לפני שהתעלומה יוצאת לדרך והגופות מתחילות להיערם, "רדופים בוונציה" שואל מה היינו שומעים אם המתים היו יכולים לדבר. מדיום מסתורית בגילומה של מישל יאו, זוכת האוסקר הטרייה על "הכל בכל מקום בבת אחת", מגיעה לטירה רדופה בוונציה כדי לערוך סיאנס. ועוד לפני שמישהו מספיק לפקפק ביכולות שלה, לכל הנוכחים יש את אותה שאיפה: לגלות מה קרה לילדה שכבר איננה.
אז מה היה קורה אם המתים היו יכולים לדבר? זו שאלה רחבה ומורכבת, שכמובן כוללת כמה ספוילרים, והיא מהדהדת ב"רדופים בוונציה" ביותר מאופן אחד. כי סרטו החדש של קנת' בראנה, השלישי שבו הוא מביים תעלומת רצח מאת אגתה כריסטי ומגלם את הבלש הרקול פוארו, יוצא באקלים אחר לחלוטין מזה של קודמיו. ל"רצח באוריינט אקספרס" היה את ג'וני דפ, פנלופה קרוז ומישל פייפר שקידמו אותו תחת כל עץ רענן. ל"מוות על הנילוס" היה את גל גדות וכל השמפניה שלה. "רדופים בוונציה"? הוא עולה בשיאה של שביתה הוליוודית חסרת תקדים, שבמסגרתה נאסר על השחקנים לקדם את הפרויקט החדש. גם הסיאנס הכי מושקע לא יאפשר לנו לשמוע מהם על החוויות והסודות מההפקה.
שביתת השחקנים ההוליוודית, שנכנסת כעת לחודשה השלישי, מתרחשת במקביל לשביתת התסריטאים - שם הכותבים מוחים כבר קרוב לחמישה חודשים. וגם אם עדיין יש תקדים היסטורי לשביתה משולבת שכזו (ושיא של שיתוק שבקרוב מאוד יישבר), אין באמת טעם להשוות בין מה שהיה אז למה שקורה היום. למרות שהשורה התחתונה של שני המשברים זהה, קרי השבתה מוחלטת של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה למעט כמה חריגים, ההצטרפות של השחקנים למאבק הביאה איתה סנקציה אכזרית עבור המפיצים: על חברי ה-SAG, איגוד השחקנים, נאסר לקדם את הפרויקטים שלהם. הפרמיירות ננטשו, הרשתות החברתיות הושתקו, והראיונות הבודדים שיוצאים לאור הם אלה שנערכו לפני ימי השיבוש. בזמנים כאלה, אפילו פוסט קידומי בודד של סלינה גומז מעורר סערה וממהר להימחק. ולכן לא מפתיע לגלות ש"מתחרים" ו"חולית: חלק 2", שניים מהסרטים הגדולים של הסתיו, נדחו לאביב כדי להספיק להיעזר בזנדאיה, הטאלנטית המשותפת והאקסטרה-מתוקשרת שלהם. הרי הרשתות החברתיות של השחקנים הן מרכיב מהותי והכרחי בשיווק הסרטים, בניגוד מוחלט למה שהיה בזמן השביתה הקודמת.
אבל "רדופים בוונציה", מסיבותיו שלו, עדיין עולה. גם כשלוחות הזמנים של הכוכבים שלו מתרוקנים במקום להתמלא. לצד בראנה ויאו משחקים בסרט ג'יימי דורנן ("50 גוונים של אפור"), ג'וד היל ("בלפסט" של אותו בראנה), קאמי קוטן ("10 אחוז") וטינה פיי, אחת הכוכבות הכי שנונות בהוליווד שמן הסתם הייתה אמורה להתגייס בכל כוחה למערך יחסי הציבור המשומן של הסרט. אין שטיח אדום, אין תוכניות אירוח, אין אפילו סרטון יוטיוב של טעימת כנפיים חריפות. לכו תעשו מזה שובר קופות. ובתנאים האלה, ותחת המציאות המשתנה, אולפני המאה ה-20 שבבעלות דיסני עדיין היו צריכים למצוא דרך לקדם את סרטם החדש. אז במקום, נניח, להציע לכלי התקשורת מהעולם שיחות בזום עם פיי ובראנה - הם הטיסו כמה עשרות עיתונאים ומשפיענים לוונציה. לא לבכורה נוצצת או אירוע יחסי ציבור שגרתי, אלא לניסיון להמציא את הגלגל מחדש. בתפריט: תקציבי ענק, תחנות לתיעוד בסטורי, הקרנה פרטית, אוכל משובח ועיר פוטוגנית במיוחד.
גם תמונות פפראצי הן דרך לקידום
לפני שבוע וקצת, מלון הילטון הוונציאני (הגדול והמרשים ביותר בעיר) אירח בסוויטות שלו כ-40 אנשי תקשורת ומשפיענים מכל העולם. ליתר דיוק: בעיקר מאירופה, לצד נציגות דלה לאוסטרליה ומקסיקו ועיתונאי ישראלי אחד. דעתם של הנ"ל על הסרט לא באמת הייתה קריטית, כי הם היו אמורים לעזור לאולפנים במטרת העל - קידום "רדופים בוונציה" בכל דרך אפשרית, בין אם בתקשורת המסורתית או באינסטגרם, בהיעדר השחקנים שיעשו זאת בעצמם.
במהלך שיחת חולין קצרה במעלית, אחד הנציגים ההולנדיים משיב "גם וגם" כשנשאל אם הוא עיתונאי או משפיען. האוקסימורון הזה מזקק היטב את ניחוחות חוסר האתיקה, שמלווים עוד מנת פסטה המוגשת בחינם. אבל, כאמור, במצב הנוכחי גם לחוויית יחסי ציבור שכזו יש ערך מסוים: להבין איך הוליווד של 2023 מנסה להסתדר בלי השחקנים שלה, אפילו אם המחיר של זה הוא עשרות כרטיסי טיסה לוונציה. וחשוב לציין שזהו רק אחד מהאפיקים שבהם סרטים וסדרות שיוצאים בימים אלה נאלצים לקדם את עצמם - קחו למשל את רצף תמונות הפפראצי המיוזעות של כוכב "הדוב" ג'רמי אלן ווייט, שלטענת כמה קונספירטורים אמור להוות תחליף ויראלי למהלך יחצ"ני מסודר. כי כמו כל הדברים הטובים בחיים, גם השחקנים מורגשים דווקא כשהם אינם. בלעדיהם, ועם מעט מאוד הופעות תקשורתיות שהספיקו להצטלם מראש, אפילו "לב של אבן" עם גל גדות לא ממש הצליח להכות גלים בעולם.
אם הסתיו הקודם עמד בסימן הנופים הסיציליאניים המסנוורים של "הלוטוס הלבן", "רדופים בוונציה" מציע תמונת ראי אפלה בהרבה - וכמובן שעם דגש גדול יותר להיבט המסתורי של העלילה. הסרט, שמבוסס על "תעלומת הרצח במסיבה" של כריסטי, העתיק את מקום ההתרחשות שלו מאנגליה לאיטליה, ומתרחש ברובו בלילה (ליל כל הקדושים, לא סתם לילה). זוהי ונציה אפלה בהרבה מזו שהתרגלנו לראות על המסך, והיא מתכתבת עם העלאת ההילוך בתחום האימה. אותה אימה הדהדה כהוגן גם בסיור המיוחד שנערך בעקבות הסרט: רגע אחד מגיעים לטירה שבה מחכה שחקנית עם מסכה מצמררת, רגע אחר כך נכנסים לאולם חשוך שבו משוחזרת סצינת סיאנס מלחיצה. למרות שבכנות, יש מצב שהחוויה הכי מערערת באותו יום הייתה דווקא שיט רגוע בגונדולה מאוד לא יציבה.
בעידן שבו כל מה שצריך בשביל לקדם סרט הוא עמדות צילום מטופחות עם לוגו בולט ופירוט של אילו עמודים לתייג, זרוע יחסי הציבור של דיסני דאגה שהאורחים ירימו מדי פעם את הראש מהטלפונים שלהם. המוזמנים חולקו לקבוצות וטיילו ברחבי העיר תוך חיפוש אחר סמלים מסוימים שהופיעו בסרט (הפרס לקבוצה המנצחת: תעודת הצטיינות), וגם הושבו לארוחת ערב מושקעת שבה הספיקו להכיר אחד את השני יותר לעומק. העיתונאים שבחבורה, אלה שממש לא מיהרו לעמדות הצילום השונות, המשיכו להרהר עם עצמם מה היו שואלים את כוכבי הסרט אם אלו היו יכולים לדבר. מה פיי הייתה מספרת על תפקידה הדרמטי, מה יאו הייתה מסבירה על החיים לצד פסלון אוסקר טרי. אבל כמו השחקנית המסכנה שנשלחה לרדוף אחרי האורחים עם המסכה המקריפה, הן ידברו רק בהמשך. רק כשהתסריטאים, והשחקנים הפחות מוכרים שעובדים לא פחות קשה, יזכו לתנאי העסקה טובים באמת.