"ניסינו כל כך הרבה דברים לאורך השנים' ומה שקרה ב-7 באוקטובר ולאחריו ייצג את הכישלון המוחלט של כל מה שישראל והפלסטינים ניסו לעשות. זה הזמן לחשוב מחוץ לקופסה, להיות אמיצים ולחזות עתיד אחר לאזור שלנו". את המילים האלו אמרה פדוית השבי ליאת אצילי בתום הקרנת הסרט Holding Liat, שהוצג בבכורה עולמית בפסטיבל הסרטים היוקרתי בברלין.
זהו הסרט השני שעוסק בחטופים שמוצג בפסטיבל, אחרי "מכתב לדויד" של תום שובל, המתאר את סיפורו של החטוף דוד קוניו. אולם בעוד ש"מכתב לדויד" הוא סרט מרגש שקל יותר לעיכול עבור הקהל הישראלי, Holding Liat מציג עמדה שונה מזו שראינו עד כה ממרבית החטופים ומשפחותיהם באשר למלחמה והדרכים לסיימה.
ליאת, מורה מקיבוץ ניר עוז, נחטפה ב-7 באוקטובר והוחזקה במשך 54 ימים בשבי בעזה עד שהוחזרה במסגרת הפעימה השישית של עסקת השבויים הראשונה. יממה לאחר שחזרה נודע כי בעלה אביב, אומן ומנהל המוסך בקיבוץ, שהוגדר עד אז כחטוף, נרצח כבר ב-7 באוקטובר. שאר בני משפחתה ניצלו, כולל שני בניה שהיו בזמן הטבח בקיבוץ. רבע מתושבי ניר עוז נחטפו או נרצחו.
"כשנלקחתי כבת ערובה, ידעתי שההורים שלי בחיים ושהבת שלי - שלא הייתה בקיבוץ - חיה", היא מוסיפה לספר בפסטיבל. "לא ידעתי מה קרה לבנים שלי ולאביב. הייתי מבועתת שאחזור ואמצא את שלושתם מתים, והכנתי את עצמי לאפשרות הזו. אמרתי לעצמי שאני יודעת שההורים והבת שלי בחיים, אז אני חייבת להם לחזור ולתפקד כאמא ובת, וזה נתן לי כוח רב".
ליאת מספרת שהייתה בת מזל שנחטפה לבית משפחה פלסטינית, שבה האם והאחות הבינו את מצוקתה והתייחסו אליה ברגישות. לאחר מכן היא הועברה לשובים אחרים יחד עם בת קיבוץ נוספת שנחטפה, ובימי השבי הם היו מתדיינים על פתרון הסכסוך בין הישראלים לפלסטינים. "הרגשתי שהם יעשו מה שאפשר כדי להגן עליי ולוודא שאני בסדר עד שתהיה עסקה. זה מה שהם אמרו לי ואני בחרתי להאמין להם, וזה עזר לי להתגבר על הפחד. עשיתי כל דבר שיכולתי כדי להרגיש טוב יותר".
כשבועיים לאחר שנחטפה, צלצל הבמאי האמריקאי ברנדון קרמר, קרוב משפחה של ליאת, לאביה יהודה בינין, ושאל אותו במה יוכל לעזור לו. "יהודה אמר לנו שהוא טס לארה"ב כדי למנף את העובדה שליאת היא בעלת אזרחות כפולה ולסייע בהחזרתה, ושאל אם נרצה לצלם אותו", משחזר קרמר בתום ההקרנה גם כן. "ראיתי חשיבות היסטורית לתעד את מה שהמשפחה עוברת ולנסות להבין ברמה אינטימית מה היא חווה. עיני כל העולם היו על משפחות הקרובים והייתה לנו אפשרות להבין ברמה אישית מאוד את הסיפור".
עם תרומות שגייסו מקרובי וחברי משפחה, ומבלי שידעו לאן הצילומים יובילו אותם ומה יעלה בגורלה של ליאת, החלו ברנדון ואחיו לאנס לתעד את בני המשפחה. "התחלנו את הפרויקט בלי שידענו שיהיה סרט בסופו של דבר. צילמנו מאות שעות לאורך שנה וחצי. הם עברו את הימים הקשים ביותר בחייהם ופתחו את בתיהם וליבם כדי לשתף את החוויה הזו איתנו", מספר קרמר.
ילדיה של ליאת לא היו מרוצים מהצילומים, ובעוד שאר בני המשפחה הגיעו לברלין והשתתפו בהקרנה ובשיחה שלאחריה - הילדים בלטו בהיעדרם. "ילדיי כעסו על סבא שלהם בגלל זה", אומרת ליאת. "גם לי היה מוזר כשחזרתי וראיתי צוות צילום עוקב אחרי המשפחה. אבל בסוף השבעה על אביב, התחלתי להבין את האפקט המרפא של צוות הצילום והשתכנעתי שמדובר ברעיון טוב. אני מאמינה שגם הילדים שלי בסוף יבינו שזה ממש חשוב, גם לנו וגם לאנשים מחוץ למשפחה".
אמה של ליאת, חיה, מוסיפה מצידה כי "זה היה מאוד קשה להיות בעין המצלמה בזמן שלא ידעתי איך להרגיש. אף אחד בחלומות הגרועים ביותר שלו לא יכול לחשוב על תרחיש שבו ייקחו את הילד שלך ואתה לא יודע מה קורה לו - ובאותו הזמן מצלמה תקועה בפנים שלך. אבל זה היה חייב להיות מוקלט כדי שנוכל לראות שזה באמת קרה, שדורות עתידיים יוכלו לראות את זה ולא יחשבו שמדובר בסיפורים שהומצאו".
הבחירה בחיים
הצילומים נערכו לסרט באורך 97 דקות, והוא מציג כאמור תיעודים מסוג אחר מזה שהתרגלנו לראות ממשפחות חטופים. יהודה אב המשפחה מתנגד עקבי וקולני לממשלה ולעומד בראשה ("כשאנשים הופכים את האמונה שלהם לאג'נדה פוליטית - זה מסוכן"), מעוניין לנצל את הביקור עם בכירים בממשל האמריקאי כדי לשטוח את משנתו לגבי פתרון הסכסוך והצורך בשלום. הוא עושה זאת למורת רוחו של בתו טל, היועצים הישראליים ובמיוחד של נכדו נטע שעונה לו: "חמאס חטפו את ההורים שלי, שרפו את הבית שלי וירו בכלב שלי. Fuck them".
הסרט מתעד את המשפחה ברגעים הקשים של חוסר הידיעה, בשיחות הליליות עם נציג צה"ל שמעדכן אותם לגבי מצבה של ליאת, בריבים המשפחתיים שנוצרים בעקבות חילוקי הדעות בין יהודה לבני משפחתו, וגם בשיחה טעונה עם נציג פלסטיני שמנסה לרתום את האב לצורכי התעמולה שלו - אך יהודה מסרב לשתף פעולה. בעוד שיהודה מלא ביקורת כלפי ההנהגה בישראל, הוא לא חוסך בביקורת גם כלפי הצד הפלסטיני, קורבנותו הנצחית וסרבנותו. לעומתו, אחיו - יהודי-אמריקאי שחי בארה"ב - מציג עמדה קשה לעיכול אף יותר לקהל הישראלי, כך שבעוד אחייניתו חטופה בעזה, הוא משתתף בכנסים פרו-פלסטיניים ומדבר על הנכבה ועל הסיבות שהובילו ל-7 באוקטובר.
קרמר מתעד גם את הרגעים המרגשים של שחרורה של ליאת, המפגש עם בני משפחתה בבית החולים והגילוי שבעלה נרצח - כולל הבחירה להמשיך בחיים ולרקוד בהלווייתו את השיר האהוב עליו. הוא גם מתעד כיצד לאחר חזרתה ליאת בוחרת להשתתף בכנסים למען דו-קיום ושלום, ואפילו מציגה לתלמידים בסיור ביד ושם השוואה בין הגטו שבו היו כלואים היהודים בפולין, והתעלמות הפולנים מסבלם, לבין ההתעלמות שלנו ממה שמתרחש מעבר לגדר בעזה.
בתשובה לשאלת mako כיצד לאחר מה שהיא ובני קיבוצה עברו היא ממשיכה להאמין בשלום, ענתה ליאת: "אני אפילו יותר משוכנעת היום שאין ברירה אחרת לישראל ולפלסטין מעבר להשיג הסכם כלשהו, שיאפשר ל-15 מיליון אנשים שחיים בין נהר הירדן לים התיכון לחיות ביחד". ואביה מוסיף: "כל המדיניות של לנסות להסיט את הדיון מהשבר המרכזי עם הפלסטינים הגיעה לנקודת התרסקות, וגם לפלסטינים יש אשמה משלהם. חייבים לנסות אלטרנטיבות אחרות".
תגובות