לא התכוונתי לכתוב על "אל תסתכלו למעלה" - וזו לא ביקורת קולנוע, למען הסר ספק. האמת שאפילו לא תכננתי לצפות בסרט. הרגיש לי מתאמץ מדי, מזיע, שלא לומר מסריח מכוכבים ומחוסר אותנטיות. גם סטריפ, גם ג'ונה, גם בלאנשט, גם דיקפריו, גם לורנס, גם תואם-טראמפ, גם תואם-מאסק. אפילו אריאנה גרנדה פה. חסרה רק איזו קרדשיאן וישר לקטגוריית סרטי המטבוחה.
אבל אז קרה דבר שאני לא זוכר שקרה עם סרט משהו כמו עשור, לפחות מאז ימי הטרום סטרימינג ו"הרשת החברתית" פינת "אווטאר"; נהיה עליו דיבור. ולא דיבור כזה אצל אלה שמבינים באורסון וולס ובקורוסאווה, אלא דיבור-דיבור. של שיחות סלון ומסדרון, כלומר זום. כזה שבקושי נותר ממנו זכר בסדרות מאוד מסוימות דוגמת "משחקי הכס", "שובר שורות" או "יורשים". ותתפלאו או שלא, אבל גם המספרים מגבים: ל"אל תסתכלו למעלה" יש יותר שעות צפייה בנטפליקס בשבוע החולף מאשר למבשרת הווריאנטים "אמילי בפריז" (ו-350 מיליון שעות צפייה בסך הכל). אז ישבתי לצפות ועכשיו גם אתם צריכים. לא בגלל שהוא ישנה לכם את החיים או את האופן שבו אתם מביטים על החיים (אגב, צפו ב"שנה שבה העולם השתנה" באפל TV פלוס, אם כבר להיות אנשים טובים יותר). הסיבה היא שלטוב ובעיקר לרע הוא מדייק את רוח התקופה. האשטאג צייטגייסט.
הסרט מתפוצץ מקלישאות, קקופוניה של דימויים, קיטש ומריל סטריפ בתפקיד שמעורר געגועים ל"מאמא מיה" - וזו גם הסיבה שבגינה מבקרי הקולנוע ברובם סולדים ממנו; אין בו קמצוץ של רובד סמוי. אפס מוחלט. הטקסט והסאבטקסט אחד הם עד לרמת הכפית, ואם פספסתם אז נחזור על המסר טריליון פעם באופן הכי מגושם שיש עד שתקיאו אותו. וזה מאוד לא מתוחכם ואפילו מעצבן את מי שקלט כבר בקדימון. אלא שדווקא כל הברדק הזה, כל הרעש הבלתי נסבל הזה שכולנו הרי חיים אותו בהפרעת קשב תמידית, הוא בדיוק מה שבהפוך על הפוך, הופך את "אל תסתכלו למעלה" לפעולה הגדולה הכי חתרנית שהוליווד הפיקה זה זמן רב. סרט מטבוחה, אבל חריפה, כשעצם זה שהוא משודר בנטפליקס זה כבר הפוך על הפוך על הפוך עד לכדי ורטיגו.
אם יש משהו שהוליווד מצטיינת בלמכור, חוץ מאשר את עצמה, הוא את האתוס האמריקאי. לא משנה מה יקרה, איזו צרה שתבוא, מבית או מבחוץ, אמריקה תהיה שם ותבוא להצלה. לא הסינים, בטח שלא הרוסים, וגם על החננות מאירופה כבר אי אפשר לסמוך (סליחה בונד, אתה דווקא בסדר). זה יכול להיות רמבו, רוקי, שוורצנגר, קפטן אמריקה, סופרמן, איירון מן, גל פאקינג גדות או קודח האסטרואידים ברוס וויליס. זה יכול להיות בעולם של מארוול, של די. סי., עם חייזרים, בלי חייזרים, לא משנה - מי שיציל אותנו הוא האתוס האמריקאי; יחד עם נשיא עם לסת הריסון פורדית מסותתת ומבט נוגה שיישא נאום מלא פאתוס, או אפילו יעלה על מטוס ויצא בעצמו לכסח את החייזרים יחד עם וויל סמית' וג'ף גולדבלום (געגועיי לביל פולמן - הנשיא הכי טוב אבר).
ב"ארמגדון", כמו גם בכל סרטי האסונות באשר הם, יש הסכמה אחת ברורה שאין בלתה: יש אסון. ואל מול האסון מתלכדים, מביטים מעלה, מטה ואז גם לצדדים, כי כולנו רקמה אנושית אחת וכל הבולשיט הזה
הוליווד הרימה דגל לבן
ב"אל תסתכלו למעלה" אדם מקיי, שכתב וביים - ואני אחסוך מכם את מה שאני חושב על "מכונת הכסף", כי זו לא ביקורת קולנוע - המיתוס הזה מוצא להורג. לא רק שהוא מערער על המקום הנוצרי-יישועי של ארה"ב כמנהיגת העולם החופשי וכגואלת האנושות. הוא מטיל ספק בכוונות שלה To Do Good. אותו מיתוג מפוחלץ שמפלצות הטכנולוגיה, מגוגל ומטה, אימצו וגרמו לאירוניה להתהפך בקברה.
בתעשיית התרבות האמריקאית, שעיצבה במשך עשרות שנים את ההגמוניה המערבית כשלטת ואת ארה"ב כנציגת בני האור עלי אדמות, אין חילול קודש גדול מזה. האב, הבן ודגל הפסים והכוכבים הוא אתוס דתי פולחני לא פחות מאשר לאומי, ולא מתעסקים איתו. בטח לא בשובר קופות עתיר כוכבים שתפקידו המסורתי הוא לבדר ולשמר את יחסי הכוחות גם בדורות הבאים (יחסי הכוחות האלה שווים הרבה מאוד כסף).
ואם ישבתם בבידוד וחשבתם שהקורונה שינתה את העולם, מקיי מתפוצץ מצחוק ומזכיר לכם מי באמת שינו את העולם בעשור האחרון: הרשתות החברתיות. כלומר אנחנו. וזה לא ש"אל תסתכלו למעלה" מופרך יותר מאשר "ארמגדון" למשל, אבל ההשוואה ביניהם היא לא פחות ממרתקת כנציגי התקופות. עזבו את זה שגיבורי ארמגדון הם קודחי שדות הנפט מזהמי הכדור, שהיו אז, כשהסרט יצא לאקרנים, נציגי החברות הגדולות בעולם. ואפילו עזבו את ההשוואה לכך שאת הצלת העולם (ואת המניות שלהן כמובן) ב"אל תסתכלו למעלה" לוקחים על עצמם נציגי החברות הגדולות בעולם כיום, עם כל הביג דאטה, בינה מלאכותית וממבו-ג'מבו. ב"ארמגדון", כמו גם בכל סרטי האסונות באשר הם, יש הסכמה אחת ברורה שאין בלתה: יש אסון. ואל מול האסון מתלכדים, מביטים מעלה, מטה ואז גם לצדדים, כי כולנו רקמה אנושית אחת וכל הבולשיט הזה.
אז נכון, "אל תסתכלו למעלה" הוא סרט על אסון האקלים שמתרגש עלינו כמעט באין מפריע - אבל הוא גם סרט האסונות הגדול הראשון של עידן הפוסט-אמת. נציגי התקופה - מההון, השלטון וההמון - מקבלים מקום של בוז בסרט, והוא כאוטי ומבעית בדיוק כמו העידן הזה. הוא כל כך אבוד עד שאפילו הוליווד הרימה דגל לבן, והתייאשה מלנסות למכור לנו סיפור אחר. גם ככה אף אחד כבר לא מאמין לכלום.