מעבר לעובדה שאורי זוהר הוא ככל הנראה אחד הרבנים היחידים שסרט בבימויו זכה בפרס בפסטיבל קאן, הוא גם אחד האנשים החשובים והמוערכים בקולנוע הישראלי. לא נראה שיש ישראלי - לא כזה שנולד לפני 1999, לפחות - ששכח את גוטה שצריך לומר לו שהפוך. לא נראה שיש תלמיד אחד לקולנוע שלא למד שאורי זוהר הוא זה שהביא לישראל את בשורת הקולנוע האיכותי, ולימד את הקהל שסרט יכול להיות גם יצירת אמנות, ולא משהו לבהות בו בהיעדר יותר מערוץ אחד בטלוויזיה. זה התחיל עם "חור בלבנה", שהיה מהסרטים הישראליים הראשונים שניסו לעשות משהו אחר, והמשיך בסרטים שהפכו לקאלט מיד, אבל גם לחומר שממנו עשויות יצירות מופת: "כל ממזר מלך", "מציצים", והסיבה שלשמה נתכנסנו: "עיניים גדולות".
"עיניים גדולות", אחת הקלאסיקות הישראליות הידועות, היא שהביאה לעולם את "הבלדה על בני פורמן" של אריק איינשטיין. הסרט, שנכתב על ידי זוהר יחד עם יעקב שבתאי, מתאר את בני פורמן (בגילומו של זוהר עצמו), מאמן כדורסל שרצה יותר ממה שיש לעולם לתת לו. עוד מאהבת, עוד כסף, עוד חיים. "עיניים גדולות" אורך רק 75 דקות ואין לו צבע - הוא צולם בשחור לבן מרהיב של הצלם דוד גורפינקל, בעבודה שמזכירה שהוא כנראה הצלם הישראלי הגדול ביותר אי פעם; במעט מאוד גוונים, הוא משרטט דיוקן מדויק עד כאב וחדווה של גבר בשיאו של מסע הרס עצמי, שבסופו ייתכן ותהיה גאולה. את הגאולה ההיא זוהר עצמו מצא שנים לאחר מכן, בחזרה בתשובה הזכורה ביותר בתרבות הישראלית (כאמור, היום יותר נכון לקרוא לו הרב אורי זוהר).
"אם הסרט היה בצרפתית היו מבלבלים עליו את המוח"
אבל "עיניים גדולות" לא היה רק הדיוקן העצמי של זוהר, אלא דיוקנה של חברה - הבורגנות הישראלית השבעה שרק למדה ללקק את פצעי מלחמת יום כיפור (הסרט יצר ב-1974). אבל היה זה גם תיאורה של קבוצה ספציפית יותר: אנשי הקולנוע וטלוויזיה של תל אביב של אותן השנים. רבים מאותם אנשים - רפי אדר, צבי שיסל, דני סנדרסון, דוד גורפינקל והאחים יגאל ודן שילון - הביאו לעולם ילדים מוכשרים באותה המידה שנמשכו גם הם לתעשייה. לכבוד הקרנת העותק המשוחזר והנוצץ של "עיניים גדולות" היום וביום חמישי בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים, דיברנו איתם כדי לדעת איך ניגשים היום לסרט כמו "עיניים גדולות" - מה לוקחים ממנו, ומה משאירים בתל אביב של 1974 בתקווה שלא ישוב.
"מהסרט הזה למדתי איך אפשר לדבר עברית בלי להישמע טרחן וארכאי", אומר ירון שילון. "העברית היא שפה בעייתית ביצירה. בסרט הזה, גם בכתיבה וגם בביצוע, אתה לא נזכר שזה שחקן, שזה טקסט שהוא רק טקסט"
"'עיניים גדולות', מבחינתי, הוא סרט מכונן", אומר אדם סנדרסון, הבמאי של "זוהי סדום", אחד הסרטים הישראליים המצליחים ביותר של המאה הנוכחית. סנדרסון מוכר גם בזכות סרטו "לוויה בצהריים" וסדרת הטלוויזיה "בתולות" - והוא בנו של דני סנדרסון. "זו מבחינתי היצירה הכי גדולה של אורי זוהר, ואחת היצירות הטובות בקולנוע הישראלי". לשבחים מצטרף ירון שילון, הבמאי שאחראי לכמה מהמערכונים האהובים ב"ארץ נהדרת" (מהטריים שבהם הוא מונולוג מלחמת האזרחים של שאולי), ובנו של יגאל שילון. "מבחינתי זה הסרט דובר העברית הכי טוב אי פעם. אם הסרט הזה לא היה דובר עברית, הוא היה יכול להיחשב כסרט מופת בכל העולם. אם הוא היה דובר צרפתית היו מבלבלים עליו את המוח במשך שנים כסרט מפתח".
"מהסרט הזה למדתי איך אפשר לדבר עברית בלי להישמע טרחן וארכאי", מוסיף שילון. "העברית היא שפה בעייתית ביצירה. גם בסרטים וגם בספרות ישראליים אתה אומר לעצמך: 'לא מדברים ככה'. בסרט הזה, גם בכתיבה וגם בביצוע, אתה לא נזכר שזה שחקן, שזה טקסט שהוא רק טקסט. אולי בגלל האגדה על אריק, אורי ושיסל, אתה יודע שאלו החיים שלהם, אבל הביצוע שם לא פחות ממושלם, הצילום לא דומה לצילום של סרט ישראלי מאותן שנים".
ובכל זאת, קשה (וגם אין סיבה) להתעלם מהעובדה שהגבריות הרעילה של בני פורמן - ושל האיש שגילם אותו - לא בדיוק מחליקה היום בגרון. חבורת לול ידועה בתור קבוצת אמנים שלפחות חלקם היו זוכים לתחקיר מקיף בכיכובם באחד מכלי התקשורת של היום, כפי שיעידו הנשים שנכחו על הסטים של הסרטים מאותה התקופה - ובאירועים החברתיים שביניהם - נשים כמו ג'וזי כץ ומונה זילברשטיין. היחס הבעייתי של זוהר וחבריו לנשים שבחייהם בא לידי ביטוי ב"עיניים גדולות": דמות אחת מספרת באגביות על סטירה שהביא לבת זוגו בגלל שדיברה אליו לא יפה; בני עובר ממאהבת למאהבת כאילו הן עוד משבצת בלו"ז שלו, בהתעלמות מהעובדה שבבית מחכה לו רעיה אוהבת (בגילומה של רעייתו האמיתית של זוהר, אליה זוהר, אשתו השנייה והאחרונה ואם שבעת ילדיו).
אדם סנדרסון: "היום בני פורמן היה מובטל. היחס שלו לנשים היה סוגר לו את הקריירה. אבל זה לא סוד שהגבר הזה לא נראה חריג בשנות השבעים, בעיקר בבוהמה התל אביבית. וב'עיניים גדולות' הכנות היא מעל הכל"
"היום בני פורמן היה מובטל. היחס שלו לנשים שמסביבו היה סוגר לו את הקריירה", אומר סנדרסון. "אבל זה לא סוד שהגבר הזה לא נראה חריג בשנות השבעים. הוא ביטא הלך רוח שהיה מקובל בחברה, ובעיקר בבוהמה התל אביבית. אני לא חושב שסרט בפרט או יצירה אמנותית בכלל צריכים להיות מוסריים. סרט צריך להראות אמת, להעביר תחושה, זה הכוח שלו. ב'עיניים גדולות' הכנות היא מעל הכל".
"לראות את זה על מסך יהיה מרגש טילים"
דניאל אדר, שגם מביים ב"ארץ נהדרת" וביים את הסדרות והפרסומות בכיכובה של תום יער (ביניהן "הכל תום" ו"תום יער עושה את שביל ישראל"), מספר שגם לו יש קשר אישי ל"עיניים גדולות" וליצירתו של אורי זוהר. "אמא שלי, יהודית סולה, שיחקה ב'שלושה ימים וילד' ו'הצילו את המציל'. אבא שלי (רפי אדר - ז"א) גם עבד בעברו בקולנוע, וגם הפיק את אחד מסרטי 'לול'".
אחד הדברים המצערים ב"עיניים גדולות", מלבד היחס של הדמויות הראשיות לנשים, הוא הופעתה של השחקנית והקומיקאית טליה שפירא. לא בגלל שהיא לא טובה בו - היא מצוינת - אבל נדמה שהכישרון הקומי של אחת מחלוצות הסטנד אפ הישראלי קצת פוספס בידיו של אחד מגדול הבמאים שישראל ידעה. שפירא הייתה נכס, אבל ב"עיניים גדולות" היא מתפקדת בעיקר על תקן עוד אחת מהמאהבות של בני, בעוד שהיא הייתה פשוט אחת הנשים המצחיקות בישראל (ממליץ על התקציר של שפירא לפרקים הקודמים ב"דאלאס").
דניאל אדר, שמביים את תום יער, אומר: "אני מניח שבימינו לטליה שפירא היו סרטים וסדרות משלה. היום יש יותר הזדמנויות לקומיקאיות ליצור פרויקטים שעוסקים ברעלים שלהן, בחששות שלהן, כמו שגברים עשו עד היום"
אדר, שביים כמה מרגעיה היפים ביותר של תום יער, אחת מנושאות הלפיד של שפירא ככל שזה נוגע להומור ישראלי נשי, אומר: "אני חושב שהפספוס הוא לא שלו, אלא של תקופה שלא נתנה להן את המקום לזה. אבל המילה 'פספוס' לא מדויקת כאן - הפספוס האמיתי הוא מותה בגיל צעיר. אז, אני לא יודע אם היו בכלל הרבה הזדמנויות לנשים בתחום, ובטח לא לקומיקאיות, המעט שהיו, לייצר בטלוויזיה ובקולנוע סרט משלהן. זה כנראה היה בלתי אפשרי, וזה פספוס. הייתי מניח שבימינו, לטליה שפירא היו סרטים וסדרות משלה. היום יש יותר קומיקאיות כמו תום, והלוואי שיהיו יותר. יש להן יותר הזדמנויות ליצור פרויקטים עליהן, שלהן, שיכולים להתעסק בבעיות שלהן, ברעלים שלהן, בחששות שלהן, כמו שגברים עשו עד היום".
אבל יש אנשים שהקשר המשפחתי שלהם ל"עיניים גדולות" אדוק אפילו יותר. גם סנדרסון וגם שילון הזכירו את הצילום של דוד גורפינקל, שבזכותו גם רגע פשוט כמו דיאלוג בחדר מדרגות הופך לאירוע קולנועי עוצר נשימה. במקרה - או שלא - בנו של דוד גורפינקל, יונתן, היה לבמאי נפלא בעצמו: בנוסף לתכניות טלוויזיה רבות, הוא ביים גם את הסרט עטור השבחים "שש פעמים", שבהיותו סיפורה של נערה שמנוצלת על ידי נערים שונים, מהווה אנטיתזה ל"עיניים גדולות", שמספר על גבר מבוגר שמנצל נשים שונות. "אני משוחד. אני באמת חושב שזה הסרט הישראלי שראיתי הכי הרבה פעמים אי פעם. תמיד ראיתי אותו על קלטת VHS אצל ההורים, אז בכלל לראות את זה על מסך יהיה מרגש טילים".
"זה סרט שמצולם מדהים", אומר גורפינקל, ואמנם הוא לא אובייקטיבי במיוחד, אבל הוא בהחלט צודק. "השמש הישראלית המפורסמת, שאבא שלי כונה כמי שמתמחה בלאלף אותה, חודרת דרך תריסי הגלילה התל אביבים - זו באמת שירה בצילום. אני גר עכשיו בדירה עם תריסי גלילה, ובכל פעם שבה אני ער בשבע וחצי בבוקר, הרגע היחיד ביום שבו השמש יכולה לחדור דרכם, בכל פעם שהחדר נצבע בעשרות הנקודות של קרני השמש, אני נזכר בפריימים של 'עיניים גדולות'. האימג' של שמש שחודרת דרך תריסים תל אביבים זה 'עיניים גדולות', והלוואי שיכולתי לראות את זה בשחור ולבן".