לא ברור אם הסיבה היא אישור התקציב, החזרה של מעושרות למסך, או היעדר דמות סמכות בבנק ישראל, אבל סקירה מהירה של אתרי החדשות מגלה שהימים האחרונים זימנו לנו מינון גבוה מהרגיל של כותרות "תראו את כל הכסף הזה!". מ"הבית היקר ביותר בישראל" ועד "אחוזת הפאר של ניקול ראידמן", כמעט כל מבט שני במסך מרגיש כמו תכנית השעשועון סלאש שומר המסך "מצלצלים" – אינספור תירוצים ותחבולות שמטרת כולן למשוך אותך לעבר האור המנצנץ, גם אם הוא מתגלה בסוף כתלולית פייטים.
הפסינציה שלנו עם העושר מלווה אותנו בערך מאז שהפסקנו לסחור בצאן, והחל מ"היחפנים מבברלי הילס" מ-1962 ועד "כלוב הזהב" של היום, זפזופ קצר מוכיח שקשה שלא להיתקל באינספור תכניות טלוויזיה שהגיבור שלהן הוא שק עם ציור של דולר. רק היחס שלנו אל אותו שק משתנה מתכנית לתכנית.
CRIBS
הרבה לפני הילדים העשירים של אינסטגרם, מצלמות MTV היו אלה שהבקיעו את חומות הווילות של הוליווד, וסיפקו הצצה אל אוספי המכוניות, מרתפי הסנוקר וכמובן - "המקום בו הקסם קורה". מרובי וויליאמס ועד מיסי אליוט, כל הכוכבים פתחו את ביתם ואפשרו לכולנו להזיל ריר בזמן שהם מתזזים מחדר לחדר על עננת קוקאין. קריבס הייתה השילוב האולטימטיבי של מציצנות עם פטישיזם, ונתנה לצופה הזדמנות מושלמת לשלב שני תחביבים אנושיים רווחים – בוז וקנאה. בזמן שייחלת שגם לך תהיה טרמפולינה בחדר הכביסה, הסלבס טרחו להזכיר לך שברי המזל האלה הם בדרך כלל דוּשים לא קטנים, כי אף אחד לא יוצא טוב כשהוא גוהר מעל מיטת האפיריון שלו עם שיר של פיפטי סנט ברקע. אפילו לא אוגר.
המתמחה
"המתמחה" של דונלד טראמפ מקדשת את העושר יותר מכל תכנית טלוויזיה אחרת. דווקא בגלל שהיא עוסקת ב"עולם העסקים" ולא ב"סגנון החיים של העשירים והמפורסמים", היא מעניקה תוכן של ממש להצלחה הטראמפית, לבקבוקי הוודקה המצופים זהב ולחטיפי השוקולד העטופים כמטילי זהב. דונלד טראמפ לא מוצג כישיש אקסצנטרי שחי חיי שפע מוגזמים ומטריד נשים צעירות (על אף שכל הסימנים מצביעים על כך שזה המקרה), אלא כגאון עסקי שיש ללמוד ממנו, לחסות בצלו ולשאוף להיות כמותו. העובדה שהוא יושב בחדר ישיבות ומגייס את הידע, הניסיון, והחוכמה החד פעמית לכאורה שלו על מנת לאתר את הביזנסמן האולטימטיבי, מציגה את העושר רק כתוצר לוואי מקרי של ההצלחה העסקית הגדולה, בעוד שלמעשה הוא זה שנותן תוקף לכל התופעה בעלת הבלורית, ושבלעדיה מגדל טראמפ היה קורס.
מעושרות
"מעושרות" הן ההיפך הגמור מטראמפ. בעוד שהוא ראוי להערצה על הישגיו העסקיים, הנשים של גלי תכלת וכיכר המדינה מוצגות כמי שהעושר נפל בחלקן בלי כל מאמץ מצדן. הן במקרה היו שם, בזמן הנכון ובחיק הנכון, ומאז – הכל זהב קומי. אם מטראמפ יש מה ללמוד, על שנירר אפשר בעיקר לגחך (אוקיי, וגם, לעתים, להתבונן בהערצה). כשלאה מגיעה לכנסת (ישראללל!), היא מופת של חוסר מודעות וחוסר כשירות. כשניקול עורכת מסיבה, היא ההתגלמות של טעם רע ונובורישיות חסרת מעצורים. עם כל כמה שקל להתאהב בהן, ושאורנה בן דור מספרת להן שהן הכי חברות, בסופו של דבר מדובר בנשים שהמגע שלהם עם כסף מראה לנו כמה חיי השפע ריקניים, אפילו כשאת שומרת את אייל גולן במרפסת לאירועים מיוחדים.
בחזרה לתחתית
בתכניות כמו "המיליונר הסודי", "בחזרה לתחתית" או " HOW THE OTHER HALF LIVE" חוזר לרוב היחס אל העשירים כבני מלוכה נדיבים, טובי עין ולב. מרגע שהם נחשפים לעוולות שמתמודדים איתם "החציון השני", הם עושים כל שביכולתם כדי לעזור, להשתמש במשאבים שלהם לטובת הכלל, ומודאגים באופן כנה לעתידם של אלה שלא שפר עליהם גורלם. הצופה נמס אל מול האלטרואיזם של הדם הכחול. אז רגע לפני שרני רהב מתנפל עלינו שאנחנו שוב "לא מפרגנים" וממיטים חורבן על הכלכלה הישראלית, שיזכור בבקשה שכולנו אהבה לאנשים האלה, ברגע שהם נותנים קצת אהבה חזרה.