לאורך הקריירה, התראיין לייב לב לוין (29) לא מעט פעמים, אבל אחת הכותרות הכי זכורות הגיעה אחרי יציאתו של הסרט "מישהו יאהב מישהו" בכיכובו, אז אמר השחקן בריאיון ל-mako: "אני לא רוצה להיות שחקן. להיות רק שחקן זה משעמם. תשמעי, זה מקצוע מטומטם. אתה כל היום מעמיד פנים שאתה מישהו אחר".
"זה מהרגעים שאתה לא עומד מאחורי המילים שלך. אחי, כאילו. מה קורה?", הוא אומר על האמירה ההיא בשיחה עם mako. "היום הבן אדם שאמר שהוא לא רוצה להיות שחקן עובד כל יום בהאנגר גשר מ-10:00 ועד 18:00 לקראת הצגה. זה מחזה של אוסקר ויילד שאמור לעלות לבמה בעוד חודש, שיתוף פעולה עם תיאטרון בריטי שיעלה במסגרת 'ג'אפה פסט', בתקווה שיעלה גם באנגליה בחורף. אני מדמיין מחזה ישראלי עולה לבמות של אנגליה. זה נשמע אבסורד כרגע, אבל זו התוכנית".
אז הבן אדם שלא רוצה להיות שחקן עדיין שחקן?
"כן. בסוף השבוע הצטלמתי לסרט סטודנטים ביידיש. זה היה פאקינג מטורף".
יידיש?
"כן. אמא שלי זמרת ומורה פרטית ליידיש, וכשהייתי ילד תמיד הייתי מקשיב להופעות שלה. סבא שלי היה מלחין שירים ביידיש ואמא שלי עובדת בשימור המורשת שלו. לאבא שלי יש את תיאטרון היונג יידיש בתחנה המרכזית, ובאופן כללי - זו מורשת שמאוד חשובה לי. היא יפהפייה ויש בה שירה כמעט אבודה מהתקופה ההיא. אז כן, אני לגמרי משחק, אבל גם נרשמתי ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב - ואז התקבלתי לסרט 'המשלחת'".
"זה סרט התבגרות שיכול להתרחש בבריכה בקיבוץ, אבל אסף מיקם אותו במחנות השמדה"
כבר שנים ארוכות שאסף סבן, במאי הסרט, עובד על "המשלחת" מאחורי הקלעים, ואחרי מספר דחיות עולה הסרט לאקרנים השבוע. "המשלחת" מגולל את סיפורם של בני נוער שיוצאים למשלחת לפולין על כל המשתמע: פוטג'ים ממיידניק, סיבובי קניות בפולין, מיני-דרמות של נערים ונערות ותנועה בלתי פוסקת על הסקאלה בין דרמה תהומית לבין שמחה של טיול עם החברים בחו"ל. לוין מגלם את אחת משלוש הדמויות הראשיות בסרט, עידו, מושא אהבתה הבלתי ממומשת של חברתו הקרובה, ניצן (נעמי הררי). "את האודישן הראשון קיבלתי לפני אלפיים שנה. שלחו לי את הדמויות של שני התפקידים של הבנים, ודי אמרו לי לבחור".
מעניין שבחרת את הדמות הזו. הוא די ה"חתיך שלא שם לב שחברה שלו מאוהבת בו". למה בחרת בו?
"פשוט הרגשתי הרבה פחות מוחצן. יש משהו באנשים נמוכים יותר שיש להם תסביך נפוליאון, ואני תמיד עם הגובה שלי יש לי בעיה. עברתי תהליך ארוך ושמעתי על עוד ועוד סביבי שקיבלו אודישנים לסרט, ובדיוק אני ואלישבע (וויל, בת זוגו דאז, א.פ), קבענו סופ"ש זוגי בערבה עם שני חברים שהיו באודישן. הגענו לאסוף אותם, אמרתי להם שיחכו רגע, יצאתי מהרכב ונכנסתי פנימה. חיכיתי רגע, ובדיוק כשאחת החברות שלי יצאה מהאודישן אני נכנסתי. אמרתי להם 'תקשיבו, תיקחו אותי לעוד אודישן, בבקשה. אני יכול לעשות את הדבר הזה'. ממש רציתי את זה, ממש".
"המשלחת" הוא אחד מסרטי השנה עד עכשיו - ולא רק בישראל | ביקורת
כי זה היה "ג'וב מגניב" או שמשהו בזה תפס אותך?
"אהבתי את הרעיון. באחד האודישנים קיבלתי את הצהרת הכוונות של התסריט, והיה כתוב שאנחנו רוצים להציג את הדרמות הכי גדולות בחיים של הדמויות בגיל הזה - 'הוא אוהב אותי או לא', 'היא נפרדת ממני או לא', 'אף אחד לא אוהב אותי בכלל' - מול הדרמה הכי גדולה שקרתה אי פעם בהיסטוריה האנושית. לי לא היה מסע לפולין בכלל, אז לא יכולתי להזדהות או להיזכר, אבל הבנתי שאסף יודע מה הוא רוצה לעשות".
בסוף זה באמת סיפור על יחסים בין בני נוער. מה הכוח של המסע לפולין בעיניך?
"זה לא סרט שואה, זה היופי שלו. זה סרט התבגרות שיכול היה להתרחש בבריכה בקיבוץ או בסקייט פארק במודיעין, אבל אסף מיקם אותו במחנות ההשמדה. זה כמו לעשות סרט באדי-קאפ ביו"ש או קומדיה רומנטית בבני ברק. כשצילמנו גם הייתה תחושה שאנחנו נהיה המסע האחרון לפולין. היום זה נראה צרות של עשירים, אבל בשנה שצילמנו לא היה מסע לפולין - והייתה תחושה שאנחנו יוצרים אלבום תמונות".
ובאמת צילמתם בכל המקומות, גם בטרבלינקה למשל.
"זה היה מטורף ומזעזע, עם השלג והשקט. אני נשברתי שם, לא הפסקתי לבכות. גם בקרקוב הייתה סצנה שאנחנו בתוך יער, ואז אנחנו עומדים בתוך קרון רכבת. אנשים באמת נשברו שם והתגובות היו לגמרי טבעיות, לא הכל היה מתוסרט. קשה לי לדמיין עכשיו אפילו איך מעבירים את יום השואה בבתי הספר. הרי מה זה המסע לפולין? זה ניסיון ליצוק לתוך מסגרת ממלכתית וממוסדת טרגדיה עצומה, אבל טרגדיה רחוקה שצריך לזכור. עכשיו הטרגדיה חיה מסביב. אפשר לנשום אותה ולהרגיש אותה, אז למה בכלל צריך את המיסוד? היום אנשים בכלל לא צריכים לדמיין כמה הזוועה צריכה להיות זוועתית. כל מיני קטעי קריאה כבר מרגישים כמו החדשות של אתמול על אנשים שהיו בנובה, ואז זה אולי הזמן להדגיש את הטרגדיות הקטנות של החיים".
קשה להתעסק בשואה מבלי לדבר על אירועי 7 באוקטובר, שמרחפים לאורך כל השיחה של לוין ושלי. במהלך חודש אוקטובר הוא השתתף בצילומי סדרה בגיאורגיה, ובאותה השבת השחורה הוא בדיוק עשה את דרכו לפריז. "לא היה לי אינטרנט כשנחתתי. עליתי על הרכבת לפריז, השמש מלטפת, אני אופטימי, חושב על האנשים שחשובים לי שאני עומד לראות. נכנסתי לדירה של החברה שהתארחתי אצלה, ואמא שלי כותבת לי 'כבר שמעת?'. היא כל כך אוהבת דרמה, היא לא תכתוב לי מה קורה - אבל אז שמעתי".
"אנשים באמת נשברו שם והתגובות היו לגמרי טבעיות"
בגלל שהוא אמור היה לחזור לצילומים בגיאורגיה, לוין לא הצליח למצוא שום טיסה לישראל והחוצה ממנה - והחליט להישאר באירופה. "כשחזרתי לגיאורגיה חזרתי למחנה פליטים של ההפקה", הוא אומר. "היינו אחד בתוך השני, שותים כל לילה, צריכים לצלם ואף אחד לא ידע איך להתמודד. אנשים בכו על הסט, זה היה הזוי, ממש. חזרתי לארץ, וישר טסתי לפסטיבל בטוקיו עם סרט אחר שצילמתי".
חששת?
"ממש פחדתי שיהיו הפגנות מחוץ לקולנוע, אבל היו הפגנות מחוץ לשגרירות. עליתי לדבר אחרי ההקרנה, והייתי בטוח שיהיה עימות, אבל היפנים כל כך מנומסים שהם רק שאלו שאלות חמודות. הכנתי במטוס נאום על כל מה שאני רוצה לומר והכל היה טרי וכואב, וכשרצו לסגור את השאלות-תשובות ביקשתי לומר כמה מילים. הסרט שטסתי איתו, שנקרא 'הנדל"ן', מתעסק בזוג שמחפש דירה בחיפה, ואמרתי שהסרט הזה הוא חיפאי מאוד במובן שעבדנו ערבים ויהודים ביחד והייתה שם תחושה מופלאה.
"הסברתי שדבר כזה דווקא כן מתאפשר בישראל, ושכל הקריאות לדה לגיטימציה של הפרויקט מבטלות את הסיכוי לשיתופי פעולה בין יהודים לערבים, וחשוב להדגיש שיש שיתופי פעולה כאלה. אחד מהצופים הרים את היד ושאל משהו ביפנית. הבנתי רק את המילה 'נכבה', ואז המתורגמנית אמרה: 'אתה צריך לקרוא יותר על הנכבה'. אחרי ההקרנה דיברנו קצת ובסוף סיימנו בתור חברים, אבל אז חזרתי לארץ, והתחילה תקופת ההסתגלות לפוסט 7 באוקטובר".
אם בפוסט עסקינן, איפה אתה חושב ש'המשלחת' והעיסוק בשואה יתפסו את הצופים בישראל?
"יש משהו בלהזכיר את האנושיות ואת התקווה שמתקיימות בסיפורים הקטנים שבתוך הטרגדיה הגדולה. אני חושב שזה סרט שיתבגר ויתיישן מאוד יפה. 7 באוקטובר ייזכר כיום אבל לאומי. הסיפורים חוזרים, וכולם יזכרו בעל פה את הזוועות שעברנו. הז'אנר של סרטי שואה זה חומר שלא נגמר, והסיפורים האישיים בתוך הדבר הזה, בתוך הדרמה של הזיכרון של הזוועה, זו מעין תהיה תזכורת לימים 'תמימים' יותר, ימים שבהם לא פחדנו לקיומנו כאומה, כפרויקט לאומי".
זה פוגש אותך גם ברמה האישית?
"כל המשפחה של סבא שלי מצד אמא שלי נספתה במחנה עבודה, וסבא שלי ניצל כי הוא התגייס לצבא האדום. האבא החורג שלי היה פרטיזן בליטא, המפקד של אבא קובנר, סיפורים מטורפים. כשנכנסים לטרבלינקה יש כמה אבנים גדולות בכל מיני שפות: פולנית, ואז אנגלית, ובכל אחת כתוב על המחנה ומה קורה בו. את מצפה שתהיה מצבה בעברית, ואז רואים אותיות בעברית, אבל זה יידיש. והכל נפל עליי. כל האובדן של התרבות שהייתה שם, כל מה שאמא שלי דיברה עליו כל השנים, המשוררים המתים, השפה, התרבות שהושמדה. ראיתי את היידיש והתחלתי לבכות בטירוף. קלטתי את ממדי האימה והזוועה וזה היה כל כך חי, המוות".
"כל אבן שתהפכי תהיה פה פצצת אטום"
כששואלים את לוין על קריירת המשחק שלו, או ליתר דיוק על השכלתו בתחום, הוא זוקף את רוב הקרדיט למחזה "נפשות מתות. אבסורדרמה" בבימויו של מיכאל קייט. "הייתי שנה ב'מרתף' בירושלים, שנתיים בבית הספר לתיאטרון חזותי, למדתי אצל שחר רוזן, ואז לקחתי קורס משחק במוסקבה, בביה"ס הגבוה למשחק של קונסטנטין רייקין. אבל במחזה זה היה תפקיד ראשי של שלוש וחצי שעות, שלפניו היו שישה חודשים של חזרות עם במאי רוסי פרפקציוניסט - ואלו היו הלימודים שלי".
רוב התוכן שהשתתפת בו טעון: "שעת אפס" פוליטי, "הצבי" מתעסק בעלייה הרוסית לארץ ועכשיו אנחנו באושוויץ.
"התמזל מזלי לשחק פרויקטים שעובדים. "שעת אפס" הייתה סדרה מדהימה. תפקידים בישראל שכותבים טוב עובדים עולמית, כי פשוט הכי מעניין פה", הוא צוחק. "כל אבן שתהפכי תהיה פה פצצת אטום, והמזרח התיכון זו חבית נפץ. גם 'מישהו יאהב מישהו' פצצת אטום".
"תכלס כל החיים אני רק רוצה זמן לקרוא, לכתוב ולטייל, אבל אני מניח שאם יהיו לי מספיק פרויקטים"
ספיקינג אוף פצצות אטום, תפסתי שתי ריאיונות שלך שבהם אתה מדבר על "קול של מתנחלים שלא נשמע".
"אלה הפיראטים שלנו. אלה האנשים הכי 'על החיים ועל המוות'. בת עין מקום מטורף, הכי יפה שם, אנשים יפים, יש להם אור בעיניים והם מרתקים. לא בקטע של להראות אותם כגיבורים או נבלים, הם פשוט מרתקים. הם נמצאים שם במלחמה, הם במוקד. נורא קשה לעשות סרט מלחמה ולא להראות את הטובים מול הרעים, אבל זה שיט פסיכי, הם מחוברים לאדמה כמו שאנחנו לא נדמיין, והם מוכנים למות עליה. הצד הפלסטיני כמובן שם לא פחות, אבל זה פאקינג מערב פרוע, או יותר נכון, מזרח פרוע, אבל איפה הקול שלהם בקולנוע? אנחנו חושבים על קולנוע טוב כקולנוע דקונסטרוקטיבי, של 'בוא נחשב מה במערכת החוקים לא עובד, ואיפה זה מתנגש ברוח האדם', אבל מה אם הרוח זה פשוט ליצור מציאות חדשה?".
אז לצפות לסרט בבימוייך על בת עין?
"אני לא יודע אם אני אלך לכיוונים פוליטיים. נראה לי שאני אעשה קולנוע ממש מוזר, אבל אם זה אמיתי זה תמיד פוגע גם בפוליטי".
ללכת ללימודים בגיל 29 וכשאתה בשיא של קריירת משחק זו חתיכת בחירה.
"אני אוהב ללמוד ואני מת למסגרת שתגיד לי 'תכתוב, תראה סרטים, ואולי גם תעשה איזה סרט'. אני מתחבר לאקדמיה גם ברמה העיונית. המון אנשים מתחזקים קריירה של לביים, לשחק ולכתוב במקביל. זה העולם שאתה חי בו ממילא, אז אתה יוצא ממה שקיים סביבך. אתה גם תשחק, וגם תראה במאים ויבוא לך לביים, ואולי תכתוב משהו. אני אוהב ללמוד, אבל זה לא שחשבתי על זה יותר מדי. אני מתכנן לזרום עם זה, או שאפרוש מתישהו".
ומה לגבי ההצגה שאתה עובד עליה. יש מחשבות על עזיבה של המסכים לטובת הבמות?
"אני חושב שזה בריא לשחקן לתרגל על במה ולצאת לפרויקטים מדי פעם. אלו שני מדיומים שונים מאוד. שחקנים יכולים להיות נהדרים על המסך ומשעממים על הבמה ולהפך, וזה טוב לחוות משניהם ולהעשיר את עצמך. בגלל שזו הפקה מאוד מיוחדת יש המון פיזיות, תנועה וריקוד, אז זה המון. איפה אני רואה את עצמי? איפה שיש עבודה והפרויקט מעניין".
ולאן הלאה? מה אתה מדמיין?
"תכלס כל החיים אני רק רוצה זמן לקרוא, לכתוב ולטייל, אבל אני מניח שאם יהיו לי מספיק פרויקטים… אני חושב שזה נפלא לעשות דברים עם אנשים, וזה מה שאני מאחל לעצמי. לעשות דברים יפים עם כמה שיותר אנשים שאני אוהב. ולקרוא".