטים. הפקנו ככה 16 סרטים, חלקם מאוד הצליחו, למשל 'הקו של גרייס' של רותם קמפלינסקי שזכה בפסטיבל ירושלים ב-2015 ו'קילומטר 147' של בועז פרנקל שזכה בפרס אופיר ב-2018".
השנה, כאמור, הפרויקט גדל לממדים אחרים לגמרי והוקמה הקרן האזורית - ושיראי מבטיח שבעתיד ייצאו ממנה גם פיצ'רים, אבל לא סדרות ("אני באמת רוצה להשאיר את זה כשמורת קולנוע", הוא אומר). עשרת הסרטים אמנם מתרחשים כולם בערבה וסביבתה, אבל מעניין לראות עד כמה הם שונים זה מזה. ערב הפתיחה התחיל בסרט "פסל" של דנה לרנר, בכיכובם של יעל אלקנה ואוריה יבלונסקי, המגלמים זוג שמגיע לחופשה בצימר במדבר ומוצא את עצמו במריבה איומה. הוא הסתיים בסרט "מיקה 2300" של בועז פרנקל, המלווה עגלה מתוקה שיוצאת מהרפת בקיבוץ ועוקבת אחרי ילדה עד חדר הנסיכות שלה.
בין הסרט הראשון לאחרון היו, בין השאר, "הר האלוהים" - סרט דוקומנטרי נוגע ללב על הארכיאולוג בן ה-90 עמנואל ענתי המבקר בהר כרכום - אולי בפעם האחרונה - ונחוש להוכיח שמקום המחקר שלו, אליו הוא פיתח רגשות עמוקים, הוא הר סיני המקראי; "מציל האוטובוסים" - יצירה תיעודית מצחיקה ומרגשת של פאני בן דוד על נהג אוטובוס תושב חצבה שאוסף אוטובוסים ישנים ומקווה שילדי האזור ייהנו מהם כמוהו; "אוקיינוס" - סרט קצר של אוריה הרץ המפגיש בין שני גברים עם עבר משותף בקהילה היפית מעט אפלה בערבה; ו"מחצבה" - סרט מהפנט ממש של הילה רויזנמן על יחסי אמא ובת שמגיעים לנקודת רתיחה במחצבה שחיים בה עובדים שעלו מברית המועצות.
"התעשייה כבר קורית, אפשר להגיע לפה לעשות סרט"
רויזנמן, שסיימה את לימודיה בסם שפיגל ב-2019, עוסקת הרבה בסוגיות של הגירה והשפעתה על היחסים בתוך המשפחה. הסרט שלה מספר על מאשה, אישה צעירה שמגיעה לבקר את אימה ורה, שעברה להתגורר בחברת פועלים במחצבה שבה היא עובדת כמבשלת. מאשה מגיעה כדי לסיים את הנתק עם אימה, אבל הסיטואציה שהיא נכנסת אליה רק מדגישה את הפערים ביניהן. זה סרט שאולי לא היה חייב להתרחש בערבה, אבל אחרי שהוא נעשה בה, ברור עד כמה הנוף הזה מתאים לו וקשה לדמיין אותו במקום אחר. לדברי רויזנמן, לסרט אכן אין מיקום גיאוגרפי מוגדר. "זה הגיע בכלל מהיומנים של לאה גולדברג, קראתי שם על ביקור שלה במחצבה, ואהבתי את איך שהיא כתבה על הרעיון של להתעסק בדברים מבפנים, דברים שלא רואים את הפנים שלהם. חשבתי שזה דימוי מאוד מעניין לאנשים, שלא רואים את הבפנים שלהם. היחסים של האמא והבת, שלא מצליחות לתקשר החוצה את הפנים שלהן, הרגיש לי מתאים".
רויזנמן מספרת שהצילומים בזמן הקורונה הפכו את המשימה למציאת הלוקיישן המושלם לקשה מאוד, כי גם בימים רגילים לא קל לקבל אישור לצלם במחצבה פעילה. "כשהתחילה הקורונה, כבר אף אחד לא אישר לנו. אז צילמנו את רוב הסרט בעין יהב ובצופר, אבל לא הייתה לנו מחצבה. בסופו של דבר – המחצבה שצילמנו בה היא בכלל בראש העין".
שיראי מצדו מדגיש שהוא לא רק רוצה שקולנוענים יגיעו מתל אביב כדי לעשות סרטים בשממה, אלא לקדם תעשייה אמיתית שעמודי התווך שלה הם תושבי האזור. בסרטה של רויזנמן למשל, לצד השחקניות סבטלנה דמידוב ולנה פרייפלד, שתיהן שחקניות של תיאטרון גשר, משחקים בסרט נון-אקטורז שהם תושבי הערבה. "לקרן האזורית יש עניין גדול לקדם פה תעשייה. למעשה, התעשייה הזאת קורית כבר", אומר שיראי, "אנשים מתמקצעים בתחומים שונים - אפשר להגיע לפה ולעשות סרט. גם במאים כבר יש פה. אני רואה את ההצלחה כל הזמן. רואה את התהליך. הבחור שעשה את הסרט 'מזל טוב', למשל, זה בחור מפה, הוא ניהל את הצימרים ב'ימי מדבר'. ההצלחה זה לא רק התוצאה, זה מעצם זה שזה קרה פה".
אתה מרגיש עדיין צורך להגיד לאנשים "בואו לגור פה, יהיה לכם מה לעשות פה", או שכבר בא לך להגיד להם "עזבו עזבו, באו מספיק".
"אני כן רוצה שאנשים יבואו, אבל זה לא מתאים לכל אחד, יש אנשים שצריכים את הקיוסק מתחת לבית. יש כאלה שהשקט משגע אותם. אצלי זה הפוך, אני צריך את השקט הזה. האמת, מה שיש פה – זה שאין פה. והאין הזה מאפשר לך לעשות מה שאתה רוצה ולדמיין. כשאתה נמצא במקום שיש בו אנשים ועושים לידך – אין שקט. פעם הייתי רואה כל סרט, לא היה סטודנט לקולנוע שלא הכרתי. עם הזמן לא הבנתי למה אני צריך לראות הכל. אולי עדיף לי לא להכניס לראש שלי מה שאני לא חייב. אחד כמוני, בעיר, שאוהב לנצל הזדמנויות, הוא הולך לכל פגישה, לכל הקרנה. פעם הייתי רואה גם דברים שידעתי שהם לא הטעם שלי. הייתי רואה דברים שלא קשורים אליי, גם עשיתי סרטים שלא קשורים אליי כי הייתה לי מפלצת להאכיל. הייתי חייב לעשות".
