"אני מפחדת על המיעוטים, על נשים, על זכויות של להט"בים", אומרת השחקנית אסתי זקהיים על תוצאות הבחירות. בימים אלה היא מקדמת את הסרט החדש בכיכובה, "השתיקה", שמופץ החל מהיום (חמישי) בבתי הקולנוע - אבל את זקהיים, חברת מרצ לשעבר שאף השתלבה ברשימת המפלגה לכנסת בבחירות קודמות, מעסיק כעת לא מעט גם גורל המפלגה שפעם הייתה חלק ממנה. כפי שהיה עבורה תמיד, לצד טיפוח קריירת משחק מגוונת ועשירה על המסך והבמות - זהו המצב הפוליטי בישראל, זה שהשאיר את מרצ לראשונה מתחת לאחוז החסימה, שבעיקר מטריד אותה.
"אני מודאגת מזה שנשים הולכות אחורה, על הנוכחות הזעומה שתהיה להן בקואליציה", זקהיים אומרת היום בריאיון ל-mako. "על זה שנסגר עוד פתח שיכול היה להיות דיבור עם הערבים, על זה שאני לא בטוחה שהממשלה שתהיה תדאג לכל מיעוטיה ולשוויון. הלוואי שאנשים היו לומדים לחיות כמוני: אני נשואה לאדם ימני, דתי, ואני גדלתי בבית שבו אמא שלי חברת מרכז ליכוד. אבל תמיד כיבדנו אחד את השני, ומאז המקום של ההתפשרות הלך. יהיו טיפולי המרה? יבטלו נישואים אזרחיים? אני לא יודעת מה יהיה, וכמה קל יהיה להם להעביר חוקים. אבל אני אדם אופטימי ואני רוצה להגיד שאני אהיה שם, ואני אהיה קשובה למה שקורה, ואני אצא לרחובות ואני אלך לדבר ולא אוותר על התקווה. אני באמת חושבת שאין לנו מקום אחר. זה הבית שלי".
ב"השתיקה", שיוצא לאקרנים ביום הקולנוע השנתי - שבו כרטיסים לכל הסרטים הישראליים והבינלאומיים נמכרים ב-10 שקלים בלבד - זקהיים חוזרת לשתף פעולה עם חבריה מימי "הכוכבים של שלומי", השחקן אושרי כהן והבמאי שמי זרחין. היא מגלמת את כוכי, גרושתו של הגיבור אביהו (מוריס כהן), איש טלוויזיה פרובוקטיבי שחייו הולכים ומסתבכים: אמו שוקעת בשתיקה מוחלטת ומפסיקה לדבר, ותלמידו האהוב לשעבר הופך למועמד המוביל בבחירות לראשות הממשלה, בעודו מסרב להתראיין ומקפיד לשתוק. שתי השתיקות הללו מביאות את אביהו לכדי סיכון הקריירה שלו ומשפחתו.
"אביהו הוא הגיבור בשתי העלילות, גם ברמה המשפחתית וגם בדרמת המתח הפוליטית", מסבירה זקהיים. "לקח לי זמן לפצח את הדמות של עצמי. איך הם החברים הכי טובים, היו נשואים שבע שנים, התגרשו. הבנתי שהם היו ביחד, היא עברה טיפולים והיא ניסתה להיכנס להיריון ולא הצליחה. ובאיזשהו אופן היא אוהבת אותו כל כך שהיא מבינה שהוא יוכל להגשים את עצמו כאדם רק אם הוא יהיה גם אבא - ומשם היא מחליטה לפרוש. היה לי קשה להסביר איך היא הכירה לו את אשתו השנייה, שהיא חברה שלו, ואיך הם נשארו חברים הכי טובים. היא מתייחסת לאמא שלו כאמא שלה. הפרשנות שלי היא שהיה שם איזשהו קשר ואהבה אמיתית שהיא עמוקה ומפרגנת, כי בסופו של דבר צריך לשחרר את מי שאתה אוהב כדי שהוא יתפתח ויגדל להיות מי שהוא צריך להיות. כוכי היא באמת דמות מקסימה ונוגעת ללב, מעוררת עצב".
עברו 20 שנה מאז שעבדת עם שמי זרחין ואושרי כהן ב"הכוכבים של שלומי". איך היה המפגש המחודש?
"שמי ואני נשארנו חברים מאוד טובים, אנחנו באמת מכירים שנים. בליל הסדר הייתה התאהבות מאוד גדולה בינינו ומאז אנחנו מלווים את הקריירה אחד של השנייה. לפעמים עובדים ביחד, לפעמים אני באה לצפות או שהוא בא לראות הצגות, או שסתם נפגשים לקפה. יש בינינו חברות עמוקה ואמיצה, אני מאוד אוהבת את האיש. אושרי שיחק איתי בבית ליסין, היה האחיין שלי בהצגה וב'הכוכבים של שלומי' הוא היה הבן שלי. המבט שלו לא השתנה מאז. זה המבט הזה, הנבון והפתוח, והטעם והעיניים הגדולות האלה, והלחות. זה משהו שנשאר שם. הוא עושה כאן תפקיד שהוא לא מובן מאליו, מהפך מהנער המתוק שהיה למועמד ערמומי ונכלולי לראשות ממשלה. אבל זה לא נראה מעושה, ואני מתה עליו. אני חושבת שהוא שחקן נהדר".
"אני חושבת שהיה בלבול גדול. אנשים שלא יצאו, שלא הצביעו כמחאה, אנשים שנגד החיסונים - מדובר בעשרות אלפים שהיו יכולים לעזור לגוש שלנו ולא הבינו את המחיר"
אסור להתקטנן. זה מאבק על דמות הארץ שלנו
את מוצאת קווים מקבילים בין העלילה הפוליטית בסרט למציאות הפוליטית בישראל?
"אני לא יודעת אם אלה קווי דמיון מפורשים כמו שיש שם איזה משהו. הנכלוליות, האופורטוניזם והמקום שבו אתה יכול לעבור את גבולות המוסר שלך, ולשחד ולסדר ולעשות כל מיני סידורים והסכמים פוליטיים. אנשים מכופפים אחד לשני את היד, וזה משהו שהוא נוכח בפוליטיקה הארצית והעולמית. בשביל להיות פוליטיקאי אתה צריך לדעת לשקר, ואני עצרתי דקה לפני. הייתי יו"ר שחם ואני יושבת בפורום של העצמאים, כי אכפת לי ממה שקורה. אבל את המקפצה להיות פוליטיקאית ולהתחיל ולעשות סידורים, זה לא עשיתי. הבנתי שלא אוכל לעשות את זה ועצרתי שם".
"המיקום שלי ברשימה של מרצ היה משהו ייצוגי", היא מסבירה. "להיות מקום 100, זה לא ריאלי בשום צורה בשום מערכת בחירות. זה רק היה להגיב, לתמוך ולהיות שם. לא באמת להיות בפוליטיקה".
כואב לך שהם בחוץ?
"מאוד. כואב לי בכלל על כל מה שקרה במערכת הפוליטית הזאת. עם השמאל שנעלם והושתק. אני חושבת שהיה בלבול גדול. אנשים שלא הצביעו, שלא יצאו, שלא הצביעו כמחאה, אנשים שנגד החיסונים - מדובר בעשרות אלפי אנשים שהיו יכולים לעזור לגוש שלנו ולא הבינו את המחיר. אתה לא יכול להתקטנן. אתה לא יכול. זה היה סוג של מאבק על דמות הארץ והמדינה שלנו, וכרגע אני באמת מפחדת קצת".
כשהיא לא משחקת ולא מוטרדת לגורל המדינה, זקהיים משקיעה מזמנה גם כדי לחנך את דור העתיד של התעשייה. היא מלמדת משחק ובימוי שחקנים במכללת ספיר שבשדרות ובבית הספר מעלה שבירושלים, ובעברה לימדה גם בבתי הספר של יורם לוינשטיין, סם שפיגל ובית צבי. "אני נורא אוהבת ללמד, ואני חושבת שזה גם משפר אותי כאדם וכשחקנית", היא אומרת. "מאוד מרגש לראות תלמידים שלי מצליחים, אני נפגשת איתם על סטים ורואה את ההצלחה שלהם, ואני אוהבת את זה נורא. אני רואה את ההבדל בין מישהו שמלמד כי אין לו ברירה לבין מישהו שמלמד מאהבה, זה אחרת לגמרי. חוויתי את זה כתלמידה".
"מבחינתי, זה שאני מלמדת ומביימת ועושה הרצאות וסדנאות, זה משהו שהוא כולל, הוא לא במקום", היא מוסיפה. "אני לא יושבת בבית ומחכה לאף אחד ומתוסכלת מזה ומתקרבנת מזה. המזל שלי הוא שאני כל כך נהנית לעבוד עם החברים, גם באנסמבל של דליה שימקו אני מתפתחת כשחקנית וכיוצרת וכאדם ואני מאושרת מזה. הייתי עכשיו בוועדה האומנותית של פסטיבל עכו, עמדתי בבוקר והרגשתי כמו אם הכלה, מחכה שאנשים יבואו. זה גורם לשמחה ענקית. מעטים מאוד מתפרנסים רק מהמקצוע הזה. אבל במקום לקחת את זה ולהיות ממורמרים על זה, אני ממנפת את זה לעשייה של עוד דברים".
נושא הפרנסה של השחקנים באמת חוזר לאחרונה לכותרות. רק בשבוע שעבר דקלה הדר מ"צומת מילר" פרסמה פוסט על המצב שלה.
"תשמע, גם כשהייתי נערה צעירה עבדתי עם אחי דני, שנפטר. הוא היה אומן מייצגים, וידאו ארט, ועבדנו ביחד. אז מבחינתי להיות יוצר ולעשות את מה שאתה אוהב היה משהו שגדלתי איתו. לא הייתי צריכה לקום להתעורר יום אחד ולראות שאני יושבת בבית ומחכה, זו לא הייתה בכלל אופציה אצלנו במשפחה. אמא שלי לימדה אותנו שלא יושבים ומצקצקים, ולא יושבים ובוכים בבית אלא עושים. אז יש לה עמותה ושבע מועדוניות לילדים בסיכון. אישה בת 90. כל החיים אנחנו מתנדבים, אני מתנדבת בוועד למלחמה באיידס, באקי"ם. אני עושה דברים כי אני לא אשב ואחכה ואקטר על הממשלה או לא ממשלה או מי צריך לעשות. צריכים לעשות ולא עושים? אז אני אעשה".