זה היה אמור להיות היום הראשון והמרגש לצילומי סרט הריאליטי הראשון, "גולסטאר הסרט: מרוסקים". כמה שבועות לפני מועד הצילום, הבמאי אמיל בן שמעון נחת באתר הצילומים בדרום אפריקה ובהמשך חברו אליו חברי הקאסט של התוכנית האהובה של HOT. הבוקר תחילת צילומי הסרט היה יכול להיות מלא בחיוכים ופרפרים בבטן, אלא שיום לפני התרחשו אירועי 7 באוקטובר.
"אנחנו מתעוררים ביום שבת לשוק מוחלט", נזכר בן שמעון בריאיון ל-mako. "השחקנים אמרו לי שצריכים לחזור לארץ ושאלנו את עצמנו איך בכלל נעשה קומדיה עכשיו? במוצאי שבת אמרתי להם – 'לא באמת יהיה לנו מה לעשות אם נחזור לארץ. במקום, אנחנו צריכים להמשיך ולעשות את הסרט הזה בצורה הכי טובה שאפשר כדי שיום אחד, כשהמצב מעט יירגע, יהיה לנו משהו שקצת יצחיק ויעשה טוב על הלב'. מכאן הרגשנו שזוהי מעין שליחות. זה נתן לנו להיאחז במשהו, הרגשה שלסרט שאנחנו יוצרים תהיה משמעות יום אחד".
אבל מעבר לאותו מוצאי שבת ארורה, האתגר לעשות קומדיה בזמן מלחמה היה קשה יותר משחשב הבמאי. "הרגשתי סכיזופרני", הוא מודה. "מצד אחד, אנחנו עושים סצנה שהיא סופר מצחיקה וקומית. כשהסצנה נגמרת, אני ישר רואה את החדשות ותופס את הראש, לא מאמין שזה קורה. אבל בשנייה אחר כך, אנחנו חייבים לעבור לסצנה הבאה והיא עוד יותר מצחיקה ומשוגעת. השחקנים היו מאוד נסערים. לדין היה מאוד קשה בגלל שהוא לא יכול היה להצטרף לחבריו הקרביים בלחימה. גם החבר'ה התחילו לקבל הודעות על אנשים שהם מכירים. בשביל להקל על האווירה, היה חשוב לנו להיפגש בסוף כל יום צילום ולדבר על הדברים".
צפינו בסרט של "גולסטאר". דבר כזה לא היה כאן | לביקורת המלאה
תשעה חודשים אחרי הצילומים ואחרי פרוץ המלחמה, וההצלחה של הסרט מוכיחה שהעבודה של בן שמעון והשחקנים התלמה. "גולסטאר: מרוסקים" הביא כבר בעשרת הימים הראשונים מאז עלה לאקרנים כ-100 אלף צופים לאולמות הקולנוע, וכבר נודע כי הוא יזכה לסרט המשך בשם "מרוסקים 2", שהפקתו וצילומיו יתחילו בחודשים הקרובים. "ידענו שהקהל הישראלי יאהב לראות קומדיות כיפיות בקיץ ואני ידעתי שהסרט מצחיק אז הייתה לי תחושה שהוא יצליח. עם זאת, כמות הצופים הפתיעה גם אותי", מודה בן שמעון.
את המסע הראשון שלו עם הצוות של "גולסטאר", עשה הבמאי במרוקו בעונה העשירית של הריאליטי. מאז, ביים בן שמעון את הצוות ביוון וגם הצטרף לגרסה הנשית של ה"גולסטאריות". לטענתו, זה כבר הכין את הקרקע עבור הרעיון לעשות סרט על המותג. אלא שכבר מרגע ההודעה שהסרט יוצא להפקה נשמעה ביקורת קשה נגד הרעיון.
"לא אהבתי את זה שכבר מבקרים משהו שעוד לא נולד", עונה הבמאי. "התעלמות מתרבות הריאליטי זה לטמון את הראש בחול. אנחנו נמצאים כבר מעל ל-20 שנה עמוק בתרבות הזו, היא משפיעה עלינו בכל כך הרבה מובנים ואי אפשר כבר לנצח אותה. אבל זה לא שאנחנו חוגגים את הריאליטי בסרט. אנחנו נותנים הרגשה שהדמויות מגיעות ממקום רדוד ורק המפגש עם השבט האפריקאי נותן להן משמעות אמיתית".
בסרט מככבים שורה מכובדת של שחקנים מנוסים כמו ירון ברלד, דין מירושניקוב, זוהר ליבה ונירו לוי (בהופעתו הקולנועית הראשונה מאז תאונת האופנוע), זאת לצד כדורגלן העבר ג'ובאני רוסו, המאמן שייע פייגנבוים, הסטנדאפיסט אורי ברויר, יוצאי הריאליטי חיים 'חמימו' שועי, אלעד צפני, קובי סוויסה ("KS המותג") ועוד עם ניסיון מועט במשחק. "זה היה אתגר רציני", מודה במאי הסרט. "לעבוד עם חבר'ה שהם לא שחקנים. אבל גם בעוד פרויקטים שעשיתי היו שילובים בין שחקנים לנון-אקטורז".
כיצד עשית את השילוב הזה בין השחקנים לבין מי שלא?
"ביקשתי מהשחקנים הרבה סובלנות כלפיהם. אני חושב ששחקנים כמו דין ונירו פתחו את הלב שלהם ומצאו את הסובלנות להסביר איפה שצריך או את ה'עוד טייק' כמו שצריך. יחד עם זאת, הנון-אקטורז מבינים מצלמה. יש להם את הניסיון מהרשתות, מהריאליטי' והם כן מבינים מה הטרנדים העכשוויים ומה הקהל שלהם רוצה לראות".
איך היה לעבוד עם נירו לוי אחרי התאונה?
"בפגישה הראשונה שלי עם נירו, הוא אמר לי 'תקשיב, אני אעשה את מה שצריך אבל אל תצפה ממני להיות סופרסטאר בכדורגל'. אז תפרנו הרבה מהתסריט סביב מה שקרה ולכן יש אזכורים לגבי אותה תאונת אופנוע שעבר. אני חושב שנירו עמד בגבורה בצילומים, שהיו מאוד אינטנסיביים, והוא הוכיח שיש לו עוד הרבה מה לתת".
החוויה הקולנועית הראשונה של בן שמעון הייתה בגיל 10, כאשר צפה ב"שודדי התיבה האבודה" של סטיבן ספילברג. הרגע החד פעמי השפיע עליו לרדוף אחרי קריירה בתחום. מספר שנים לאחר מכן, מצא את עצמו כעוזר הפקה ב"החמישייה הקאמרית" ובהמשך ככותב מערכונים ב"זהו זה". "התחלתי לשלוח להפקה מספר מערכונים ושניים מהם שודרו. זו הייתה הרגשה אדירה אבל בו זמנית הרגשתי שאני צריך ללמוד את התחום כמו שצריך".
אחרי שסיים לימודי תסריטאות בסם שפיגל, הפקת הסדרה "מעורב ירושלמי" - מהדרמות הישראליות הבולטות של אותה תקופה - פנתה אל התסריטאי הצעיר בבקשה לבחון אותו. בן שמעון נבחר לכתוב פרק ובהמשך הפך לכותב מן המניין במשך ארבע השנים הראשונות של הסדרה. אבל מלאכת הכתיבה לא הספיקה לו, והוא ביים את הסרט הראשון שלו, "עד מדינה", שמבוסס על טראומת ילדות לאחר שבילה מספר שעות בתחנת משטרה בגיל 10 לאחר שהלך לאיבוד ברחבי תל אביב.
"עבדתי 16 שעות ביום לפני שפיתחתי את זה לתסריט", הוא מספר. "כשאתה כותב משהו על הילדות שלך, הכתיבה מגיעה בפרץ כי אתה מכיר את זה. בגלל זה גם היה לי חשוב לביים את הסרט, למרות שהיה לי אפס ניסיון בבימוי, כי התסריט היה מבוסס על דברים שאני הכרתי וידעתי שאני אוכל להעביר את זה בצורה הכי טובה".
עם סרט אחד בפילמוגרפיה שלו, הוא החל לעבוד בטלוויזיה והפעם כבמאי. הסדרה הראשונה בניצוחו הייתה "קטמנדו", שצולמה בנפאל. "זו הייתה אחת ההרפתקאות הכי מטורפות בחיים שלי", הוא מספר. הסדרה גוללה את סיפורו של זוג (מיכאל מושונוב וניצן לברטובסקי) שמקים בית חב"ד בקטמנדו. בין השאר, שיחקה בסדרה מי שתפוך לימים לכוכבת הוליוודית. שחקנית צעירה ששמה גל גדות.
איך הייתה העבודה איתה?
"כבן אדם היא מדהימה, מהאנשים הכי נעימים לעבוד איתם שפגשתי. היא גם סופר מקצועית. אני זוכר אותה כל הזמן רושמת ושואלת שאלות סופר חכמות. גם גל וגם מיכאל מושונוב היו מאוד קרובים אליי. הם היו אנשים שהרגשתי בנוח לשתף אותם במה שאני עובר. זו הייתה חוויה אינטנסיבית, כולנו היינו רחוקים מהבית אז הרגשות היו מעורבים והרגשנו חופשיים לספר מה אנחנו מרגישים. גל היא באמת מקסימה ואני חושב שבזכות הקסם הזה היא הגיעה לאן שהגיעה".
לאחר "קטמנדו", בן שמעון ביים את הדרמה-הקומית המוערכת "ישמח חתני", לפי תסריט מאת שלומית נחמה. הסרט עקב אחרי סכסוך בבית כנסת מקומי שמתרחש כאשר קבוצת נשים מבקשת לבנות מחדש את עזרת הנשים למורת רוחו של רב חדש וכריזמטי (אביב אלוש, אותו גילה הבמאי עוד כשהאחרון היה ילד ב"עד מדינה"). לצידו כיכב קאסט מכובד של שחקנים כמו אוולין הגואל, אורנה בנאי, עינת שרוף ויגאל נאור.
"אביב נתן תפקיד מדהים", משבח הבמאי. "אני רציתי דווקא לקחת מישהו שהוא כל כך מקסים שמשהו בקסם שלו יחלחל לתוך הקהילה. כשהעליתי את הרעיון של אביב, שהוא באמת יקר לליבי, הורמו גבות כי הוא היה ידוע בתור הצ'ארמר. אבל באודישן, הוא לבש את הז'קט של הרב ועשה סצנה מדהימה".
כיצד מתנהלים כאשר אתה עובד עם שורה מכובדת של כוכבים על הסט?
"קודם כל, אני בא בטוב. אני מאוד מעריך את השחקנים עצמם ואת מה שנדרש מהם בשביל להיות שחקנים עובדים. אני גם משתף אותם כל הזמן במחשבות שלי על התסריט. אני אפילו משתף אותם אילו מקומות מרגישים לי חזקים פחות ושואל אותם מה לדעתם אנחנו יכולים לעשות בשביל להתגבר על זה. אני חושב שכאשר הם רואים כמה אני פתוח לדיאלוג, זה נותן להם להרגיש יותר בטוחים. אני מנסה לייצר אווירה חמה ולצחוק כמה שאפשר".
בתור אחד שהגיע מתסריטאות, האם יש לך העדפה בין לביים את התסריטים שלך לבין תסריטים של אנשים אחרים?
"כאשר אתה כותב משהו מאפס, כמובן שיש לך חיבור יותר עמוק. אבל יש בזה משהו יותר מייסר, מעין תחושה של אחריות. מה שכן, גם כשאני עובד על פרויקטים שאני מביים אני מלווה את התסריטאי משלבים מאוד מוקדמים. ככה אני מרגיש שזה גם סרט שלי ואני לא רק 'במאי להשכיר'. אני חושב שלעבור בין תסריטים שאני כתבתי לבין עבודה עם תסריטאים שפתוחים לתהליך איתי יוצר מעין גיוון מגניב".
בין סדרות הנוער שביימת ניתן לציין את "התחנה", "זיגי" ו"סוסי פרא". מה מושך אותך בעולם הנוער?
"ההזדמנות הגדולה הראשונה שלי בעולם הנוער היתיה לכתוב ולביים את 'סוסי פרא'. אחרי שהסדרה הזו הצליחה, זה היה יותר דבר מוביל לדבר. גם הילדים שלי הם בגילאים שצופים בסדרות האלו אז זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת לראות איתם את הסדרות. הם הגיעו לבקר אותי בסט וגם צפיתי איתם בסדרה בבית".
נכון לימים אלו, סרט נוסף של אמיל בן שמעון נמצא בשלבי הפקה מוקדמים, סרטו הרביעי והראשון בשפה האנגלית - "The Man Who Saved The Internet With Sunflower" - אותו הוא מביים במשותף עם אורי ירדני. העלילה, המבוססת על סיפור אמיתי משנות ה-90, עוקבת אחרי יזם עם בעיות תקשורת שמצא דרך להפוך את האינטרנט למהיר. "צילמנו את הסרט בסרביה בתקופת הקורונה עם שחקנים בריטיים, תסריטאי קנדי, צלם שוודי, מאפרת אוקראינית, יזם וחברת הפקה ישראלית והסיפור אמריקאי", הוא צוחק. "לא היה מיקס יותר גדול מזה, אבל אווירת הקורונה מאוד ליכדה אותנו וזו הייתה חוויה מדהימה".
אחרי ארבעה סרטי קולנוע וסדרות רבות, מה המטרה הבאה שלך?
"להמשיך לעשות עוד קומדיות. אני לא יודע אם זה בגלל המצב שאנחנו נמצאים בו והרצון שלי לתרום במקום הזה, אבל יש לי כרגע זיקה לז'אנר. לצד הטלוויזיה, אני ממש אשמח להמשיך בקולנוע. כל פעם שמציעים לי בכלל לעשות קולנוע אני קופץ על זה כי אין שווה ערך למשוב המיידי של הקהל".
מתן יניב הוא כתב אתר Seret. לכתבות וסקירות נוספות - לחצו כאן.