סוף השבוע שלפני טקס האוסקר ה-97 יכול היה להיראות אחרת לגמרי עבור אנג'לינה ג'ולי. עונת הטקסים נתפרה בדיוק לכבוד סופרסטאריות כמוה, וביקום מקביל היא כבר הייתה סוגרת את כל ענייני הלוק שאיתו תצעד על השטיח האדום ובמקביל מתכוננת במרץ על הנאום שתישא אחרי שתזכה בפרס השחקנית הטובה ביותר. את גלובוס הזהב היא אומנם הפסידה לפרננדה טורס ("אני עדיין כאן"), אבל המהמרים הכבדים בבורסת ההימורים יכלו להישבע שהשנה, 25 שנים אחרי שקטפה את האוסקר הראשון שלה על "נערה בהפרעה", אנג'לינה ג'ולי תסגור מעגל ותוסיף פסלון נוסף לארון על תפקידה ב"מריה". אז זהו, שלא. היא אפילו לא מועמדת.
חצי שנה חלפה מאז הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה סרטה החדש של ג'ולי, שעולה השבוע לאקרנים בישראל, ובו היא מגלמת את זמרת האופרה האגדית מריה קאלאס - מהזמרות הגדולות בהיסטוריה של האופרה, בערוב ימיה, כשחיה בפריז עד למותה. הבמאי הוא הבמאי הצ'ילאני המוערך פבלו לאראין, שעבורו זהו הסרט הביוגרפי השלישי שבו הוא עוקב אחר נשים מובילות במאה ה-20: זה התחיל עם "ג'קי" (2016), על הגברת הראשונה לשעבר של ארה"ב ג'קי קנדי-אונסיס, אותה גילמה נטלי פורטמן - שעל הופעתה הייתה מועמדת לאוסקר ולגלובוס הזהב; והמשיך עם "ספנסר" על הנסיכה דיאנה, אותה גילמה קריסטן סטיוארט, שהייתה אף היא מועמדת באותם טקסים יוקרתיים. מכאן, היה זה טבעי שגם ג'ולי תקבל לכל הפחות מועמדות לפרס הנחשק - אך לאקדמיה בהוליווד היו תוכניות אחרות.
שלא תטעו - עד לפני כמה שבועות היה נדמה שג'ולי עלתה על המסלול הבטוח, שכן היא כאמור אכן הייתה מועמדת לגלובוס, מה שלא פעם מנבא גם מועמדות לפרס הגדול יותר. לפני שהוכרזו המועמדויות לאוסקר ולגילדת השחקנים מהן ג'ולי נעדרה, השחקנית הייתה בטוחה שהתפקיד הזה, של זמרת אופרה מכובדת בסרט שהוא עם תו תקן איכותי של פסטיבלים - הוא בגדר תפקיד חייה. היא חשבה שבהוליווד יעריכו את ההשקעה ושזה ייגמר בנאום תודה מרוגש. אז חשבה.
רק רוצה לשיר
ימים אחדים לאחר הבכורה בוונציה, שם נרכש הסרט על ידי נטפליקס, הוזמנתי יחד עם עוד כמה עיתונאים למפגש אינטימי עם ג'ולי. זה קרה בפסטיבל טורונטו, לשם הגיעה השחקנית עבור פרמיירת הסרט "ללא דם" שאותו כתבה וביימה, ולמרות ש"מריה" לא היה חלק מתוכנית הפסטיבל - בנטפליקס החליטו לנצל את שהותה של הכוכבת בטורונטו ויזמו את המפגש איתה.
"היו לי לא מעט חששות לגלם את מריה קאלאס", הודתה ג'ולי, "נשאתי אליה עיניים בהערצה, אבל הפחד הוא מנוע עבור שחקנים - אנחנו לוקחים על עצמנו אתגר רגשי כשאנחנו נכנסים לדמות. למזלי, הבמאי והצוות עטפו אותי ותמכו בי, כי בסופו של דבר חלק מהחוויה האנושית של כל אחד מאיתנו, בני האדם, היא ללמוד כל הזמן, לספוג ולהחזיר אהבה. לקבל כזאת תמיכה בשלב בקריירה שבו אני נמצאת זו מתנה נפלאה. הרגשתי שאם אפול יהיה מי שיתפוס אותי, וככל שלמדתי להכיר את הדמות של מריה, הרגשתי שהפכנו לחברות. ושמחתי שהחברה שלי בידיים טובות, ביידים של מי שאוחז במושכות ביצירת הסרט ומעניק לה את הכבוד הראוי".
וכיאה לביו על זמרת אופרה, מן הסתם שג'ולי נאלצה גם לפתוח את הגרון ולשיר. אבל מתברר שכשהיא התבקשה לעשות כן במהלך הצילומים, היא קצת הופתעה. "מה שלא הבנתי לעומק הוא כמה נטול פילטרים יהיה כל עניין השירה מגרוני", היא אומרת בחיוך, ומספרת: "בעברי הייתי במערכת יחסים עם מישהו שבחוסר אדיבות אמר לי בבוטות שאינני מסוגלת לשיר. הייתי חסומה ולא העזתי לנסות לשיר מאז. לכן, אם הייתי יודעת מההתחלה כשהצטרפתי לפרויקט, ששירה היא חלק נכבד מהתפקיד ולא רק ליפסינק, הייתי מפחדת הרבה יותר. ובכלל כשמדובר באופרה, אי אפשר לזייף.
"לא הבנתי כמה זה יהיה נקי וללא כלי נגינה או ליווי, פשוט הקול שלי. אני טיפוס ביישן ואינני זמרת בהכשרתי, לכל היותר שחקנית שיכולה לעשות מאמץ ולשיר כחלק מתפקיד. אך השילוב בין השניים הוא בפיזיות, במהות של אופרה עבור מריה קאלאס. אני מגלמת אותה בגיל מתבגר, בימים שהיא החלה לאבד את קולה, וזה סייע לי שלא נאלצתי לגלם זמרת בשיאה הקולי. ומשם הגיעה החיבור, אובדן הקול היה אובדן התקשורת עם העולם עבורה. שם מצאתי את הקול שלי בתור הדמות".
"היו לי לא מעט חששות לגלם את מריה קאלאס. נשאתי אליה עיניים בהערצה, אבל הפחד הוא מנוע עבור שחקנים - אנחנו לוקחים על עצמנו אתגר רגשי כשאנחנו נכנסים לדמות"
אחרי הקרנות בפסטיבלים בניו יורק ובלונדון, "מריה" הוצג גם בפסטיבל של המכון לקולנוע האמריקאי (AFI) בלוס אנג'לס בסוף אוקטובר האחרון. בהמשך אותו ערב התקיימה מסיבה פרטית לכבודה של ג'ולי, אז גם יצא לי לקיים איתה שיחה אישית ובלתי פורמלית. לאותו ערב הגיעה הכוכבת במראה משוחרר מהרגיל, כששיערה מקורזל ברישול אופנתי, היא לובשת שמלת סאטן בצבע שמפניה ומפניה בלט ליפסטיק בצבע אדום ועז שלכד את עדשות המצלמה על השטיח האדום.
ג'ולי אומנם נראתה נינוחה ושידרה אווירת קז'ואל במעמד הנוצץ, אבל בהוליווד כמו בהוליווד - הכל ביזנס וכחלק מקמפיין לקידום "מריה", עם פזילה לעונת הטקסים שבאופק. בדיעבד, זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שהיא אכן קידמה את הסרט, עד כדי כך שלדעת מומחי אוסקר אותה נונשלנטיות כנראה שיחקה לרעתה. רוצה לומר: יכול להיות שג'ולי לא חיזרה מספיק (וכנהוג) אחר קולות מצביעי הטקסים הגדולים, והניחה שהביקורות המחמיאות על הופעתה בסרט יספיקו במירוץ השנה.
ואולי בכלל אשמת הקידום והכישלון באי-העמדתה של ג'ולי לאוסקר, היא כל כולה על ענקית הסטרימינג נטפליקס - זו שכאמור רכשה את הפצת "מריה". בנטפליקס השקיעו את מרבית זמנם וממונם העונה בעיקר בקידום "אמיליה פרז", שעוד מפסטיבל קאן סומן כמועמד מוביל לאוסקר. ההשקעה השתלמה - והרי "אמיליה פרז" בלט במיוחד בעונת הטקסים ורשם 13 מועמדויות לאוסקר, אלא שאז באה הסערה סביב קרלה סופיה גסקון וציוצי העבר השנויים במחלוקת שלה, ובזאת אולי נהרסו הסיכויים של הסרט לצאת כמנצח הגדול של העונה.
חייבים לדבר על בראד
אבל יכול להיות שאי-המועמדות שלה היא בכלל פועל יוצא של הסיקור השלילי שנקשר לשמה של ג'ולי סביב מאבק הגירושים המכוער מבראד פיט. הם היו הזוג הכי נוצץ בהוליווד, הידועים בתור "בראנג'לינה", שגם סיפור ההיכרות שלהם נראה כאילו נשלף מתוך איזו קומדיה רומנטית, עם שמועות על קשר שהחל מחוץ לנישואים. ג'ולי ופיט ניהלו זוגיות מתוקשרת במשך 12 שנים, הביאו לעולם שלושה ילדים ואימצו שלושה נוספים, וגם שיחקו יחד בדרמה הרומנטית בבימויה של ג'ולי, "ליד הים" (2015). הסרט היה לפלופ ענק וכישלון מסחרי היסטרי, זאת לצד הביקורות שלא ריחמו עליו.
שנה אחרי הסרט הכושל, הגיעה הפרידה הצורמת. השניים אומנם טענו תחילה כי הם נפרדים בעקבות "חילוקי דעות שלא ניתנים לגישור", אבל תביעות הגירושים ההדדיות נמשכו הרבה מעבר למצופה בשל הדיונים על משמורת הילדים - שבכלל ניתקו קשר עם אביהם, כשאחת מהן אף השמיטה משם המשפחה שלה את זה של פיט. רק בדצמבר האחרון, אחרי שמונה שנים של מאבק מתוקשר, הם הגיעו להסכם שברובו נשאר תחת מעטה סודיות כבד.
המקרה של בראנג'לינה מזכיר את זה של זוג מתוקשר אחר - ג'וני דפ ואמבר הרד. גם המשפט המכוער בין השניים חשף צדדים אלימים הן של דפ והן של הרד, ובכל זאת רבים התייצבו לצדו של הראשון וקברו את הקריירה של השנייה. בניגוד להרד - ג'ולי עדיין מצליחה לטפח קריירה בהוליווד, אבל לא מן הנמנע שהסכסוך שלה עם פיט פגם בפופולריות שלה - ויש שמניחים שעיר הסרטים פשוט בחרה בצד שלו. כן, אפילו שהיא טענה להיסטוריה של אלימות מצד פיט כלפי ילדיהם.
ולראייה - להלן סקירה קצרה על הקריירה של השנים לאורך שמונה השנים האחרונות, מהרגע שבו בראנג'לינה נפרדו ועד הלום: בעוד פיט כיכב בין השאר בסרטים כמו "מכונת מלחמה" (2017), "אד אסטרה" (2019) ו"היו זמנים בהוליווד" (2019) - עליו קטף גם את פרס שחקן המשנה באוסקר, ג'ולי, מצידה, די המעיטה בהופעות קולנועיות: היא דיבבה בסרט השלישי של "קונג פו פנדה" (2016), כיכבה בהמשך ל"מליפיסנט" (2019), שיחקה בסרט הקומיקס של מארוול "נצחיים" שכשל בענק וגם בעוד שני סרטים קטנים שלא הותירו חותם.
בחודשים האחרונים היא מצטלמת לסרט דרמה צרפתי שמיועד לצאת בשנה הבאה, ובקרוב היא אמורה לצלם סרט אימה לצד האלי ברי. האם משהו מאלו יסייעו להשיב את שמה לקדמת הבמה מבחינה מקצועית? כולה תקווה שכן.
"הייתי בעבר במערכת יחסים עם מישהו שבחוסר אדיבות אמר לי בבוטות שאינני מסוגלת לשיר. הייתי חסומה ולא העזתי לנסות לשיר מאז"
בלי פוליטיקה, אבל עם ז'קלין ביסט
לצד הסערות בחייה האישיים, ג'ולי גם ידועה ככובת שלא חוששת להביע את דעתה בנושאים אקטואליים - גם לא בנושא הנפיץ בעולם: הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בסוף אוקטובר 2023 ג'ולי פרסמה באינסטגרם פוסט נוקב שבו מצד אחד הביעה זעזוע על הטבח בישראל - אך מצד שני קראה להפסקת אש בעזה. "בשבועות האחרונים חשתי חולה וכועסת על מתקפת הטרור על ישראל, מותם של כל כך הרבה אזרחים חפים מפשע, ותהיתי כיצד אפשר לעזור", כתבה בהתחלה, "גם אני מתפללת לשובם של כל אחד מהחטופים ועבור המשפחות שחוות את הכאב הבלתי נתפס של רצח של מישהו אהוב... מה שקרה בישראל הוא אקט של טרור - אבל זה לא מצדיק את ההפגזות בעזה, שגוזלות חיים של חפים מפשע שאין להם לאן ללכת".
ג'ולי, ששימשה במשך שני עשורים שגרירה של רצון טוב מטעם נציבות האו"ם לפליטים וביקרה ב-60 מדינות כולל קמבודיה, וייטנאם ואתיופיה (מהן אימצה שלושה מבין ששת ילדיה), שיתפה תמונות מעזה והכריזה כי מדובר ב"הפגזה מכוונת של אוכלוסיה כלואה". מאז אותן התבטאויות היא הורידה הילוך משמעותית וכמעט ולא מתייחסת למלחמה, ובמקום זאת היא מתמקדת בסוגיות פליטים במדינות אחרות. לא נרצה לקפוץ למסקנות, ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות - האם ייתכן שהוליווד התעלמה מג'ולי בגלל שהיא דעתנית?
בשיחה שלי איתה, שבה ציינתי בתחילתה שאני ישראלי, היא לחצה את ידי והודתה שלי שבאתי, עם חצי חיוך שיכול להתפרש כמעין סימון שאין לה עניין לדבר על פוליטיקה. "בדיוק פגשתי את ז'קלין ביסט, ידעת שהיא הסנדקית שלי?", היא שואלת אותי ומצביעה לעברה של השחקנית הבריטית בת ה-80. "היא מכירה אותי עוד כשרק הייתי בבטן של אמא שלי. שתיהן הפכו לחברות טובות בסבנטיז, והיא בדיוק הזכירה לי שהיא גילמה את ג'קי קנדי, שהייתה נשואה לאונסיס - שהיה המאהב המיתולוגי של מריה קאלאס. היא אמרה שמאוד אהבה את הסרט ואני מקווה שהצופים גם יתחברו. השתדלתי לתת את כל מה שיש לי. אתה יודע, אני מאמינה שזאת זכות עבור אומן כשנותנים לך במה לבטא את עצמך במקסימום, כשכל הגוף והנשמה בתפקיד, תחושה של חופש מוחלט. ואני מרגישה שנתתי הכל כדי לעשות צדק לאישה ענקית שאני מעריצה ושהשירה הייתה כל עולמה".
אם לשפוט מהביקורות עד כה, בהחלט עשית עמה צדק.
"צדק זו מילה שאני מאוד מתחברת אליה, כי כשלא נעשה צדק קשה להגיע לכדי מחילה. אי אפשר באמת להרגיש שלם. אני מדברת על כך לא מעט עם ילדיי. חינכתי אותם שלא ליטור טינה בליבם כלפי אף אדם, שלעולם לא ירצו שמשהו רע יקרה לאדם אחד, ומעל הכל - שלא ישנאו אף אחד. אבל אני כן מאמינה שיש טוב ורע בעולם, יש בעקרון הזה מן האמת, שיש צדק וחוסר צדק והתנהגות אכזרית ודברים רבים שאנו מוכרחים להתנגד אליהם נחרצות כדי לסלול את הדרך לחיות בשלום. אם לא חותרים להשלמה ופתרון, נתקעים בלופ והאיבה בבטן אוכלת אותך מבפנים".
"חינכתי את ילדיי שלא ליטור טינה בליבם כלפי אף אדם, שלעולם לא ירצו שמשהו רע יקרה לאדם אחד, ומעל הכל - שלא ישנאו אף אחד"
אלו תובנות שבאות עם הגיל.
"יש בזה משהו, אני אכן כבר בשלב בחיים שבו אני מביטה לאחור ותוהה אם עליי לחזור לאותן רגשות שאפיינו אותי בצעירותי. עברתי בדרך לא מעט גרסאות של עצמי. אפשר בקלות ללכת לאיבוד בחיים, עברתי לא מעט באופן גידול הילדים, המקצוע, מצבי הבריאותי. והיה לי גם פרק זמן רב לספוג את הכל בשקט ולצמוח מהכל".
ניכר שששת הילדים הם כל חייך.
"ההורות היא בהחלט מקור אושר. לפני עשר שנים לא יכולתי לדמיין איפה אהיה היום. התפיסה של התא המשפחתי והילדים הייתה שונה, המחשבה על הנישואים שהיו לי הייתה שונה, וכמובן שלא יכולתי לשער היכן אהיה ברמה המקצועית בכל הקשור לבימוי שמושך אותי. הדבר היחידי שיכולתי להיות בטוחה בו הוא הילדים ושאמשיך לעבוד".
מה צופן העתיד מבחינתך?
"אני מקווה להמשיך וליצור. 'מריה' החזירה לי את החדווה למקצוע אחרי שלקחתי זמן לחיי האישיים. אבל עכשיו כשהילדים כמעט כולם בוגרים - ובוודאי כשהם הופכים עצמאים ועוזבים את הקן - אין לי באמת מושג מה אני אעשה. אין ספק שארדוף אחריהם ברחבי העולם. ובכנות, אני מקווה שלא יגיעו נכדים מהר מדי".
תגובות