אביבה אהובתי
ביצירת המופת של שמי זרחין, עודד הוא סופר מוערך ואקדמאי נערץ שלא כתב מילה כבר שנים. עד שיום אחד הוא פוגש את אביבה: היא טבריאנית, מגדלת שלושה ילדים ובעל אחד מג'נון, ורוצה להיות סופרת גדולה בדיוק כמוהו. היא רוצה לכתוב. והיא עושה את זה, אבל צריכה חניכה, ועודד מתנדב ללמד אותה איך להשתמש בקול שלה. אבל לעודד יש כוונות נסתרות, ולוקח לנו זמן (זהירות, ספוילר. אבל ברצינות, תראו את הסרט הזה אם פספסתם אותו ב-2006, הוא מדהים) להבין שכוונותיו לא בהכרח טהורות. העניין הוא שההופעה של גבאי מונעת מאיתנו להסתכל עליו רק כעל נבל בהפתעה. הוא לא מקל עלינו, לא נותן לנו לשנוא אותו, אלא גורם לנו, לרגע, להבין את הטיעונים שלו, ואולי גם להבין אותו.
ביקור התזמורת
ב"ביקור התזמורת" נפל דבר. עוד לפני כן גבאי היה שחקן מוערך, זוכה פרסים ומה לא. עם סרטו הקטן-גדול של ערן קולירין גבאי עשה מה שרק הגדולים ביותר עשו לפניו, ויצר דמות שנצרבה בתודעה. תאופיק הוא מפקד תזמורת המשטרה של אלכסנדריה שאיכשהו התגלגל, יחד עם תזמורתו המקרטעת, לבית התקווה, עיירת פיתוח בדרום הארץ. שם הוא והתזמורת צריכים לבלות לילה עד שיגיעו לפתח תקווה מחוז חפצם. תאופיק הוא איש קשוח, מכובד ומנומס, אבל מבין החריצים שהוא מנסה להסתיר מבצבצת אישיותו: איש חם ומוכה חרטה שעד היום מנסה להכות על חטא, להתייחס לתזמורת שהוא עומד בראשה כאל המשפחה שלו ולשלוט בה ביד רמה כאב סמכותי אך חומל.
רב הנסתר על הגלוי אצל תאופיק. אנחנו לא באמת יודעים מיהו רוב הסרט, וכשהוא מעז לגלות לדינה המארחת (רונית אלקבץ, בתפקיד מופלא באותה המידה) מה הטרגדיה המכוננת שלו, הביישנות המאופקת של גבאי גורמת לכל זה רק להיות יותר אפקטיבי וכואב. כשהוא יושב עם דינה על הספסל ומראה לה איך מנצח מנגן בתזמורתו, דימוי חדש ובלתי נשכח נצרב בדבר ימי הקולנוע המקומי. כשהשניים יושבים עם החצוצרן הצעיר ומדברים על צ'אט בייקר נראה שלרגע, הזמן עוצר מלכת. תאופיק נע על הגבול שבין כבוד, כאב וקסם לאורך הסרט, וגבאי, באנגלית במבטא מצרי, עושה זאת בווירטואוזיות נטולת מאמץ. ההישג היה כל כך כביר שכש"ביקור התזמורת" הפך למחזמר מצליח בברודווי, גבאי החליף את הכוכב טוני שלהוב ("מונק") וגילם אותו בהצלחה רבה גם על הבמה, הראה לאמריקאים האלה שיש רק תאופיק אחד, וקוראים לו ששון גבאי. רונית אלקבץ, כך אפשר רק לדמיין, הסתכלה על כך מלמעלה ונופפה לו משם באהבה גדולה, עם אותה תחושת החמצה קסומה שליוותה את הסרט הנפלא הזה.
פולישוק
פולישוק היה פוליטיקאי דביל וטוב לב שיום אחד הוצנח להיות שר שעומד בראשות משרד פיקטיבי – המשרד לקידום קהילתי. מה זה קידום קהילתי? לך תדע, עקרונית לא היה כזה דבר, אבל בעשור פלוס שעבר מאז "פולישוק" של קשת המשרד הזה קם לתחייה, ועמדה בראשו שרה שנויה במחלוקת, שהייתה משמעותית פחות מעוררת אמפתיה מאותו פולישוק. גם לרובי פולישוק של ששון גבאי הייתה אמביציה של פוליטיקאי חסר עכבות, אבל במקום למצוא את המפלצת הפוליטית שבו, גבאי תיאר אותו כנבעך משעשע, משל היה הרשל'ה של ממשלת ישראל. בחיים האמיתיים, כשבני דמותו של פולישוק אוכלים לנו את הראש ב"פגוש את העיתונות" מדי ערב, קל ומתבקש לבוז להם. כשששון גבאי מגלם אחד מהם, אנחנו זוכים להבין אותו כבני אדם, ואף לאהוב אותו. קשה לראות אותו צוהל לאביו בטלפון "אני שר! אני שר!" בלי שקצת נפרגן לו.
גט - המשפט של ויויאן אמסלם
ב"גט" גבאי לא מהסס להיות נחש ערמומי – ודווקא בגלל זה כל כך קל לאהוב אותו שם. "גט" אינו הסיפור של שמעון, הדמות שגבאי מגלם בו. זהו סיפורה של ויויאן (רונית אלקבץ, בחלק האחרון לטרילוגיה שכתבה וביימה עם אחיה), שנלחמת בכל הכוח על זכותה לגט מבעלה. זה לא הסיפור שלו, אבל הוא השחקן הכי טוב בקאסט הכביר שנאסף לכבוד המגנום אופוס של האלקבצים. הוא שמעון, הגיס של ויויאן, אחיה של בעלה שמשמש עבורו כטוען בבית הדין הרבני. חלקלק, ערמומי, תככן וארסי, אבל את כל זה הוא עושה תחת מעטה חברמניות שמצליח לבלבל אותנו מספיק כדי שנהנה מכל רגע שלו על המסך. זה מה שהופך את הרגעים שבהם הוא משפיל את ויויאן בבית הדין לקשוחים כל כך: התחושה שהוא פשוט מאוד אוהב להשתמש בכוח בית הדין עליה, הקלות הבלתי נסבלת שבה הוא מעמיס את כל משקל הפטריארכיה על כתפיה של ויויאן, ומתק השפתיים שבו הוא עושה את זה. הוא יכול לקרוא לה "יאחתי" רגע אחד, ורגע אחריו ללחוש לה ברוע, "ויויאן, את אישה סוררת". ב"גט" גבאי מגלם את אחד הנבלים הגדולים של הקולנוע הישראלי, והוא נהנה מכל רגע. זה מענג ומכעיס בו זמנית, וגבאי גורם לכל זה להיראות קל.
קריוקי
ב"קריוקי" גבאי מגלם מישהו שאנחנו מכירים. הוא לא מבוסס על אף אחד (לא שידוע לי, לפחות), אבל פגשתם אותו כבר בעצמכם: מאיר בגילומו הוא מורה בשנת שבתון, גר בבניין נאה בחולון עם אשתו, אישה שהוא מאוד אוהב אבל לוקח כמובנת מאליה, שתי בנות שבאות לארוחת שישי וקצת בזות לו אבל בקטע מאוד אוהב, ומבחינתו החיים יכולים להתנהל כמו שהם, עם חופשה ברודוס פעם בשנה ומטבוחה תוצרת בית פעם בשבוע. עד שיום אחד מגיע לבניין דייר חדש עם כסף, סקס אפיל ודירת פנטהאוז, שגורם למאיר להחליט שגם לו מגיע לשאוף למקסימום ולא להסתפק במה שיש.
ב"קריוקי" גבאי מצליח לדבר במונולוגים שלמים בלי להוציא מילה מהפה; אפשר להבין ולקלוט את מאיר בשברירי שנייה באמצעות הג'סטות המעודנות ביותר של גבאי. בזכותו, גם רגעים שבהם לא באמת קורה משהו יכולים להיות מלאי עניין. חיוכים מסוימים שלו יכולים להסתיר שנים של מבוכה, גמגומים מסוימים שלו מקפלים בתוכם כמיהה עצומה לקשר. בתוך כל זה הוא גם מצליח להצחיק, לעורר הזדהות ואפילו להיות קצת סקסי פה ושם. אבל חשוב מכל אלה: גם (ובגלל) שהוא השחקן הישראלי הכי טוב לפחות מאז שייקה אופיר, גבאי יודע איך לתת גב לריטה שוקרון ההורסת שלצדו, ולהפנות את אור הזרקורים לכיוונה כדי שיזרח גם עליה. זה, למעשה, בדיוק מה שהוא עושה בסצנת הסיום של הסרט, אולי סצנת הסיום היפה ביותר של השנה: הוא רואה שלצדו יש עוד שחקנית גדולה בדיוק כמוהו, ומרים לה כמו שרק שותף אגדי כמוהו יודע להרים.