לפני 43 שנה במאי ותסריטאי אוסטרלי צעיר בשם ג'ורג' מילר הדהים את העולם בסרטו הראשון באורך מלא - "מקס הזועם". הסרט על שוטר (השחקן הצעיר והאלמוני מל גיבסון), היוצא למסע נקם לאחר שכנופיית אופנוענים חסרי מעצורים ופסיכוטיים גורמת לפציעתו האנושה של שותפו, שבר שיא גינס לסרט המצליח ביותר ביחס להשקעה הכספית בו (הכנסות של 100 מיליון דולר מול תקציב של 300 אלף דולר), הזניק את הקריירות של הכוכב והבמאי וזכה לשלושה סרטי המשך. סרט ההמשך הראשון, "מקס הזועם 2: לוחם הדרכים", היה ונשאר הסרט הפוסט-אפוקליפטי הטוב ביותר מבחינתי, כשמילר מנצל כל סנטימטר במדבר האוסטרלי וגם את דמותו המיוסרת של גיבסון, גדול כוכבי אוסטרליה בכל הזמנים.
מילר המשיך ליצירות קולנועיות מרתקות כשביים את "המכשפות מאיסטוויק" הממזרי, "בייב" החמוד על החזיר המתוק או את "תזיזו ת'רגליים" והמשכו. לשיאו הוא הגיע בגיל 70, כשביים את החלק הרביעי בעלילות "מקס הזועם": "כביש הזעם", סרט העשור שלי שהיה מועמד ל-10 פרסי אוסקר, זכה בשישה והפך לשובר קופות אימתני עם הכנסות של 378 מיליון דולר ברחבי העולם.
כעת, רגע לפני שהוא חוזר לפרנצ'ייז "מקס הזועם" עם הפריקוול "פיוריוסה" שעתיד לצאת ב-2024, מילר מביים פרויקט קטן יותר: סרט פנטזיה מתעתע בשם "3,000 שנים של כמיהה", בכיכובם של אידריס אלבה וטילדה סווינטון, מהשחקניות האיכותיות ביותר שיש כיום על הגלובוס. הסרט, שהוצג בבכורה עולמית בפסטיבל קאן האחרון ויוצא כעת לאקרנים בישראל, עוקב אחר אלית'אה ביני, חוקרת ספרות ומספרת סיפורים, שרוכשת בחנות עתיקות באיסטנבול בקבוק קטן ועתיק שמתגלה שחי בו ג'יני. כמו ב"אלאדין", גם הג'יני הזה יכול להגשים שלוש משאלות, והדרך אל ההחלטה אילו משאלות אלית'אה תבקש עמוסה בסיפורי הרפתקאות, רומנטיקה והיסטוריה שאותם חווה הג'יני באלפי שנות חייו.
כשפגשתי את מילר וסווינטון לראיון על הסרט החדש גיליתי שתי אגדות חיות חביבות ביותר, שמשתדלות לענות תשובות לא שגרתיות. מילר חביב כאילו זה הראיון הראשון שלו וסווינטון, בניגוד למראה מקפיא הדם שלה (שנוצל לתפקידה כמלכת הקרח בסרט "נרניה" הראשון), מתגלה כמרואיינת נהדרת. "קראתי נובלה בשנות ה-90 על הג'יני ונושא המשאלות והסיפור פשוט סרב לעזוב אותי", מספר מילר כשהוא נשאל על הבחירה בסרט, "הרגשתי שיש לסיפור פוטנציאל אדיר מבחינה ויזואלית וגם מבחינת תוכן דרמטי. לעומת סרטי 'מקס הזועם', שבהם יש מעשים רבים ומעט דיבורים והם מתרחשים בעיקר במדבר האוסטרלי, בפרויקט הנוכחי מדובר על תקופה של אלפי שנים ולוקיישנים מרובים שסקרן אותי לביים".
עברו כמעט 30 שנה מאז שקראת את הסיפור, אז למה לקח לך כל כך הרבה זמן לעבד אותו לקולנוע?
"מדובר במעין סיפור אגדה למבוגרים, נושא שלא קל להצליח איתו בקולנוע, הוא פופולרי יותר בטלוויזיה. התסריט עבר שכתוב שוב ושוב, ואז לפני חמש שנים פגשתי לראשונה את טילדה וחשבתי 'אלוהים אדירים, היא תהיה מושלמת לדמות שמתאהבת בג'יני'. טילדה קראה את התסריט ומיד הסכימה להשתתף בהפקה. בהמשך פגשתי את אידריס אלבה וגם הוא התלהב מהפרויקט. אז כבר ידעתי שיש לי את שני השחקנים לפרויקט, ומאותו רגע היה לי הרבה יותר קל למכור אותו. הבנתי שלא יהיה מדובר בסרט אולפנים רגיל ולא מדובר בסרט שהוא במהותו שובר קופות, אלא בסרט יותר אמנותי. פניתי לאולפני MGM והם מיד הסכימו. הפרויקט צבר תאוצה ועכשיו הוא סוף סוף יוצא לאקרנים".
כמו מילר, גם סווינטון לא באמת התלבטה. "לכולנו יש את הנרטיב של מה נעשה בשעה הקרובה, ביום הקרוב ובחודש הקרוב, אבל בעקבות השנתיים של הקורונה הבנתי שהנרטיב שלי התנפץ לרסיסים", היא מסבירה, "תחושת הטראומה של כולנו, כשכל חיינו השתנו, גרמה לי להבין עד כמה המציאות שלנו התערערה. הבנתי שאני צריכה משהו שיוציא אותי ממנה. אני חושבת שכולנו גם הבנו עד כמה הקולנוע וההליכה לקולנוע חסרים לנו. סרט על שד ועל מדענית ספקנית מאפשר לנו לברוח קצת למעשייה למבוגרים, מעשייה שאני מאוד נהניתי להיות שותפה ליצירה שלה".
איך זה מרגיש לשחק בסרט שהוא סיפור אגדה?
"אני מייצגת בסרט את קול ההיגיון - אקדמאית, עם משקפיים שג'ורג' הכריח אותי לשים, שלא מאמינה לג'יני. אני הייתי זו שבעצם צריכה להוריד לקרקע את העלילה כדי שהצופה לא יתבלבל לגמרי. בגלל זה גם בחרנו שהדמות של המדענית תהיה מכפר קטן באנגליה שתושביו הם די צרי אופקים. אני רגילה לשחק דמויות על הקצה ובדרך כלל מדגישה את הצד הפרוע שלי, אבל ב-'3,000 שנים של כמיהה' הייתי צריכה להיות די חנונית וכזו שמסרבת להשתחרר רוב הזמן. הרגשתי שהאנרגיה של התפקיד שלי מאוד שונה מרוב תפקידיי בעבר. ניסיתי לחשוב על חברים שהיו לי בזמן לימודיי, כאלה שהפכו את האקדמיה למעין המקדש שלהם וסירבו לצאת ממנה לעולם הגדול. הג'יני בעצם מנפץ את כל העולם שבנתה לעצמה הגיבורה. אבל בתור מי שעוסקת במיתולוגיות, אולי היא רוצה שינפצו את התפיסות שלה".
"תחושת הטראומה של כולנו, כשכל חיינו השתנו, גרמה לי להבין עד כמה המציאות שלנו התערערה. אני חושבת שכולנו גם הבנו עד כמה הקולנוע וההליכה לקולנוע חסרים לנו"
טילדה סווינטון
כל תקופה והצבע שלה
"כל הזמן הידע שלנו הולך וגדל, בעיקר דרך מדע", מסביר מילר כשהוא נשאל על הבחירה בדמות הג'יני לסרט בבימויו. "אם הייתי מנסה להסביר לסבא רבא שלי שהמכשיר שאני מחזיק בידי כעת (מחזיק את הטלפון החכם שלו, ר.פ) הוא גם שעון, גם עיתון, גם אלבום תמונות ועוד, הוא היה אומר שזה קסם. היו זמנים שחולי סכיזופרניה נחשבו כאלו שהשד נכנס בהם, ולכן המיתולוגיות שלנו גם משתנות. ככל שאנחנו יודעים יותר, כך גובר המסתורין לגבי ההישגים של תרבויות עתיקות, למשל איך בנו את הפירמידות. דמות הג'יני - השד מגשים המשאלות - זכתה להתייחסויות רבות, כולל כמובן ב'אלאדין'. הדמות הזו מן העבר מסקרנת אותי, וניסיתי לצאת איתה למסע בעבר ובהווה בסרט".
תוכל לפרט קצת על הצבעים שהשתמשת בהם בסרט? הם מאוד עזים.
"הסרט עוסק בתקופות שונות, אז ניסיתי לייצג כל תקופה עם הצבעים שמזוהים איתה. יש למשל סוס שעליו הסולטן מוסטפה רוכב ובסרט יש לו רעמה ורודה. זו לא גחמה שלי, מצאתי שבציורים של התקופה הסוס של הסולטן באמת מצויר עם רעמה ורודה. את הצורה של הארמון המלכותי העתקתי בעצם מארמון טופקאפי באיסטנבול. אני מקווה שהצופים יבחינו שבכל תקופה הצבעים משתנים".
האם היה סרט או ספר שהשפיע עליך כיוצר?
"אחי ואני קיבלנו בשנות ה-50 תקליט עם הסיפור 'הנסיך המאושר' מאת אוסקר ווילד, שהופק ונקרא על ידי אורסון וולס. ניגנו את התקליט אלפי פעמים. מהתקליט הזה קיבלתי השראה למעשי גבורה, לערכים, חברות והקרבה - השראה שאני ממשיך ליישם בסרטים שלי עד היום".
במאי 2024, כאמור, עתיד לעלות בבתי הקולנוע "פיוריוסה" - שמתרחש 15 שנה לפני עלילת "מקס הזועם: כביש הזעם". את מקומה של שרליז ת'רון תתפוס השחקנית הצעירה אניה טיילור ג'וי ("גמביט המלכה"). עם התמוטטות סדרי העולם אל כאוס מוחלט, פיוריוסה הצעירה נחטפת מביתה על ידי שבט אופנוענים המובל בידי המצביא דמנטוס. כשהם משוטטים ברחבי השממה, הם נתקלים במצודה המונהגת בידי אימורטן ג'ו. בעוד שני העריצים נלחמים על השליטה במדבר, פיוריוסה נאלצת לשרוד על מנת למצוא את הדרך לשוב לביתה.
אתה נרגש לחזור לסיפור של "מקס הזועם", הפעם מנקודת מבט נשית?
"לא אגזים אם אומר שסדרת 'מקס הזועם' מרגשת אותי כל פעם מחדש. יש משהו בצילומים בישימון האוסטרלי שמביאים איתם אנרגיה אדירה. אני בכלל מאוד אוהב לצלם באוסטרליה ולעבוד עם צוותים מקומיים. אחרי הכל, זה הבית שלי".
רון פוגל הוא שליח mako ואתר Seret לפסטיבל קאן. לכתבות וסקירות נוספות