"בלפסט"
גיבורנו הוא באדי (ג'וד היל), ילד בן תשע ובן דמותו של הבמאי קנת בראנה, עליו מבוסס הסרט האוטוביוגרפי-למחצה. השנה היא 1969, וחבורה של פרוטסטנטים תוקפים את הקתולים שמתגוררים ברחוב של באדי. מיד לאחר מכן חוזר אביו (ג'יימי דורנן) מעבודתו שבאנגליה, אבל ברור שהמצב בבלפסט רק מקטין את הסיכוי שימצא בקרוב פרנסה קל"ב. ובעוד שהאם (קטרינה באלף) עושה כל שביכולתה כדי להגן על ילדיה ולנהל את הבית, ניסיון שלה לעזור לבעלה לצאת מהחובות שהוא שקוע בהם רק מחמיר את המצב.
כשברקע מתרחב הקרע בין השכנים, הכל נראה מוכן לקטסטרופה. אבל בראנה כאן כדי לספר סיפור מנקודת מבט של ילד, ו"בלפסט" נותר נאמן לאג'נדה הזו: מצב הרוח של הסרט נגזר מהאופן שבו באדי חווה את הדברים, לא מהמציאות ה"אובייקטיבית". זה הופך את היצירה כולה ללא-צפויה, מפני שכל הטון שלה מוכתב מההתפתחויות בחייו ובראשו של בן התשע העסוק באהבת הבוסר שלו, בהצטרפות לכנופיית רחוב, בקריאת קומיקס. מה שקורה ברקע נשאר ברקע, למעט כשהוא מתפרץ מילולית לתוך חייו.
צילום השחור-לבן של חאריס זמברלוקוס עובד נפלא, וכך גם נגיעות הצבע הקלות שזורק בראנה לאורך (או ליתר דיוק לקוצר, ותודה לאל על זה) 97 הדקות. דנץ' נהדרת, היינדס גונב את הסרט בכל הזדמנות, התסריט (מאת בראנה עצמו) צנוע והווייב נוסטלגי בלי ללחוץ. זו תוספת ראויה לפילמוגרפיה המשונה של בראנה, שכוללת את שייקספיר לצד מארוול, את "סינדרלה" לצד "חליל הקסם", את "פרנקנשטיין" האיום והנורא לצד "רצח מן העבר" המבריק. בשביל הסרט שקנת בראנה מגדיר כ"אישי ביותר שלי" לגמרי שווה לצאת מהבית. (תומר קמרלינג)
"CODA"
הבעיה הגדולה של "CODA" היא שבקושי ראו אותו בארץ, וזה חבל, כי מגיע לו. דווקא "משפחת בלייה", הסרט הצרפתי עליו הוא מבוסס, היה להיט לא-קטן כשיצא פה לפני שבע שנים, אבל יחי ההבדל: "משפחת בלייה" הוקרן בבתי הקולנוע, ו"CODA" הופץ ישירות לאפל TV פלוס, שירות סטרימינג שרבים לא מודעים לכך שהוא קיים.
חבל, כי מדובר באחד הסרטים המתוקים והמרגשים שיצאו השנה. "CODA" מספר על משפחה שמורכבת מזוג הורים ובן בכור חירשים ובת צעירה שומעת (CODA הם ראשי תיבות של "Child of Deaf Adult"). הבת מתפקדת כאוזן של המשפחה ובתור החיבור שלהם לעולם השומע. הכל משתנה כשרובי מגלה את הייעוד שלה: היא רוצה לשיר.
המחשבה ש"CODA" יכול לסיים את ערב האוסקר בתור הזוכה הגדול מרגישה קצת לא טבעית לסרט הקטן שהוא, אבל דווקא בגלל זה היא משמחת נורא. "CODA" מוכיח שסרט יכול להיות נפלא ונהדר גם בלי תעלולים קולנועיים של קולנוע גדול. זה סרט מתוק על אנשים שאוהבים אחד את השני, ובמקרה הזה – זה מספיק. בזכות כתיבה חכמה ומעודנת ושחקנים נהדרים, "CODA" מצליח לרגש גם ברגעים המינוריים ביותר, בין אם מדובר בוויכוח משפחתי או בהופעה של הבת השומעת מול הוריה, שמנסים להבין איך אפשר להתרגש מהקול האנושי.
לפעמים, כשמספרים על אנשים שלא ראינו מהם מספיק בקולנוע עד כה ועושים זאת במספיק כבוד, התוצאה יכולה לצאת קסומה. כשמפיקי הסרט שקלו ללהק לתפקיד שאר בני המשפחה שחקנים שומעים ומוכרים יותר, מרלי מטלין (שחקנית זוכת אוסקר בעצמה) איימה להתפטר, והפקת הסרט שמעה בקולה. קטסור ודניאל דוראנט לא למדו שפת הסימנים ולא ניסו לחקות מימיקות של חירשים – זה מי שהם, זה הסיפור שלהם, ו"CODA" מספר אותו בכבוד, כנות והמון אהבה. (זוהר אורבך)
"אל תסתכלו למעלה"
נכון "ארמגדון"? אז בגדול, "אל תסתכלו למעלה" זה כזה רק בלי הטיסה לחלל. הסיפור מתחיל כשדוקטורנטית לאסטרונומיה (ג'ניפר לורנס) מגלה כוכב שביט שנמצא בדרכו לכדור הארץ, נמשך כשהפרופסור שלה (לאונרדו דיקפריו) מפענח את מסלול השביט ותופס שאנחנו בדרך לפגיעה ישירה והשמדה של פחות או יותר כל דבר חי על פני הכדור, ומבשיל לכדי סאטירה כשמתברר שכל מי שזה אמור לעניין אותו - החל בתקשורת, עבור במשפיענים וכלה בנשיאת ארצות הברית - עסוק מדי בעכוזו-שלו בשביל להבין את גודל הסכנה או לעשות משהו בקשר אליה.
בהתחלה זה ממש נחמד. סצנת הפתיחה מצוינת, והניסיונות של האסטרונומים להשיג מינימום של תשומת לב מהבית הלבן מעלים שניים-שלושה חיוכים. אבל הבעיה הכי גדולה של "אל תסתכלו למעלה" היא שבמקום להציב מראה עקומה מול המציאות שלנו או החברה שלנו או התרבות שלנו, הסרט הזה מציב מולן סתם מראה. וואלה מקיי, את המשפיענים מעניין רק טראפיק? את הפוליטיקאים רק סקרים? את התקשורת רק רייטינג? פשש, מה חדו חציך.
"אל תסתכלו למעלה" הוא תרחיש מעולמות המדע הבדיוני, ולא רק זה, אלא תרחיש שכולו פורס מאז'ור: הרי זה שביט, לא משהו שגרמנו לו בטיפשותנו או בגרידיותנו. כמעט כל חברי הקאסט המפואר - והוא מפואר - מזייפים ככינורות שנשכחו בעליית הגג, והפלא ופלא, כולם מייצרים את הפיציקטו הצווחני של ניסיון להיות מצחיק. זה דבר שקורה אפילו לשחקנים גדולים בקומדיות שהכתיבה שלהן אינה חדה, ו"אל תסתכלו למעלה" כתוב כל כך קהה שזה אליבי מושלם עבורם. זה הסרט השני של אדם מקיי שכולו דגל אדום של "עלה לו", והוא גורם לגעגוע עז ליצירות המופת הקומיות והמטופשות שעשה לפני כן. לפחות הן הצליחו להצחיק בלי יומרות. (תומר קמרלינג)
"חולית"
איזה סרט מבאס.
עזבו ציפיות, עזבו השוואות - למקור הספרותי, לגרסה הקולנועית הקודמת, לסרטיו הקודמים של הבמאי דני וילנב. "חולית" הוא פשוט נורא נורא לא כיף. 165 מיליון דולר הושקעו ב-155 דקות מורגשות כל כך שזה כאילו מוטבע שעון על המסך, ובעוד שהשעה הראשונה דווקא מבטיחה, הרי שמנקודת האמצע ואילך הסרט פשוט נתקע בניוטרל. כדי להוסיף חטא על סטגנציה, הוא גם נעשה עכור ויזואלית, אפל ללא צורך וסיבה - מה שמשתלב פשוט בול עם הדיאלוגים הכבדים, המשמימים, המציקים. אז לא, זה לא עניין של ציפיות. זאת כתיבה רעה ולראשונה בקריירה של וילנב זה גם בימוי צולע, מחטיא-את-המטרה, שהופך אפוס מדע בדיוני מרהיב בפוטנציה למשהו שמזכיר סרט מצוי של די.סי קומיקס.
למען ההגינות והסדר הטוב, זה לא ששום דבר לא עובד. ראשית, העיצוב האמנותי באמת מרשים; קרדיט גדול למעצב ההפקה פטריס ורמט, שעבד עם דני וילנב גם ב"המפגש", "אסירים" ו"סיקאריו", ולארט דיירקטור טום בראון ("להציל את טוראי ראיין"). שנית, סטלאן סקארסגארד פשוט נהדר בתפקיד הברון ולדימיר הארקונן, כך שאין שום בעיה דווקא בעמדת הנבל התמיד-בעייתית. חוץ מזה, בשליש הראשון אכן נעשית עבודה יפה של בניית עולם ומעטפת סיפורית. זה בקלות היה יכול להידרדר לאזורי "מלחמת הכוכבים: אימת הפנטום" עם כל הפוליטיקה המד"בית הזאת, אבל דווקא את הגשר הזה הסרט צולח. באופן כמעט אבסורדי, רק כשהרקע מפנה מקום לעלילה ובעיקר ליחסים בין פול לאמו ולמסדר שלה, הכל פשוט נתקע.
תראו, "חולית" לא נורא. מין "אפשר לראות" כזה, בעיקר בניכוי השעה האחרונה. אבל איזו החמצה. (תומר קמרלינג)
"משפחה מנצחת"
משהו בסרט הזה לגמרי לא נכון, בטח לא לזמנו. הוליווד של הרגע אוהבת סיפורי הצלחה של נשים, בוודאי שחורות - אבל איך שלא מסובבים אותו, זה לא סרט על האחיות-טניסאיות ונוס וסרינה וויליאמס; הוא על אבא שלהן ואיך הוא הפך אותן למה שהן. זה, בוודאי תסכימו, הכי לא נכון לעכשיו שיש - אבל זה גם סוד קסמה של היצירה המשובחת הזו, שבדיוק כמו הגיבור שלה פשוט לא אכפת לה מהחוכמה המקובלת.
וויל סמית', בתפקיד עם אוסקר הייפ רם ומוצדק, מצליח לשכנע בכל הקטבים של הדמות הזו: אב מסור, עקשן בלתי נלאה, שתלטן מושבע, גאון במובנים רבים, בלתי נסבל ברוב האחרים. אבל ההופעה של סמית', מוצלחת ככל שתהיה, לא הייתה מחזיקה את 138 דקות המסך הללו אלמלא הבינו הבמאי רינלדו מרקוס גרין והתסריטאי זק ביילין מה יש להם בידיים - וזה, בשתי מילים, סרט ספורט.
זה הרבה פחות מובן מאליו מאיך שזה נשמע. בידיים של צוות כתיבה-בימוי אחר, המרכיבים המגדריים והגזעיים שבאים בילט-אין עם "משפחה מנצחת" היו מתנקזים לכדי יצירה דידקטית על גזע ומגדר, עם מונולוגים ארכניים-צדקניים. ובעוד ששני האישיוז בהחלט נוכחים בסרט, הם נמצאים בדיוק איפה שהם אמורים להיות: באגף המוטיבציה של הדמויות, בסאבטקסט, ואם כבר בטקסט אז במשורה ובקצרה, כמו בסצנה שבה אומר ריצ'רד לבנותיו שהן יהיו השראה לכל ילדה שחורה בעולם.
תראו, ברור: הסיפור של האחיות ויליאמס הוא מקרה קלאסי של ניפוץ תקרות זכוכית מגדריות וגזעיות. אבל זאת בדיוק הנקודה: שזה ברור. שאין צורך לשאת על זה מונולוגים אינסופיים. במקום זה אפשר לשבת וללמוד איך מגדלים שתיים מהספורטאיות הגדולות אי פעם באמצעות המון נחישות, מעט תושייה וקורט טרלול. (תומר קמרלינג)
"ליקריץ פיצה"
לוס אנג'לס, 1973. אלנה קיין בת ה-25, עוזרת של צלם סטילס שמתמחה בספרי מחזור, נענית כמעט בעל כורחה לחיזורים של ילד-שחקן בשם גארי ולנטיין, כולו בן 15. תחילה הוא סוחף אותה לסצנה ההוליוודית, אחר כך מקים איתה חברה לשיווק מיטות מים ובהמשך מסבך אותה עם המפיק ג'ון פיטרס, מי שבאותה תקופה היה בעלה של ברברה סטרייסנד. בין לבין קיין מנסה גם להפוך לשחקנית, אבל נמשכת בו בזמן לעולם הפוליטי-אקטיביסטי. נדמה לי שזה מספיק תקציר, ונדמה לי גם שזה מסכם את הבעיה המרכזית שלי עם הסרט הזה: הוא רצף של התפתחויות שנראות מקריות.
בצד החיובי של העניינים, הסרט הזה משוחק פשוט נהדר. קופר הופמן, בנו של פיליפ סימור הופמן המנוח, נפלא בתפקיד ולנטיין. אלנה חיים - בתו של מרדכי (מוטי) חיים, שהיה בעבר כדורגלן במכבי יפו ומתופף בלהקת צדיקוב, הידעתם - אדירה בתור קיין. חוץ מזה, אי אפשר לבוא בטענות לפת"א על הכתיבה והבימוי פר סצנה: אם תצרכו אותו כמקטעים בודדים, תגלו ש"ליקריץ" כמעט מושלם. הבעיה טמונה ברצף האזוטרי ומחמירה בגלל אורך לא סביר ולא מוצדק (133 דקות, לפחות שליש מהן מיותרות) ועבודת עריכה שממש צועקת "העורך פחד לגעת בעבודה של הגאון".
"ליקריץ" הוא שלם שקטן משמעותית מסך חלקיו, וחוץ מזה הוא נמאס הרבה לפני שהוא נגמר. מבחינתי, ביקורות קולנוע צריכות להיות בינאריות, להיות לראות או לא לראות, ואת "ליקריץ פיצה" כדאי מאוד לראות. חבל רק שאין גרסה, אתם יודעים, ערוכה. (תומר קמרלינג)
"הנהגת של מר יוסוקה"
"הנהגת של מר יוסוקה" הוא לא הגרסה היפנית וההפוכה-מגדרית של "הנהג של מיס דייזי", עד כמה שזה יכול היה להיות כיף. מדובר בסיפור אחורי-קלעים-תיאטרלי על במאי תיאטרון שעדיין מנסה לעכל את מותה של אשתו הבוגדנית, בשעה שהוא מנסה להרים הפקה של "הדוד וניה" בפסטיבל תיאטרון עם שחקנים מרחבי העולם (אחד מהם הוא הגבר איתו אשתו המנוחה בגדה בו), ומתיידד עם הנהגת שהפסטיבל הקצה לו. ואם זה נשמע לכם מדהים, אתם צודקים –הבעיה היחידה היא שהוא פשוט כל כך ארוך שאפשר לסכם אותו במילים "איש אחד נוסע באוטו המון".
זאת דרך קצת פשטנית להסתכל עליו, אבל ברגע שסרט מרשה לעצמו לקחת שלוש שעות הוא מביא על עצמו את הביקורת הזאת. התסריט של "הנהגת של מר יוסוקה" חכם, בנוי לתלפיות ומתווה ליותר מדמות אחת מסע רגשי אמין ומרגש – אבל יש הרבה יותר מדי ממנו. אין פסול בסרטי שלוש שעות, אבל לא את כולן "יוסוקה" מרוויח ביושר.
יש שיגידו שהקצב של "יוסוקה" הוא "מדיטטיבי". אני אגיד שבהקרנה בה נכחתי שמעתי נחירה – ולא כזאת של בוז, אלא כזאת של אדם שפשוט הלך לישון. זה לא כדי לומר ש"הנהגת של מר יוסוקה" גרוע או משעמם – מדובר בסרט טוב ומעניין, במיוחד לחובבי הז'אנר, שפשוט נמרח הרבה יותר ממה שהגיע לו. הופעתו הראשית של הידטושי נישיג'ימה מרשימה – דווקא כשהוא לא אומר מילה הוא מדבר הרבה יותר – וטוקו מיורה, שמגלמת את הנהגת שלו, מרגשת בתפקיד מאוד לא פשוט. שניהם מככבים באחד הסרטים המוערכים של השנה, ויכול להיות שהייתי מצטרף למקהלת השבחים אם לא הייתי מרגיש שאני חווה את זמן הנהיגה מטוקיו להירושימה בזמן אמת. זה לא שהמלך עירום, אבל הבגדים שלו באמת לא עד כדי כך יפים. (זוהר אורבך)
"סמטת הסיוטים"
יש משהו נורא מתסכל ב"סמטת הסיוטים", סרטו הראשון של גיירמו דל טורו מאז הזכייה הכפולה שלו באוסקר. כף הזכות של הסרט גדושה: משחק נפלא, צילום פנומנלי של דן לאוסטסן, פלואו קולנועי נהדר אפילו בסטנדרטים הגבוהים ממילא של דל טורו. "סמטת הסיוטים" ניחן גם בדבר החמקמק הזה שכל כך קשה להגדיר וכל כך קל לזהות כשהוא שם: אווירה. על הכף שמנגד יושב ריג'קט בודד אך כבד משקל, והוא שחוויית הצפייה המענגת הזו לא מצטברת לכדי שלם מובהק או אפילו מובן. לא ברור *על מה* הסרט הזה, בקיצור. וזה מתסכל דווקא מפני שהוא עשוי כל כך טוב.
אל תטעו: "סמטת הסיוטים" הוא סרט קוהרנטי לגמרי, וכאמור גם מענג בדרכו. הבעיה אינה בהבנת ההתרחשויות, אלא בהיעדר תשובה מספקת לשאלה למה מספרים לנו את זה. היצירה הזו אומרת כל מיני דברים על החברה המעמדית ועל קפיטליזם, על נפש האדם ועל יצריו; היא גם עושה דבר חתרני ומעזה לשאול מה ההבדל בין אמן אשליות לפסיכיאטר בכל הנוגע להצצה אמיתית אל הנפש. זו סדרה מכובדת של סימני שאלה ללא סימני קריאה, ואז זה רק עניין של מה גובר על מה - ההנאה הצרופה מאנסמבל השחקנים המושלם ומהעשייה הקולנועית, או התסכול המצטבר מאי ההצטברות של כל הנ"ל לכדי אמירה ברורה.
אבל וואו, איזו פאם פאטאל מעמידה כאן בלאנשט. ואיזה שיכור מקסים עושה סטראתיירן. וכמה מדויקת מארה. ואיזה מלחיץ ג'נקינס. ואיך טוני קולט עושה כל כך הרבה מדמות שמקבלת כל כך מעט. ומאיפה קופר הביא את הדבר הזה בסצנת הסיום. הבעתי בעבר את חיבתי ל"פרס האנסמבל" שמחלק איגוד השחקנים האמריקאי; אני לא יודע אם יש ל"סמטת הסיוטים" סיכויים לקטוף אוסקרים, אבל רבאק, תשמרו לו בצד את האנסמבל. (תומר קמרלינג)
"כוחו של הכלב"
"כוחו של הכלב" הוא סרט שכל פרט קטן בו קריטי, ומי שלא שם לב לפרה המתה השרועה בצידי השביל בתחילת הסרט לא יבין את סופו. ברמה כזאת. יותר מזה, מי שלא יבחין בכל ניואנס קטן בהתנהגותו של פיל, גיבור הסרט, לא יבין למה "כוחו של הכלב" אינו רק מערבון דרמטי אינטנסיבי וסוחף, אלא גם סיפור חכם, המחביא מתחת לאפו של הצופה מעשייה קווירית-הומואית שרבים מאיתנו שגדלו בארון בסביבה מאצ'ואיסטית יזדהו איתה.
למעשה, לב ליבו של הסרט הוא מאבק בין שני סוגים מנוגדים של גבריות - זו הנעימה וזו המחוספסת. זו הארכאית, שמתמסרת בקנאות לבהמיות, לזו הצעירה, המבקשת להימלט ממנה. ככזה, "כוחו של הכלב" לא רק מבריק, אלא גם מעורר הזדהות ומחשבה. הומואיות לא בהכרח מחייבת אותנו להיות יותר נשיים, אבל היא מפגישה אותנו עם ההבנה שיש לא מעט דרכים להיות גבר, ולא כולן יחייבו אותנו להיות בהמות גסות. אבל הגבריות הרעילה ההיא תמיד תהיה שם, ואנחנו נצטרך להחליט מי אנחנו ביחס אליה.
בנדיקט קמברבאץ', שמגלם את דמותו של פיל, מועמד על התפקיד לפרס האוסקר וזוכה ללא מעט שבחים - אבל האמת היא שהוא עקב האכילס של הסרט, והפך דמות פגומה מוסרית לדמות פגומה קולנועית. בראש ובראשונה, פשוט לא כיף איתו. כולנו מכירים גברים כמו פיל והם באמת יכולים להיות בלתי נסבלים, אבל לרובם יש גם קסם אישי וחן שהופך את הגבריות המעייפת למשהו שגם נחמד לשהות במחיצתו. קמברבאץ', לעומת זאת, מגיש את הגבריות הרעילה שלו במעטפת נטולת כריזמה, לא אמינה, בריטית ומהוגנת מדי מכדי לעבור בתור קאובוי מסוקס ומטונף. למרבה המזל, השחקנים שלצידו, שמועמדים על כך כולם לפרסי אוסקר, מצילים את המצב. קירסטן דאנסט מזכירה שהיא כוכבת קולנוע בזכות ולא בחסד הבלונד והחיוך; ג'סי פלמונס מתוק נורא, וקודי סמיט-מקפי, שמגלם את פיטר, נוצץ בתפקיד מאופק ומינימליסטי שאולי יהפוך אותו לאחד מהזוכים הצעירים ביותר בפרס היוקרתי. (זוהר אורבך)
"סיפור הפרברים"
את הסיפור אתם מכירים, אם לא מהמקור אז מ"גריז" שגנב את זה קומפלט (או מ"רומיאו ויוליה" שכל זה נשדד ממנו). אנחנו באפר ווסט סייד של ניו יורק בפיפטיז, ובתוך מאבק טריטוריאלי בין שתי כנופיות רחוב - הג'טס הלבנים מול השארקס הפורטוריקנים - טוני (אנסל אלגורט), ממקימי הג'טס, מתאהב במריה (רייצ'ל זגלר הנהדרת), אחותו של ברנרדו, מנהיג "השארקס". במובן הזה אין שום הבדל בין המקור לחידוש, אבל בעוד שטוני המקורי הוא סתם טוני, אלגורט מגלם בחור שישב בכלא אחרי שכמעט הרג פורטוריקני צעיר והספיק מאז לפתח מצפן מוסרי. השינוי הזה הוא חלק מאחד ההבדלים הגורפים בין הגרסאות: בסרט של ספילברג יש *דמויות*. במקור - סרט כביר, אל תטעו, פשוט כזה שהראש שלו נמצא במקום אחר - אנחנו אף פעם לא באמת מכירים את האנשים על המסך.
הקולנוע של סטיבן ספילברג נמצא בספרה גבוהה כל כך בהשוואה לכל במאי אחר, חי או מת, שלגדול עם הסרטים שלו זה כמו לחיות בתקופתו של מוצרט. מהבחינה הזאת, העובדה שכל אספקט בעשייה הקולנועית של "סיפור הפרברים" נמצא איפשהו בין נהדר למושלם היא כמעט מובנת מאליה. אבל מה שממש עושה לגרד בראש זה שהאסתטיקה של המקור נשמרת במלואה, ואיכשהו גם מומצאת מחדש עם עומק בלתי נתפס של צבע, כוריאוגרפיה, תנועת מצלמה והחלטות עריכה. כאילו שספילברג ראה פעם את "סיפור הפרברים" ועכשיו הוא מגולל אותו מזיכרון, מהאופן שבו המאסטר הזה של האמנות השביעית תופס דברים. והיצירה כולה מכמירה, ומזכירה לנו שספילברג זה לא רק ספקטקל ולא רק קולנוע - אלא גם מצבור לא נורמלי של חמלה. (תומר קמרלינג)
