יש לא מעט סצנות ב"פילדלפיה" שאתה מביט בהן ממרחק הזמן ולא מאמין. הקיצונית מכולן היא הסצנה שבה דנזל וושינגטון מסביר למה הוא שונא הומואים ונגעל מהם. וושינגטון משחק עורך דין שמייצג אזרחים עניים שתובעים גופים גדולים, כזה שיש לו פרסומת בטלוויזיה ולוקח כסף רק אם הוא זוכה. טום הנקס, שזכה באוסקר על הופעתו, הוא עורך דין מבטיח שפוטר מחברת ענק רק בגלל שאובחן כחולה איידס. הוא מגיע למשרד של וושינגטון על תקן ברירת מחדל, כדי לבקש שייצג אותו בתביעת פיצויים נגד החברה אחרי שכל עורכי הדין היותר מכובדים שפנה אליהם לא הסכימו לקחת את התיק.
וושינגטון כמובן נבהל מהאיש שנכנס למשרדו ונראה חולה מאוד. הוא לא מסכים בתחילה לייצג אותו, אבל זה לא מספיק: בערב, כשהוא מגיע הביתה ומספר לאשתו על המקרה, הוא שולף סדרה אינסופית של קללות וסטריאוטיפים על הומואים. הוא מתחיל בזה שהוא לא מכיר בעצם אף הומו או לסבית; לא עוזר שאשתו המתוקה מונה רשימה ארוכה של מכרים, כולל קרובת משפחה אחת. "היא לסבית?" תמה וושינגטון, "היא הרי נראית לגמרי רגיל". ואז הוא מסביר באופן משכנע כמה מגעילים אותו "הגברים האלה שרוצים להיות גם מאצ'ואים וגם סיסיים ונשיים באותו זמן. ולגעת אחד בשני. איך זה יכול להיות בכלל?". הוא גם טוען שהם "מתנפלים על סטרייטים" ועוגבים עליהם. זאת כביכול סצנה שמטרתה "לאוורר" דעות קדומות, אבל עושה כמובן את ההפך. ב-2019 היא קשה לצפייה.
אם זה לא מספיק, כמה סצנות אחר כך, כשהוא כבר מייצג את הנקס, וושינגטון נכנס לבית מרקחת ושיחה תמימה כביכול עם בחור שחור (וחתיך, יש לציין) שמחמיא לו על המשפט שהוא מנהל הופכת להצעה לדייט. "רוצה אולי לשתות כוס יין?", שואל הבחור. "אני נראה לך הומו?", עונה וושינגטון בעצבים והבחור מחזיר, "ואני נראה לך הומו? אני מאוד סלקטיבי בבחירות שלי. אל תתבייש". זה כמובן נגמר בזה שוושינגטון כמעט מרביץ לו והופך את בית המרקחת.
במלאות לו 25 שנים, צפייה מחודשת בסרט זוכה האוסקרים אינה חוויה קלה. זה עדיין סיפור עצוב וקורע לב על גבר שמת מאיידס; אי אפשר לא להזיל דמעות בדרך, אבל אתה זז בכיסא בחוסר נוחות בתדירות גבוהה למדי. אם להסתכל במבט אופטימי, די מדהים לראות איזו דרך יפה וחשובה עשה העולם (או לפחות רובו) בזמן שעבר ביחס לקהילה הגאה.
אפקט קלינטון
חשוב לזכור ש"פילדלפיה" היה הסרט ההוליוודי הראשון שבמרכזו סיפור על איידס. המחלה הייתה כבר כמעט בת עשור ואת הממשלים ההומופוביים של רונלד רייגן וג'ורג' בוש האב החליף ביל קלינטון הצעיר ומעורר ההשראה; רוח חדשה נשבה באמריקה וסופסוף גם הוליווד הייתה מוכנה לקחת סיכון. מדהים להבין כמה שמרנית ופחדנית הייתה אז הבירה של תעשיית הסרטים: כבר מאמצע שנות ה-80 החלו לעלות בברודווי מחזות שעוסקים באיידס, חלקם מדהימים וזוכי פרסים כמו "הלב הנורמלי" של לארי קריימר ו"מלאכים באמריקה" של טוני קושנר (שניהם הפכו בשנים האחרונות, ובאיחור, גם לסרטי טלוויזיה מעולים).
בטלוויזיה האמריקאית הפיקו סרטים על איידס הרבה לפני שהוליווד העזה לעשות זה. הראשון, סרט משנת 1985, נקרא "An Early Frost" (אגב, גם הוא עסק בעורך דין שחולה באיידס). הקולנוע האמריקאי העצמאי הציג לא מעט סרטים על הומואים שחולים באיידס, המצליח והמדובר בכולם הוא "Longtime Companion" מ-1989, שתיאר בפרטנות את החדשים האחרונים בחייו של הומו גוסס ואת מה שעובר על בן זוגו וחבריו. הסרט הזה, שנחשב עד היום לאחד מסוחטי הדמעות האפקטיביים של כל הזמנים, הכניס 4 מיליון דולר בקופות.
כמו הממשל הרפובליקאי, כך גם הוליווד של אותה תקופה פחדה מאוד לטפל במחלה ובקהילה הגאה, וניסתה להדחיק. איש לא היה מוכן לקחת סיכון, כולל הומואים שכבר יצאו מהארון, כמו המפיקים דיוויד גפן וסקוט רודין. שחקנים מובילים לא היו מוכנים לשחק תפקידים כאלה, הסיכוי להרים סרט על המחלה היה אפסי.
בתחילת 1992, כשרוחות השינוי של קלינטון וסגנו אל גור החלו לסחוף את אמריקה, הופק סרט טלוויזיה בתקציב ענק - "And the Band Played On" המושקע של HBO. הוא היה מבוסס על ספר שתיאר את השנים הראשונות של המחלה ותחילת המחקר למציאת תרופה. החידוש היה שכיכבו בו מיטב שחקני הוליווד של התקופה, בהם ריצ'רד גיר, סטיב מרטין, אנג'ליקה יוסטון ומתיו מודין.
כך החלו בהוליווד לבשל את "פילדלפיה", המבוסס בחלקו על סיפור אמיתי. ג'ונתן דמי המנוח נבחר לביים וטום הנקס הסכים לגלם את הגיבור במה שהפך לאחד מתפקידיו הטובים ביותר, ובכלל לאחת ההופעות הזכורות בתולדות הקולנוע. זה אמנם קרה באיחור, אבל כל גדולי תעשיית הבידור האמריקאית נרתמו לסרט הזה - כולל ברוס ספריגנסטין וניל יאנג שכתבו במיוחד שירים. זה של ספרינגסטין פותח את הסרט וזכה באוסקר, זה של יאנג סוגר אותו, ולמרות שהתפרסם פחות הוא שיר מעולה. הסרט הכניס יותר מ-200 מיליון דולר, 13 מתוכם כבר בסוף השבוע הראשון שלו בבתי הקולנוע.
הצרה היא שכדי "להצדיק את הסרט" וכדי "להגיע לקהל הרחב", "פילדלפיה" הוא יצירה שמרנית ברמות שכבר כשיצא לאקרנים נראו מאוד גרוע. למשל, בן זוגו של הנקס, שאותו מגלם אנטוניו בנדרס, מוצג בסרט רק אחרי רבע שעה; לא ברור איפה הוא היה כל הזמן. השניים אינם מראים שום חיבה פיזית, אין אפילו נשיקה על הלחי. רק בסצנת הסיום, כשהנקס גוסס, בנדרס מנשק את ידו. וכמובן, בשתי הסצנות שמתרחשות אצלם בבית לא רואים חדר שינה. בדיעבד התברר שצולמה סצנה אחת שלהם משוחחים במיטה, אבל היא קוצצה מהסרט והופיעה רק בגרסת הדי.וי.די.
איומות במיוחד הן סצנות המשפט. עורכת הדין של החברה שהנקס תובע חוקרת אותו על הפעם שבה הלך לקולנוע שמקרין סרטי פורנו וקיים יחסי מין עם גבר אחר; היא בעצם מאשימה אותו שהביא על עצמו את המחלה בגלל אורח החיים שלו. זאת סצנה שצריך לנשום עמוק כדי לעבור אותה בשלום. בכלל, כל צופה סביר יבחין שיוצרי הסרט עשו כל מאמץ "לרכך" את העובדה שמדובר בסרט על הומו והעדיפו להתרכז בדרמת בית משפט על אדם גוסס שנעשה לו עוול.
רבותיי, ההיסטוריה
למרות כל הפגמים, "פילדלפיה" הוא עדיין סרט מרגש וגם מצמרר. זיכרון לתקופה אפלה בהיסטוריה המודרנית. הכתמים הסגולים שמופיעים על פניו של טום הנקס כבר מזמן נעלמו מהעולם; הם נקראו "סרקומת קפושי" והיו אחד הסממנים הכי בולטים של האיידס בשנות ה-80. אז הם נעלמו, והמחלה עצמה כמעט נעלמה מהעולם, אבל עשרות האלפים שמתו בגללה הרי לא יחזרו.
25 שנה אחרי, איידס הוא מחלה של עניים סטרייטים בעולם השלישי. כל אדם שדואג לעצמו יכול בקלות לשמור על עצמו ולא להידבק בנגיף, וגם אלה שנדבקים יכולים לחיות די בקלות הרבה שנים, לנהל אורח חיים רגיל בלי שהמחלה עצמה תתפרץ. בעולם כבר גדל דור חדש של להט"בים שבכלל לא מבין את התקופה ההיא ואת רוחה, ויתכן שדווקא צפייה ב"פילדלפיה" המיושן היא דרך מצוינת להבין את ההיסטוריה.
השבוע שוחחתי עם חבר שעובד בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בהוליווד, והוא אמר לי: "תדע לך שמילת הקסם בלוס אנג'לס עכשיו היא טרנסג'נדרים. הם מאשרים עשרות פרויקטים שקשורים לנושא, בכיכובם של טרנסים וטרנסיות". טוב, כבר אמרתי: העולם, לפחות בגזרות מסוימות, בכל זאת התקדם.