גם אם בשנים האחרונות הוא קצת נעלם, אין הגדרה אחרת למעמדו של צ'אנינג טייטום בהוליווד חוץ מ"כוכב". השחקן בן ה-41 כיכב לראשונה בסרט "המאמן קרטר", פרץ ב"סטפ אפ", הפך לשם דבר ב"מג'יק מייק" (שמבוסס באופן חופשי על חוויותיו כחשפן צעיר) ועבד עם ענקים כמו האחים כהן וקוונטין טרנטינו - אלא שאז הוא החליט לקחת הפסקה ממשחק.
כעת, בתפקיד משחק קולנועי ראשון מאז 2017, טייטום חוזר עם "דוג טריפ": דרמה קומית חדשה (החל מסוף השבוע הקרוב בבתי הקולנוע בארץ) שבה הוא גם מביים לראשונה בקריירה - בשיתוף עם התסריטאי והמפיק ריד קרולין. הסרט מבוסס באופן חופשי על מערכת היחסים של טייטום עם כלבתו לולו, ועוקב אחרי ג'קסון בריגס (טייטום), חייל קרבי מהכוחות המבצעיים המיוחדים של צבא ארה"ב שהודח מתפקידו בגלל התנהגות לא הולמת. כדי לחזור לתפקיד, בריגס לוקח על עצמו משימה מאתגרת: להוביל את לולו, כלבת הלחימה הפוסט-טראומטית של חברו ליחידה, ללוויה שלו.
"אנחנו עובדים ביחד כבר בערך 15 שנה, ואפילו שהוא מפיק ואני משחק, הוא תמיד כותב לי מה הוא חשב על הסצנות", טייטום מספר בראיון ל-mako על העבודה עם קרולין. "מאז שהכרנו דיברנו על סרטים, סיפורים ודמויות וידענו שנעשה סרט, והנה זה קרה. זו חוויה מטורפת. לעשות את זה ישר אחרי הסגר הראשון, עם כלבה ובלי תקציב גדול - זה היה כאוס".
"רצינו לביים ביחד הרבה זמן, אבל לא היה לנו סיפור שהוא שלנו, שמגיע מהעולם שאנחנו מכירים. ואז זה פשוט קרה", קרולין מוסיף. "זה אמנם שאב השראה מהיחסים של צ'אנינג עם הכלבה שלו, אבל בסוף זה התבסס על כל כך הרבה דברים אחרים - על הקהילה של מטפלים בכלבי הכוחות המיוחדים שסמכו עלינו עם הסיפור ושהתאהבנו בקהילה שלהם, אבל גם על החיים שלנו והטיולים שעשינו. אנחנו מאוד רוצים שאנשים יתחברו לזמנים הטובים וההרפתקאות שהיו לנו עם הכלבים שלנו".
"הדברים שאנחנו מבקשים מהכלבים האלה לעשות בשבילנו כמדינה הם מטורפים. הם יכולים לפתח פוסט-טראומה לפחות כמו אצל בני אדם, אם לא יותר"
ריד קרולין
צ'אנינג, איך היה לביים את עצמך?
"אני יכול להודות שלביים את עצמי היה נורא, שנאתי את עצמי על הסט רוב זמן. בכלל, זה היה מסובך להיות בסט עם שחקנים אחרים ולתת הערות, כי אתה לא רוצה להעיר לקולגה שלך למשחק כי יש כאן סוג של ניגוד עניינים".
"אני מרגיש ככה כבמאי או יוצר, כי אתה המבקר הכי גרוע שלך", קרולין מסביר. "לביים את צ'אנינג זה מדהים, לא נתתי לו יותר מדי הכוונות כי יש לו אינסטינקטים טובים, כנראה שרוב הבמאים שעבדו איתו יגידו את זה. כשיש לך מישהו כזה אתה פשוט נשען עליו ולא רוצה לתת לו יותר מדי הכוונה, כי הוא יודע מה הוא עושה. אני נהניתי מאוד לעבוד איתו כבמאי, וזה היה המשך ישיר לעבודה שלנו".
אתם רואים את עצמכם מביימים שוב?
טייטום: "אני אביים מתישהו שוב, אבל לא אשחק בסרט שאביים".
קרולין: "אני לא יכול לדמיין איך זה מרגיש להיות מאחורי ומול המצלמה בכל שוט. אני חושב שכבמאי, אתה רוצה את ההזדמנות להיות מאחור, לראות את ההופעות של השחקנים האחרים, להדריך אותם ולחשוב על שוטים. וכשאתה מול המצלמה, זה עול שפוגע באפשרות הזו".
"הדבר שגיליתי שאני שונא מאוד הוא עריכה", טייטום מוסיף, "זה לא בשבילי לערוך את עצמי. אני רואה את עצמי עורך מישהו אחר, אבל אם הייתי צריך לערוך את עצמי לבד - הייתי עורך את כל הסצנות שלי החוצה".
"הם יצורים עם מוח ורגשות"
"ננשכתי הרבה", טייטום מספר על הצילומים המורכבים, "היו שלוש כלבות שונות, אחת הייתה יותר אינטליגנטית מכולן וכל הסצנות שממש דורשות משחק צולמו איתה. היה שלב של נשיכות ונגיחות, היא עשתה לי צלקת קטנה על הישבן כשניסיתי לקחת ממנה פריזבי". "זה היה מעניין אבל גם קשה. מצד אחד, הייתי צריך להיות מחובר מאוד לכלבה כדי שאם אני אצעק עליה, היא לא תתקוף אותי מתוך הגנה עצמית. מצד שני, הייתי צריך לא להתחבר אליה כדי שכשאני אגיד לה לעשות משהו בסרט - היא לא תקשיב לי על חשבון המאלף".
אתה חושב שאתה חייב משהו מהחיים שלך ללולו האישית שלך?
"לחלוטין כן. היו אינספור פעמים שבהם היה לי יום רע, או יום של אפס עשייה, והיא הפכה אותו למשהו. לכלבים יש את הדרך לגרום לך להיות נוכח, כי הם בעצמם כל כך נוכחים. הם לא חושבים על כלום מעבר ל'אני ואתה כאן, מה אנחנו עושים?'. בכל משהו טראומתי, כשיש חרטות או התחבטויות - הם מצליחים להביא אותך לשקט ואז כל רעשי הרקע האלה נעלמים. היא לגמרי עשתה את זה בשבילי".
מה היא הייתה חושבת על הסרט?
"היא לגמרי הייתה מעריכה את האלמנט ההרפתקני שלו, כי יצאנו ביחד להמון טיולים. היא תמיד רצתה לצאת להרפתקה איתי, לא היה לה אכפת לאן אני הולך או מה אני עושה ואם יש משהו להרוג או לרדוף אחריו - היא הייתה עושה את זה. היא גם הייתה אוהבת את הדרך שכלבים באופן כללי מיוצגים בסרט, ובעיקר את הצורה שבה לולו הייתה שם בשבילי".
"זה לא בשבילי לערוך את עצמי. אני רואה את עצמי עורך מישהו אחר, אבל אם הייתי צריך לערוך את עצמי לבד - הייתי עורך את כל הסצנות שלי החוצה"
צ'אנינג טייטום
אחת הסוגיות המעניינות ב"דוג טריפ" היא נושא הפוסט-טראומה אצל כלבי לחימה. "הם נמצאים בצבא כבר המון שנים. הם יצורים עם מוח ורגשות וכשהם עוברים טראומה, בטח במלחמה - הם יכולים לסבול מפוסט-טראומה", מסביר טייטום. "מזל שיש היום מודעות לנושא, גם בקרב חיילים וגם בקרב כלבים, כי זה דבר שפעם לא היה מקובל ונוח לדבר עליו".
מהתרשמות שלך בעבודה עם מטפלים על הסרט, אתה חושב שהצבא עושה מספיק בנושא?
"הצבא והממשלה עושים יותר ובונים תוכניות כדי לעזור לחיילים להתמודד עם זה, וזה לא משנה אם הם כלבים או בני אדם. בהרבה מקרים כשכלב מתמודד עם טראומה המאלף שלו הוא האיש שצריך לטפל בו ולעזור לו - כי זה האיש שהוא החיים שלו, האיש שיודע על הדברים הקטנים שהוא אוהב ומרגיעים אותו. פעם, למשל, כשמטפל היה פורש מהצבא, הכלב היה ממשיך למישהו אחר. היום כבר יש דרכים ברורות לאימוץ הכלב אחרי הצבא. הרבה דברים טובים קרו בכיוון הזה".
"הדברים שאנחנו מבקשים מהכלבים האלה לעשות בשבילנו כמדינה הם מטורפים", מוסיף קרולין. "כשמשהו לא הולך - הם יכולים לפתח פוסט-טראומה לפחות כמו אצל בני אדם, אם לא יותר. למטפלים חשוב מאוד שהדבר הזה יוכר גם אצל בעלי החיים, ושנתחיל לתת להם את המשאבים שהם צריכים כדי להשתלב שוב בחברה".