זו שעתן היפה של הנשים בקולנוע: לצד אריאנה גרנדה וסינתיה אריבו ששוברות שיאים עם "מרשעת", ישנן גם חברות הקאסט זוכות הפרסים של "אמיליה פרז" - סלינה גומז, זואי סלדנה וקרלה סופיה גסקון - ועדיין לא הזכרנו את דמי מור ומרגרט קוואלי שמובילות את "יופי מסוכן" או את אנג'לינה ג'ולי שמתכוננת לעונת הטקסים בהוליווד עם "מריה". אל כל המוכשרות הללו מצטרפת כעת השחקנית המוערכת זוכת האוסקר קייט ווינסלט, הפעם כצלמת המלחמות לי מילר בסרט "מבעד לעדשה".
"מבעד לעדשה" הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו 2023 לפני יותר משנה, וחלפו כמה חודשים עד שהוא נרכש להפצה. בתזמון לא מקרי, כשהטקסים הגדולים מעבר לפינה, הוא עולה השבוע לאקרנים, גם כאן בישראל, וסיבוב היח"צ בשיאו: בשבוע שעבר העניקה ווינסלט ריאיון לתוכנית הוותיקה "60 דקות", שם דיברה על העלבונות שספגה מאלו שביקרו את משקל גופה כשפרצה בענק ב"טיטניק" ב-1997; מלבד זאת, בחודש האחרון היא קיימה שורה של אירועי הקרנה מיוחדים בלוס אנג'לס מול חברי אקדמיות ומצביעים.
והנה, ביום שני האחרון ווינסלט קיבלה צמד מועמדויות לגלובוס הזהב - גם עבור "מבעד לעדשה" וגם על הופעתה בסדרה "המשטר" של HBO. "אני אסירת תודה מעל ומעבר", מסרה בתגובה לחברי איגוד גלובוס הזהב מיד לאחר הכרזת המועמדויות, "עשיית 'מבעד לעדשה' הייתה כל עולמי, ולכן לזכות בהכרה על שגילמתי אישה מורכבת ואמיצה שעשתה רבות כדי לשמש קול עבור אלו שקולם לא נשמע, מסב לי גאווה אדירה".
עד היוודע דבר המועמדויות, גולת הכותרת בקמפיין של ווינסלט נרשמה לפני כשלושה שבועות, אז שלפה את הנשק הסודי - אורח מיוחד בשם ליאונרדו דיקפריו. "קייט הקדישה את תשע השנים האחרונות על מנת לכבד את המורשת של לי מילר", אמר דיקפריו כשהציג בפני כולם את חברתו באחד מאירועי ההקרנה בלוס אנג'לס, "ואני זוכר את השיחה האישית שקיימנו בנושא. יש לה תשוקה עצומה במטרה להביא סיפור שעל כולנו לזכור". מאז אותו סרט שבו נפרדו ווינסלט ודיקפריו בסצנה הטרגית והאייקונית ב"טיטניק", הם כבר הספיקו להתאחד בסרט הדרמה "חלון פנורמי" (2008). "קייט, ידידתי היקרה", הוסיף עוד דיקפריו באותו אירוע, "העבודה שלך בסרט היא לא פחות מאשר טרנספורמציה. אני עדיין נפעם ממך ומעריץ את הכוחות, היושרה, הכישרון והמסירות שלך לכל פרויקט שיש לך יד בו".
הרגע שלאחר דברי הפתיחה של דיקפריו, אז עלתה ווינסלט לבמה והשניים התנשקו והתחבקו, מיד עשה כותרות בכל העולם - הסרטון הקצר מהאירוע הפך ויראלי ובכך נסלל רשמית הקמפיין של ווינסלט לעונת הטקסים. ורק כדי לסבר את האוזן, יש לה כבר בבית אוסקר על "נער קריאה" מ-2009 (אותו הציבה על מדף בשירותים, כפי שסיפרה בעבר, כדי שהאורחים יוכלו לאחוז אותו, להביט במראה ולדמיין לרגע שהם אלה שזכו בו). יש לה גם שני פרסי אמי על הסדרות "מילדרד פירס" ו"הסודות של איסטאון", חמישה פרסי גלובוס הזהב ואפילו גראמי על קריינות שהקליטה לספר ילדים משנת 2000. לפיכך, היא מרחק זכייה בטוני (פרסי התיאטרון) כדי להתעטר בתואר זוכת EGOT, של כל ארבעת הפרסים היוקרתיים בתעשייה הבידור.
"יש לי רק EGO", התלוצצה בריאיון לאתר דדליין, "אני חושבת לא מעט על תפקיד בימתי. שוחחתי עם במאים לגבי אפשרויות. היות והייתי אמא צעירה, היה קשה לשלב תיאטרון עם הורות - הרי החזרות ביום ואתה אף פעם לא בבית בזמן ההשכבה. אף פעם לא הייתי שלמה עם ההקרבה הזאת בחיי, אבל עכשיו אני שוקלת זאת ברצינות".
להאט את הקצב - לא רק בקורונה
במפגש מיוחד עמה בלוס אנג'לס לקידום "מבעד לעדשה", משתפת ווינסלט בתובנות על הקריירה ועל החיים האישיים אליהן הגיעה בשנים האחרונות וכשבאופק, עוד פחות משנה, היא תחגוג את יום הולדתה ה-50. "למדתי שעלינו לאהוב את עצמנו לפני שנוכל לאהוב אדם אחר, באמת להרגיש נוח עם מי שאני והאדם שהפכתי להיות ברבות השנים", היא אומרת. "בעשור האחרון עברתי שינוי בכך שאני באמת מרגישה שלמה עם עצמי, בוודאי יותר מאשר בשנות ה-20 וה-30 לחיי. אני מאמינה באהבה ללא תנאי אבל גם בהכרה של נפש עצמאית בזוגיות או כל מחויבות לאדם אחר. לשמור על הקול שלך מבלי שזה יסתור לקבל דעות ורגשות של האחר, וכך הקשר נשמר. כלומר, לא רק אהבה, אלא הבנה ותמיכה.
"בתי הבכורה (השחקנית העולה מיה טריפלטון; ד"כ) היא בת 24, אדם בוגר, ואני עדיין מחויבת אליה בתור אמה בדיוק כפי כשנולדה. הקשר בינינו הוא ברכה וזכות גדולה, ואני לא יודעת מי הייתי בלעדיה. כך גם הקשר שלי לאמי, שהלכה לעולמה לפני מספר שנים ואני מתגעגעת אליה - בטח כשאנחנו קרבים לעונת החגים שהייתה האהובה עליה בשנה. אלו שתי דוגמאות לשני קשרים עם נשים שהן כה קריטיות והכרחיות כדי להבין קרבה עמוקה מהי, וכמה אנחנו זקוקים לה כבני אדם בכל שלב בחיינו".
"היות והייתי אמא צעירה, היה קשה לשלב תיאטרון עם הורות - הרי החזרות ביום ואתה אף פעם לא בבית בזמן ההשכבה. אף פעם לא הייתי שלמה עם ההקרבה הזאת בחיי"
במה עוד את עובדת על עצמך?
"אני לא טובה בפשוט לשבת ולהירגע, יש בהחלט מקום לשיפור. קשה לי להאט קצב, להשתיק את המוח. זו הסיבה שאני גרועה במדיטציות. אני יושבת ובראש מריצה סידורים שיש לטפל בהם. אני מבשלת הרבה והמטבח הוא הסחת דעת טובה, בייחוד אם בעלי (בעלה השלישי, המפיק אדוארד אייבל סמית; ד"כ) והילדים עוזרים. מרגיע אותי כשכולנו יחד תחת קורת גג אחת. תקופת הקורונה עזרה האמת, כי צפינו כל המשפחה לראשונה יחד ב'אחוזת דאונטון'. מטבעי אני כמעט ולא צופה בטלוויזיה וזאת הייתה סדרה פנטסטית. אז בין לשבת יחד בסלון או לבשל ארוחות, להתרוצץ בין המרקע לתנור, שם מצאתי הנאה גדולה. הדבר היחידי שעמד בדרכי היה כלב הגולדן רטריבר שלנו שתמיד נתקע לי בין הרגליים. ובנוגע לעבודה, אם זו סצנה מורכבת, אני מכבה את הטלפון, עוצמת עיניים ומנסה לנקות את הראש. ושוב, זה מאוד קשה לי. אבל אני ממשיכה לעבוד על עצמי".
בנעליה של צלמת מלחמות
בשנים האחרונות בלטה ווינסלט הודות למיני סדרות של HBO, "הסודות של איסטאון" ו"המשטר", וסרטי ההמשך של תאגיד "אווטאר" - שם גילמה דמות באמצעות טכנולוגיית לכידת תנועה. ב"מבעד לעדשה" היא עושה תפקיד קולנועי משמעותי מזה ארבע שנים בתור לי מילר, דוגמנית אמריקאית שעושה הסבה מקצועית לתחום הצילום. מילר עברה לגור באירופה, ובזמן מלחמת העולם השנייה תיעדה עבור מגזין "ווג" הבריטי כמה אירועים מכוננים ובהם הבליץ על לונדון ושחרור צרפת מציפורני הנאצים, והגיעה עם המצלמה שלה גם למחנות הריכוז בוכנוואלד ודכאו.
אחד ההישגים המפורסמים ביותר של מילר נרשם כשהיא הצליחה להיכנס למעונו של אדולף היטלר וזוגתו אווה בראון במינכן, לאחר שהם כבר התאבדו בסוף המלחמה. במעונם של השניים, הצטלמה מילר באמבטיה ובמיטתו של הפיהרר, כשמי שצילם אותה היה הפרטנר המקצועי שהתלווה אליה - צלם יהודי אמריקאי בשם דייויד שרמן, אותו מגלם בסרט יוצא "סאטרדיי נייט לייב" אנדי סמברג. בסרט משחקים גם זוכת האוסקר מריון קוטיאר ("החיים בורוד"), ג'וש אוקונר ("הכתר") ואלכסנדר סקארסגרד בתור האמן וההיסטוריון הבריטי רונלד פנרוז, בעלה של מילר.
"מבעד לעדשה" צולם בקרואטיה והונגריה לפני שנתיים ומבוסס על הספר "חייה של לי מילר" מאת בנה, אנתוני פנרוז, שהמשיך את דרכה המקצועית בתור צלם וכן כאוצר ארכיון הצילומים שלה באנגליה. "בכל פעם שאני מדברת על הסרט אני צובטת את עצמי מחדש", מספרת ווינסלט בהתרגשות. "יצאנו לדרך לראשונה באוקטובר 2015 ולקח זמן רב עד שסוף כל סוף הפרויקט יצא לפועל. עכשיו כשזה רק לקדם ולהתראיין, אני חווה התרוממות רוח כי לחלוטין עשיתי דמיון מודרך בראשי וחזיתי את הרגע שהוא בחוץ. ככה זה בקולנוע עצמאי דל תקציב, למרות שהקהל מזהה אותי קודם כל עם שוברי קופות שהכניסו מיליארדים. בפועל, עיקר העשייה שלי היא עצמאית. ומעבר לזה קשה להרים סרטים בתור נשים וסביב נשים. בקלות רבה מדי היה יכול מאוד להיות שהסרט הזה לא היה קורה והסיפור של לי לא היה מסופר".
איך התוודעת לסיפור שלה?
"בשנת 2001 הלכתי לתערוכת צילומים שלה באדינבורו ונחשפתי לפועלה, אבל לא הכרתי את סיפור חייה. ב-2015, חברים שבבעלותם בית מכירות פומביות באנגליה סיפרו לי על שולחן מטבח מיוחד שנושא עמו היסטוריה מרשימה של שושלת משפחת פנרוז - זה השולחן שהיה בבית הקיט של לי ורונלד. היא הייתה בשלנית מהוללת והם יחד אכלו בשולחן, ניהלו שיחות נפש, אירחו לסעודות אנשי רוח כמו פיקאסו ודמויות שמופיעות בסרט. בוא נאמר את האמת, הם בטח גם התנו עליו אהבים.
"אחרי שרכשתי את השולחן והוא הגיע לביתי, התחלתי לגלות פרטים על לי ותהיתי למה עוד לא נעשה עליה סרט. נסעתי להיפגש עם בנה, שגר שעתיים נסיעה ממני. הוא חיכה לי בזרועות פתוחות וכשהתחבקנו הוא אמר שתמיד חלם שאם אי-פעם יעשו על אמו סרט, אז שאני אהיה זו שתגלם אותה. מאותו רגע הבנתי את האחריות שבידיי והמחויבות האישית כלפיו בגלל הקשר המורכב שלהם. האמהות לא הייתה פשוטה עבורה במצב שבו היא הייתה אחרי המלחמה".
מה הפתיע אותך בתחקיר אודות לי?
"כשרק חיפשתי את השם שלה בפעם הראשונה בגוגל, הייתי בהלם מהאופן שבו הציגו אותה. דוגמנית עבר, מאהבת לשעבר, מוזה של האמן הסוריאליסטי הצרפתי מאן ריי. כל מיני תיוגים שוליים ומקטינים שדבקו בה מנקודת המבט הגברית ושלא היו ראויים לאישה שהיא כל כך הרבה יותר מזה. למעשה, רציתי לעשות סרט שיציג אותה כמו שצריך, באותו עשור מכריע שהיא באמת הפכה ללי מילר האגדית, שנלחמה להגיע לחזית המלחמה ולתעד מה באמת קורה בצללים, לתעד את העוולות שנעלמו מעין הציבור הרחב ומה באמת קרה לכל אותם חפים מפשע, כדי שכל אותן זוועות לא ישכחו לעולם ויטופלו בכבוד הראוי לאותם אנשים. בטח בתור אישה שעושה זאת, שהותירה משפחה ולא הביטה לאחור במאבק לצדק. היא סחבה צלקות משל עצמה וניצול שעברה בילדותה והיא פשוט סירבה שגברים הם אלה שיכתיבו את הסיפור שלה. היא לקחה את הכאב והנטל הרגשי לשליחות המקצועית שבה היא בחרה".
"הייתי בהלם מהאופן שבו הציגו את לי מילר בגוגל. כל מיני תיוגים שוליים ומקטינים שדבקו בה מנקודת המבט הגברית ושלא היו ראויים לאישה שהיא כל כך הרבה יותר מזה"
האם הרגשת חיבור לעוצמה והעצמאות שלה?
"לי מילר מעוררת השראה בכך שהיא מזכירה לכולנו כמה חשוב פשוט לצאת ולעשות דבר מה. היא עשתה משהו עם החיים שלה וכמעט מבלי לחשוב או לקחת בחשבון את הסיכונים, ובשום שלב היא לא נכנעה והסתובבה חזרה הביתה ללונדון - למרות שהייתה מסוגלת. יכולתי להזדהות עם הכוח והנחישות שלה. מדובר באישה שהגדירה מחדש מהי נשיות ביחס לחוסן, חמלה ויושר כבר לפני 80 שנה. כיום כולנו חיים בשאיפה לגדל כך את בנותינו ורציתי שהצופים ירגישו את אותה השראה שהייתה לי כשגילמתי אותה. לפעמים נוח להניח דמות בצד בתום הצילומים ולשוב הביתה לספה עם שמיכה וילדים מסביב, אבל לי נשארה איתי והייתה לי פריבילגיה לחוות את מי שהיא הייתה, לקבל גישה מלאה לארכיון יצירותיה ולערכת המצלמות שלה - ואפילו ליומניה האישיים. למדתי הרבה מאוד על עולמה הפנימי".
לקחת על עצמך לשמש גם אחת ממפיקי הסרט.
"אני מאמינה שאם יש לך תשוקה לדבר מה, אל תרפה. זה מאבק ואתגר ליצור סרט עצמאי. חשבתי על אדוארד נורטון שבמשך 17 שנים חיכה בטירוף עד שיצא סרטו 'עיר יתומה'. לפעמים זה לוקח זמן רב, בין אם לחכות בחיבוק ידיים, לארגן עוד משקיע ולשלם לתסריטאי עבור טיוטה נוספת. ב'מבעד לעדשה' היינו צריכים לנפות מבין חייה העצומים ולזקק את הסיפור לכדי העשור החשוב בחייה - העשור שאני הרגשתי שמילר הייתה הכי גאה בו ורוצה להיזכר בזכותו. היה אתגר לוודא שאנחנו מרוצים מהתסריט ולנהל את המימון, וזה עיסוק נגדי ביחס לכל מה שהשחקן צריך להתרכז בו, כל השיחות והפגישות האלה, ולרוב מול משקיעים פונטציאלים, גברים ששואלים 'למה לי בכלל לחבב את הדמות הזאת?'. זה מרסק ומתסכל לשמוע כמה לא הבינו אותה. היא נאבקה בשתיית אלכוהול ופוסט טראומה. עצם העובדה שתייגו אותה כמישהי לא חביבה, אישה שעשתה מעשים יוצאי דופן במטרה לחשוף את האמת עם עדויות של זוועות הנאצים ומעולם לא ויתרה, כל אלה גרמו לה להיות נחושה יותר".
האם זה הסרט הכי אישי שלך?
"בכנות כן, זה היה חלק כה עצום מהחיים שלי ולא היה שום שלב בדרך שבא בקלות. זהו פרק שלם בחיי שהוקדש לעשיית הסרט ועדיין מרגיש כה חשוב בכל פעם שאני מדברת עם קהל. לאנשים יש שאלות והכרחי עבורי לענות, וככל שחלף זמן הקווים התערפלו ביני לבין לי, בין החוויות של כל אחת מאיתנו. ותוך כדי פיתוח הסרט הרגשתי קווי דימיון רגשיים בינינו וזה הבהיל אותי. התחלתי להבין בבהירות מדוע היא עשתה כל מיני דברים. התגובה הרגעית הייתה זהה והרגשתי שאנו צועדות יחד יד ביד. זאת הייתה החלטה נכונה לדחות את יציאת הסרט אחרי שביתות התסריטאים והשחקנים כך שאוכל להציג אותו כמו שצריך. היה שווה לחכות".