האולם מלא, האנשים דרוכים. כל בדיחה על המסך מתקבלת בשאגות צחוק, כל הצגה של דמות חדשה - בדרך כלל תוך תצוגת תכלית של כוחות העל שלה - מלווה בקריאות הידד, במחיאות כפיים ובשריקות, ובשאר הזמן: דממה מוחלטת. אסור להתנשף, אסור לפצח את הפופקורן בקול רם מדי או לעשות קולות עם הקש של הקולה. ובכל זאת, מדי פעם לאורך הקרנת "הנוקמים: סוף המשחק" נשמעת קריאה מאחת השורות הקדמיות: "נו, באמת. אני לא מאמין שהם באמת מקרינים לנו את החרא הזה". אנשים לאו דווקא מגיבים, גם כי זה לא מנומס, אבל בעיקר כי אף אחד לא רוצה להתחיל ריב בהקרנה טעונה כל כך. אבל מהו אותו קול ומנין הוא מגיע? איך אמרו באינטרנט עד לא מזמן: זוט אני.
שלום, קוראים לי עדן ולא נהניתי ב"סוף המשחק". אני אוהב את סרטי מארוול אהבה גדולה, ומסכים שהם המוצרים הקולנועיים החשובים של תקופתנו. צפיתי בכל אחד מהסרטים מבית המותג הזה יותר מפעם אחת. השארתי עליהם מאות שקלים בקופות של מספר בתי קולנוע. הפייבוריטים שלי הם "קפטן אמריקה: חייל החורף", "הנוקמים" ו"איירון מן" הראשון. אני אפילו אוהב את "עידן אולטרון". נהניתי מרוב "ת'ור" ואתם יודעים מה? גם מ"העולם האפל". חשוב לי לספר את כל זה כדי להבהיר שאני יודע על מה אני מדבר, ולא באתי סתם להתסיס.
אחרי "מלחמת האינסוף" לא היה לי ספק בכלל ש"סוף המשחק" - אז, כשעוד לא ידענו איך בכלל יקראו לו - יהיה מעולה. הנקודה הדרמטית בה עצרנו נראתה אז, באפריל 2018, כמו משהו שאף אחד לא העז לדמיין. איזו הפיכה מופלאה של כל היקום הקולנועי כולו על ראשו. איזו תעוזה, איזו תנופה. בכמה מתח סיימתי את הצפייה הראשונה ההיא (וגם את אלה שבאו אחריה). אל "סוף המשחק" הגעתי לאו דווקא במתח, אבל כן בידיעה שלווה. ידעתי שאני נכנס לסרט שאמונים עליו אנשים שאוהבים את מלאכתם, ושהוכיחו את בקיאותם בה יותר מפעם אחת. וסבלתי ברמות.
נתחיל מהמובן מאליו: "הנוקמים: סוף המשחק" הוא לא סרט גרוע. דמיינו בבקשה שאמרתי את המילה "גרוע" בקול חורקני של נקר מצויר, ושעשיתי גם מרכאות באוויר. הוא לא סרט גרוע כי מארוול לא עושה סרטים גרועים. "סוף המשחק" נראה מעולה, השחקנים בו משחקים היטב, הוא מספיק מצחיק ומעניין בשביל להחזיק שלוש שעות (כאילו, אם זה הז'אנר שלכם), והוא מאוד מספק לצפייה עבור מעריצי מארוול. אבל הוא גם סרט בז', פחדני ובינוני, שכל פריים בו מעיק מרוב חנופה והתרפסות בפני אותם מעריצים. הוא כמעט ולא עומד בפני עצמו כסרט, כיצירה קולנועית שלמה, מרוב הרצון שלו לקרוץ למעריצים הוותיקים ולומר להם: "זוכרים את הזוטה הזאת? גם אנחנו. איזו שותפות גורל". ושותפות גורל מובהקת כל כך איננה קולנוע. לפחות לא קולנוע מהנה.
"סוף המשחק" כמו משקיף על ציפיות הענק שהונחו בפנינו בסיום "מלחמת האינסוף", ומחליט במודע לא לענות עליהן. הוא פותר במהרה את אחד הקונפליקטים הגדולים מהסרט הקודם - ת'אנוס מת תגידו להת' לאחת הדמויות הכי טובות שראיתם - ואז מתפנה, משום מה, לסרט אחר לגמרי. חשבתם שיעסקו פה בניסיון לבנות מאפס חברה שהושמדה? חשבתם שאיזושהי נימה מהסרט הקודם, מלבד "חכו-חכו איזה קרב ענק יהיה לנו בסוף", תזכה להתייחסות ולהמשכיות ב"סוף המשחק"? חשבתם שזו תהיה הרפתקה בחלל, משהו הרפתקני שינסה לאתר את כפפת הנצח ולבטל את הגזרה של ת'אנוס? חבל מאוד, כי זה לא זה.
מה שכן קורה ב"הנוקמים: סוף המשחק" הוא רצף של פאנצ'ים. אני לא יודע מה הוביל את פרנסי מארוול (אם כי "כסף" הוא השערה לא רעה) להחליט שסרט הרפתקאות קומי הוא-הוא מה שחסר לצופה הקולנוע הממוצע, אבל זה מה שראיתי. אתם יודעים כמו "שומרי הגלקסיה". כמו "ת'ור: ראגנארוק". כמו סרטי "אנטמן". כמו וכמו וכמו וכמו - עד שכבר אין הבדל, והכל מתיש מרוב מאמץ לרַצות את המעריצים ולבדר אותם. הו, כמה בכוח מארוול מבדרת אתכם ב"סוף המשחק". היא תדגדג אתכם דגדוג אלים כמעט, שילחץ לכם על כל נקודה בגוף ההומור. נגיד, יש בדיחה על התחת של קפטן אמריקה, ועל זה שת'ור שמן עכשיו. בגלל זה לא הראו אותו בטריילרים מהצוואר ומטה, אגב, כי במארוול בטוחים שלהיות שמן זה היס-ט-רי, וגם אפיון לגיטימי לדמות. לגאגים האלה אין בהכרח משמעות - הם לא מעמיקים את הדמויות (בטח שלא באופן שלא ראינו בסרטים קודמים) והם לא מקדמים את עלילת העל. הם שם כדי למלא את החלל, וכפי שראינו כבר בסרטי מארוול, החלל הוא גדול. עצום. אפשר לעשות בו הכל, ואני בהלם ובאכזבה שכך הם בחרו למלא אותו.
חלק נכבד מעלילת "סוף המשחק" הוא ליקוט של דמויות בדרגות שונות של יאוש, בניסיון לאחד אותם לגיג אחד אחרון. יאללה, חבר'ה, עוד מאמץ אחד ותוכלו לפרוש. זה היה מתוק אלמלא זו היתה העלילה בכל פאקינג סרט גיבורים אי פעם. איך מארוול לא מתביישים להציג בפניי חבורת נוקמים מפוזרת, שבורה ומובסת, ועוד מצפים ממני להתרגש מזה? זה ליטרלי הסיפור של "מלחמת האזרחים". זה בול מה שמניע את המערכה השלישית של "הנוקמים". זה סרט שכבר ראיתי, ושום דבר במסכת הפאנצ'ים הזו ששמה "סוף המשחק" לא הצליח לכפר על התהום הבסיסית הזו: האחים רוסו ומארוול לא רצו להמשיך את הסיפור שהציגו עד כה, אלא לגמור איתו כבר קיבינימט.
וכשאין כוח, או אפילו יכולת טכנית, לפתור סוגיה גדולה כל כך כמו השמדת חצי מצורות החיים ביקום (אני באמת לא יכול לחשוב על פתרון מבריק בהרבה ממה שהוצג לנו בסרט עצמו), מארוול פנתה לצ'יפ שוט: לאיפוס מוחלט של כללי המשחק. במסע בזמן מהסוג שיש ב"סוף המשחק" כל מה שחשבתם שקרה - קרה, אבל גם לא. לכל יש משמעות, אבל לכלום אין משמעות ותמשיכו הלאה. או שתחזרו לאחור, לא באמת אכפת לנו. הפתרון שהסרט מציע הוא פתרון כל כך מפוזר וכל כך עצל ובעיקר כל כך מרוצה מעצמו, עד שבאמת אין מה לעשות מולו מלבד להרים ידיים. הדמויות בו לוקחות את האפוקליפסה בכזה צ'יל, שהמסר שמועבר לצופה בסופו של דבר הוא ששום דבר לא כזה קריטי. וזה הרי בדיוק ההיפך ממה שקרה ב"מלחמת האינסוף" - להזכירנו, הצלחה מסחררת וסרט מעולה באופן כללי - איך חשבתם שנרצה לראות משהו שממש חותר תחת זה? למה? הרי השקעתי, צפיתי, ראיתי, התרגשתי - למה אתם לא נותנים לי לסיים את זה מכובד? למה הסרט הזה מרגיש כמו כִיף אינסופי שאני לא מכיר בו שום צעד?
אז צרחתי בזעם. כעסתי על ההופעה של הוקאיי משום מקום, על הפתרון העלוב והפחדני לדמותו של הענק הירוק (עכשיו הכל בסדר ושום דבר רע לא יקרה לו אף פעם ביי), ועל הבדיחה האידיוטית שלו על ירידה במדרגות. כעסתי כפי שאיש מעולם לא כעס על ת'ור השמן, כי "ביג לבובסקי" הוא כבר סרט שנעשה ואין צורך בעוד גרסה שלו (פלאס, מה השנה שאנחנו צוחקים על איש שמן עם שיער מגורז וחיבה לאקס בוקס?). כעסתי על סצנת הגירל-פאוור בקרב הסופי, כעסתי על החיבוק השמאלצי של ספיידרמן ואיירון מן - הבנתם? זה מהדהד את הסצנה ההיא! - וכעסתי על התסרוקת האידיוטית של קפטן מארוול. בכלל, מישהו במארוול שונא את ברי לארסון שנאה תהומית, ולכן כולם כותבים את דמותה של קרול דנברס כאישה שנואה ומרגיזה, ומביימים אותה כדמות שרק מפריעה לנוקמים החמודים לבצע את מלאכתם. כמו כן, כתוביות סיום מלחיצות, יהירות ופומפוזיות בליווי חתימות השחקנים כאילו סקרלט ג'והנסון חייבת לי משהו. היא לא, הכל קול.
הימים נקפו מאז אותה הקרנה, ולעצמי נראיתי כמו הדמות בציור "הצעקה". אני עומד וצורח מול איזה עוול נוראי שאין לו ממש שם, ואין מי שיקשיב לי. אין מי שיבין. כולם אהבו, או סתם לא מודים שסבלו. אני יודע שאני לא לבד בעולם, אבל לאור ההשתפכויות על "סוף המשחק" ואחרי הביצועים המדהימים בקופות, הנטל הנורא ביותר הוא הלבדוּת. כמו טוני סטארק אני צף בחלל, צועק את אשר חסר לי ויודע שהסיכוי שמישהו ישמע, שמישהו יציל אותי מאזור הדמדומים הזה בו סרטים גרועים הם סרטים טובים, מעלה הוא מטה, עבר הוא עתיד ולהוקאיי יש גלח בצדדים.