"מעולם לא ראיתי סרט אנטי-מלחמתי", אמר פעם הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו בראיון ל"שיקגו טריביון". "כל סרט על מלחמה הופך בסוף לפרו-מלחמתי". טריפו היה לא רק במאי מבריק, אלא גם צופה ומבקר קולנוע חד אבחנה. התובנה שלו על סרטי מלחמה ועל ההתענגות שלהם על האלימות שהם לכאורה מגנים היתה מחכימה ומעניינת. הייתה בה רק בעיה אחת: היא נאמרה 12 שנים לפני "צא וראה".
"צא וראה", שמוצג כעת בעותק מחודש ומרהיב בסינמטקים במסגרת תכנית מחווה לאולפני מוספילם המוסקבאיים (הסרט יוקרן הערב, 12 ביולי, בסינמטק ירושלים), נחשב בעיני רבים לסרט האנטי-מלחמתי הגדול בכל הזמנים (ויש המוסיפים: סרט המלחמה הגדול אי פעם). הוא מתאר את אחד הפרקים המחרידים (והפחות-מדוברים) בתולדות מלחמת העולם השנייה בריאליזם שהברוטליות שלו נופלת אך במעט מהמקור. הצגת המלחמה במלוא זוועתה הייתה מטרתם הכמעט-מוצהרת של הבמאי אלם קלימוב ושותפו לכתיבת התסריט אלם אדמוביץ' (שעל ספרו התבסס הסרט). כשקלימוב חשב שאנשים לא יצליחו לצפות בסרט קשה כל כך, השיב אדמוביץ': "שלא יצפו. זה משהו שאנחנו צריכים להשאיר מאחורינו כעדות למלחמה וכטיעון למען שלום". לו טריפו היה זוכה לראות את "צא וראה" – הוא מת כמעט שנה לפני יציאת הסרט לאקרנים – גם הוא היה מעדכן ודאי את קביעתו. כך נראה סרט מלחמה נגד מלחמה.
"צא וראה" מתאר את הכיבוש הנאצי בבלארוס ב-1943 מבעד לעיני פלוריאן (המכונה פליורה), נער בן 14 שמתגייס למחתרת הפרטיזנית, מאבד את תום הנעורים בתוך שעות ("הוא לא מסוגל לפגוע בזבוב", ממררת אמו בבכי כשהפרטיזנים באים לצרף אותו לשורותיהם) ומזדקן בתוך ימים לנגד עיני הצופים. הדיוקן הממגנט של פליורה (אלכסיי קרבצ'נקו), פיגורציה של מוראות המלחמה, הוא מהלך הזמן המצלק שעליו כתב דוד עתיד את "הייתי נער". גם כשהמלחמה תסתיים – כשנה אחרי מאורעות הסרט – פניך, פליורה נערי, יוותרו שונים.
חלקו הראשון של "צא וראה" עשוי לתעתע; הסצנות נראות מיושנות ב-2021 (ואולי גם ב-1985), המשחק מוגזם, ועלילת החניכה נדמית מוכרת ומשעממת: קשיים פיזיים, התחשלות נפשית איטית, יחס מזלזל, אהבה ראשונה. אלא שאז נופלת פצצה – פשוטה כמשמעה – שפשוט הופכת את הסרט בן רגע ממקלחת גשם אקזוטית לדשדוש בבוץ הגיהינום.
עיניים פעורות, רעש בלתי נסבל
קלימוב הגיע ל"צא וראה" כקולנוען מנוסה עם שמונה סרטים באמתחתו. במהלך שמונה השנים שבהן המתין לאישור ועדת הסרטים הסובייטית ביים קלימוב שלושה סרטים אחרים, בהם סרט קצר שהוקדש לאשתו הקולנוענית לריסה שפיטקו שנהרגה בתאונת דרכים ב-1979 וסרט שבו השלים את עבודתה. "צא וראה" הוא מלאכת מחשבת קולנועית, ואפשר להבין את קלימוב שהחליט לפרוש אחריו משום ש"איבדתי עניין בעשיית סרטים. עשיתי את כל מה שאפשר היה לעשות".
שני אלמנטים ראויים לאזכור מיוחד בעבודתו המרשימה של קלימוב. הראשון הוא הקלוז-אפים והמדיום קלוז-אפים של הצלם אלכסיי רודיונוב על פניהם האקספרסיביות של השחקנים (ובפרט של קרבצ'נקו, שעבר טיפולים בהיפנוזה כדי להתמודד עם התפקיד, אשר כלל בין השאר משחק תחת אש חיה). קלימוב עושה בקלוז-אפים שימוש תדיר והופך אותם למוטיב האמנותי הבולט של הסרט – והתוצאה מרתקת. כשאחד מהשחקנים מביט לתוך המצלמה אי אפשר להתיק את העיניים מהמסך. העיניים של קרבצ'נקו – פעורות, לאות ומבועתות – הן כמו ממד נוסף, סוער ומהפנט, שבו מתרחש הסיפור.
האלמנט השני הוא התנועה של קלימוב בין הפסקול המבריק של אולג ינצ'נקו – דיסהרמוניה צורמת (ומתוכננת היטב) של קולות בני אדם, בעלי חיים, כלי נשק וכלי נגינה – לבין הדממה. הפסקול המשולב הוא המחשה נפלאה לתופת שעובר פליורה (שמאבד את שמיעתו בהפצצות הראשונות ואיתה את העולם שהכיר, אשר הופך בקול נפץ ליקום מקביל זר ועמום). הרעש לעתים בלתי נסבל ממש, עד שהצופה רק מבקש שיפסיק – בדיוק כפי שמקווה פליורה, ובוודאי כפי שרצה קלימוב שיחושו הצופים בסרטו כלפי המלחמה.
יש בסרט כמה רגעים קולנועיים מצמיתים (זה הזמן לחרדים מספוילרים לדלג לפסקת הסיום), ובראשם הסיקוונס הארוך של שריפת האסם. לעיניים ישראליות שכבר מתורגלות בדימויים נאציים מפלצתיים, הבכחנליה האלימה והמכוערת בכפר הבוער נראית מוכרת ואפילו קצת גסה – ועדיין, קלימוב טוען אותה בעוצמה מהממת. על פי כתובית המופיעה בסרט, 628 כפרים בבלארוס נחרבו על יושביהם בידי הנאצים. קלימוב הקים להם אנדרטה מפוארת ומצמררת.
לא ברברי, אבל כבר לא נער
תהליך הריסוק הנפשי של פליורה מגיע לשיאו בסצנת הסיום, כשהוא עומד מעל פורטרט ממוסגר של היטלר המוטל בנהר ומכלה בו את זעמו בירי מרובהו (שמו המקורי של הסרט היה "להרוג את היטלר"). כל ירייה מריצה את חייו של היטלר לאחור (במונטאז' תמונות ארכיון), כמו פנטזיה שמבקשת לתקן את מהלך ההיסטוריה. אך כשהמונטאז' מגיע לתמונתו של היטלר התינוק בידי אימו, פלורה עוצר. הוא לא מסוגל לצעד האחרון, זה שיחסל (מטאפורית) את היטלר ואת כל הרוע שנולד איתו. במקום לירות עוד כדור אחד, פליורה פורץ בבכי.
זו התגלמותה של הדילמה האתית "האם היית יורה בהיטלר התינוק?", בדיוק 30 שנים לפני שפורסמה כסקר בניו יורק טיימס מגזין. 42% ממשיבי הסקר השיבו שהיו הורגים את התינוק (או כפי שניסח מושל פלורידה לשעבר ג'ב בוש: "hell yeah"), 30% שלא, ו-28% לא היו בטוחים. אבל עבור פליורה, בניגוד לנסקרים, השאלה לא עומדת בפני עצמה אלא בהקשר מטלטל, בסמיכות לטבח באסם שחווה זמן קצר קודם לכן; רגעים לפני ההצתה מציע אחד מקציני האס-אס לאנשי הכפר להשאיר את הילדים מאחוריהם באסם ולהציל את חייהם. הכפריים מסרבים להצעה – ועולים באש על טפם.
כשפליורה ניצב (בדמיונו) מול היטלר התינוק, הסוגיה האתית הסבוכה היא דילמה כמעט מעשית. אם יהרוג את התינוק ימנע את אימי מלחמת העולם השנייה, אבל האם הוא יהיה אדם טוב יותר מקצין נאצי שהורה לחסל את ילדי הכפר?
הנאצי – שמאוחר יותר נופל בשבי הפרטיזנים וחולק עמם ללא שמץ חרטה את תפיסת עולמו – מניח שהסכנה לעולם מפני גזעים נחותים כמו הסלאבים (הסרט הוא בין השאר תזכורת לכך שהגזענות והרצחנות הנאציות לא עצרו בתחום המושב היהודי) רובצת בדור הצעיר שיגדל, יפרה ויתרבה. את הילדים הללו הוא מבקש למחות מעל פני האדמה. ברגע קצרצר ומזעזע בסרט תינוק שהוצא מן האסם מושלך בחזרה לתוכו על ידי הנאצים כמו שק תבואה. שק שיעלה באש.
כשפליורה ניצב (בעיני רוחו) מול היטלר התינוק, הסוגיה האתית הסבוכה שהעלה הטיימס היא דילמה כמעט מעשית באופן שבו היא לופתת את נפשו: אם יהרוג את התינוק ימנע את אימי השואה ומלחמת העולם השנייה – אבל האם הוא יהיה אדם טוב יותר מאותו קצין נאצי שהורה לחסל את ילדי הכפר?
כשפליורה מפסיק לירות, נדמה שהוא נותן את תשובתו: הוא לא רוצה להיות אדם כזה. אבל כשהוא פורץ בבכי, ברור שהוא כבר עמוק במבוך העינויים של אתיקת המלחמה (אותו מבוך בו עמדו קודם לכן הפרטיזנים כולם מול השבויים הנאציים, מנסים לירות את דרכם אל מחוצה לו). זו התופת הפיזית והפסיכולוגית אליה נגרר פליורה על ידי המלחמה במה שנותר מציצית ראשו. וכשהפרטיזנים קוראים לו, הוא עוזב את דיוקן היטלר המנוקב ומצטרף אליהם, הרובה על שכמו. זה המחיר שהמלחמה גבתה ממנו: הוא לעולם לא יהיה ברברי נתעב כמו קצין האס-אס, אבל הוא כבר לעולם לא יהיה הנער שהיה.
הוא הדין ל"צא וראה": מי שצפה בו, שקע בו, ומשה את עצמו בסיום מן המחנק כמו פליורה המושה את עצמו מהבוצה, כבר לא יהיה האדם שהיה.